שולחן ערוך חושן משפט קכו יג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · יג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלי כלום וטעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת פטור אפי' היה בעדים כשנתרצה ליתן לו וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו ואם אינו יכול לברר הטעות אם המחהו בפני עדים וגם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו אינו נאמן לומר טעיתי וכן אינו נאמן לומר משטה הייתי בך ואם לא המחהו בעדים יש מי שאומר שנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ או במגו דפרעתיך אם הוא אחר זמן והדין בין הנותן למקבל ויש מי שאומר דאינו נאמן לומר טעיתי (במיגו דפרעתי) דאין כאן מגו דהוי כמגו במקום עדים דלא שכיח שיטעה אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה:
- הגה: וכן נ"ל עיקר ודוקא אם הודה לו בפני עדים אבל אם הודה לו בלא עדים יכול לומר טעיתי (ר"ן ספ"ק דגיטין) ואפי' אם נתן לו כתב ידו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי כנ"ל ודלא כיש חולקין על זה (מהרי"ק שורש קצ"ג וע' לעיל סי' פ"א סעיף כ"ב):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
וחייב הנותן כו'. זהו אפי' לסברא קמייתא שכ' המחבר בס"ט דשאני הכא דנמצא דטעות מעיקרא הוה וכ"כ הטור:
ומ"ש אם נתן לו בפרעון חובו לאפוקי אם נתן לו במתנ' דיכול לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לו לא הייתי נותן לו במתנ':
אינו נאמן לומר טעיתי. דכיון דלית ליה מגו דלהד"מ דהרי המחהו בעדים וגם אין לו מיגו דפרעתי לך דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו כמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח אינו נאמן לומר טעיתי דטענ' גרוע' הוא דאדם מדקדק בחשבון קודם שמוד' לו:
משטה הייתי בך. ל' הטור וגם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפא מגברא דאתיא מחמתיה הרי מצינו (מצי) לומר לראובן משט' אני בך לא שמעינן לי' דמעמד שלשתן הוא כקנין ובקנין אינו יכול לומר משטה הייתי בך (וכמ"ש הט"ו בסי' פ"א) ואע"ג דלא אמר אתם עידי (פי' ובסי' פ"א ול"ב נתבאר דבהוד' בעדים צ"ל אתם עידי ואם לא מצי למימר משט' אני בך) כי כל קנין הוא בשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עידי (והטעם דכולי האי ליתן שטר עליו אין אדם עושה בהשטאה וכן משמע בסי' פ"א ע"ש ולא כע"ש שכתב הטעם ז"ל דהא ייחד אותם להיות עדים בשטר ע"ש) ועוד דלא שייך לומר משט' אני בך אלא בתובע מחבירו לפי שכשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו כמו שהשט' הוא בו כשתבעו מה שלא הי' חייב לו אבל הכא אם רצה להשטות בתובע (לפי שא"ל תן מנה שבידך לפלוני דהוה כתביעה בדין) למה ישטה בזה במקבל שלא ידע כלום אם חייב לו אם לא עכ"ל הטור:
הייתי בך. אבל שלא להשביע עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך לטעין טענת "השבעה כ"א כשהוד' מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו:
במיגו דלהד"מ. ל' הטור דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי (למימר להד"מ) כיון דליכא דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר ותובע לנותן לסברת א"א הרא"ש (הוא סברא תניינא שכ' המחבר לפני זה בס"ט) שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת הרי"ף (הוא סברא ראשונ' שכ' המחבר בס"ט) שנסתלק גם הנותן פטור בשבועת היסת שנשבע להמקבל שהי' לו בידו כשהמחהו:
או במגו דפרעתיך כו'. ר"ל "או אפי' המחהו והודה מתחל' "בעדים מ"מ כשטוען עתה לאחר זמן פרעון טעיתי מתחל' בחשבוני נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר שהגיע זמן הפרעון ואין להקשות לסברא זו איך הודה לו מתחיל' בעדים למה לא ירא לנפשו שיתבענו לשלם לו בתוך הזמן שקיבל עליו לפרוע להמקבל ולא יהי' לו מיגו כלל די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעני כיון דלא הגיע זמנו ולאחר שהגיע הזמן אהיה נאמן לומר פרעתיך עתה ואפי' ביומא דמישלם זמנו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ע"ח:
דאינו נאמן לומ' טעיתי במיגו דפרעתי. כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש וכתב הטעם בשמו ז"ל משום דהוי כאן מיגו במקו' עדים דלא שכיח שיטע' אלא אדם מדקדק היטב קודם שיודה עכ"ל ור"ל קודם שיוד' בעדי' אדם מדקדק ומ"ה כתב דהוי מגו במקום "עדים ר"ל עדים שהודה בפניהן מדלא כת' דהוי "כמגו בכ"ף הדמיון אבל בלאו עדים גם הרא"ש מודה דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ וזהו שכתב נמי מור"ם בהג"ה ודוקא אם הודה כו' אבל מל' המחבר מדסתם וכתב דהוי "כמגו במקום עדים משמע דס"ל דלסברא זו אפי' הודה בלא עדים אינו נאמן לומר טעיתי דחזקה הוא דאין אדם טועה ה"ל כעדים מ"מ בב"י כתב גם כאן דדוקא בהודה בעדים הוא דאינו נאמן ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. בד"מ כתוב דכתיבת ידו אינו כהודה בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצא' זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקין היא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב ידו הוה כהודה בעדים ועיין בתשו' בן לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו:
ש"ך - שפתי כהן
(נב) אפי' היה בעדים כשנתרצה כו'. וגם קבע לו זמן והוא עדיין תוך זמנו בענין דלית ליה מגו כלל פטור כיון שמברר הטעות בעדים וע"ל סימן פ"א סעיף ך' ומ"ש שם:
(נג) אם נתנו לו בפרעון חובו כו'. לאפוקי אם נתנו לו במתנה פטור הנותן דאם היה ידע מהטעות לא היה נותן לו:
(נד) וכן אינו נאמן לומר משטה כו'. דמעמד שלשתן הוא כקנין (לאו קנין ממש דהא נאמן לומר פרעתי אלא כקנין בשעת המחאה שמקנה לו) ובקנין א"י לומר משטה הייתי בך ועוד דלמה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו אם לאו. כ"כ הבעה"ת וטור. ולפ"ז משמע דאפי' לא המחהו בעדים או שלא קבע זמן לפרעון בענין שיכול לומר להד"מ או פרעתי א"י לומר משטה הייתי בך מהני טעמי וכן משמע להדיא בחדושי הרשב"א ספ"ק דגטין שכ' וז"ל ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהימן במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא כו' ומ"ש הט"ו האי דינא דאינו נאמן לומר משטה הייתי בך כאן ברישא משום דבעי למימר דברישא לא מהני ליה שום טענה לכ"ע אבל בסיפא הביאו י"א דמהני ליה טענת טעיתי אבל משטה הייתי בך לא מהני אף בסיפא לכ"ע וכן משמע ממ"ש הט"ו לעיל סי' פ"א סעיף ט"ז בסתם דבמעמד שלשתן א"י לטעון לא טענת השטאה ולא טענת השבעה:
(נה) יש מי שאומר כו'. קשה דהא בב"י כתב דלית הלכתא כבעה"ת דיחיד הוא. וצ"ל שכאן בש"ע חזר בו המחבר ואולי הרגיש המחבר במה שכתבתי לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' שדברי בעה"ת נראין ופוסקים מסכימין עמו ע"ש ומ"מ לענין דינא אין לזוז מדברי הרב בהג"ה וכמו שהעליתי שם וכ"פ מהרשד"ם סי' ע"ד (וע"ש בסי' נ"ו ובסי' צ"ד ובסי' ש"ב ושצ"ד ותנ"ג שם) וכן נראה דעת מהר"י ן' לב ספר א' כלל ט"ז סי' צ"א וכלל י"ח סי' ק"ג וספר ב' סי' ל"ז:
(נו) שנאמן לומר טעיתי. ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל חוזר ותובע לנותן לסברא האחרונה דלעיל סעיף ט' ולסברא הראשונה דלעיל שנסתלק גם הנותן פטור אלא שנשבע שבועת היסת למקבל שהיה לו בידו כשהמחהו כ"כ הטור (ובתשו' מהרי"ט סי' צ"ו הקשה דע"כ לא קאמרה הסברא הראשונה התם אלא כשדחוהו משא"כ הכא שאומר שלא היה בידו כלום ולק"מ דהנותן אומר דלא טעה ונסתלק המקבל ממנו והמומחה משקר והמקבל אפסיד אנפשיה מה שלא יחד עדים להמחאתו וכ"כ הב"ח ע"ש) ומ"ש ברישא נשבע שבועת היסת למקבל נלפע"ד דלא נקט למקבל אלא משום שרוצה לפטור עצמו ממקבל וא"כ כיון שהוא בא בכח הנותן והנותן אומר ברי שאין כאן טעות צריך לישבע אבל אם אין הנותן אומר ברי כגון שטוען שכחתי החשבון או שמת או שהלך למדינת היה (ע"ל סי' קכ"ח ס"ק נ"ט) או כשהנותן רוצה למחול השבועה למומחה ולשלם למקבל אין המקבל יכול להשביעו למומחה דהא אין לו עליו אלא טענת שמא ומעולם לא היה לו אצל המומחה כלום אבל בסיפא נשבע הנותן שבועת היסת למקבל אע"ג שאין המקבל טוען ברי מ"מ כיון ששלו היה ביד הנותן והמומחה אומר ברי שטע' מצרפין טענת המקבל והמומחה להדדי ומשבעינן בכה"ג והכי מחלקינן לעיל סי' קכ"א ס"ק מ"ו ע"ש ודוק מיהו י"ל דהכא גם ברישא צריך לישבע אע"ג דאינו טוען רק שמא דאע"ג דבכה"ג לעיל סי' ק"א ס"ק נ"ט א"צ לישבע שאני הכא כיון שאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי וכי היכי דבפרעתי היה צריך לישבע ה"נ בטעיתי צריך לישבע וכה"ג אמרי' לעיל סי' קכ"א סעי' ה' דהיכא דנאמן לומר החזרתי וכה"ג משום מגו דנאנסו צריך לישבע שבועה חמורה כעין נאנסו וכן לעיל סי' ע"ה ס"ק מ"ז ואין לחלק ולומר דהתם דכיון דהיסת עכ"פ צריך לישבע לכך צריך לישבע שבועה חמורה כעין אותה טענה שהיה יכול לפטור עצמו משא"כ הכא דא"צ לישבע כלל דהא התם הך שבועה דהחזרתי ליתא במשנה כלל וקודם שנתקנה שבועת היסת היא אלא דילפי' לה מדהוה בעי אשתבועי אי טעין נאנסו ה"ה החזרתי אם כן ה"ה הכא ודו"ק:
ויצא לנו מכאן דין חדש בכל דוכתי דאין הנתבע נאמן אלא משום מגו אף על גב דאין לתובע טענת ברי צריך לישבע היסת כגון בטוענו מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתיה הימנו דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביך מעולם כדלקמן סימן קמ"ט סעיף כ' צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אף על גב דאין לתובע טענת ברי וכן כל כיוצא בזה ודו"ק:
(נז) או במגו דפרעתיך. כשהמחהו בעדים כשהוא אחר זמנו או כשלא קבע זמן לפרעון:
(נח) במגו דפרעתיך והקשה בתשובת מהר"י טראני סי' נ"ו דהא לסברת הי"א בסעיף ט' שיכול לחזור בו ליכא מגו דכשאומר טעיתי מפסידו ללוה שהמקבל חוזר עליו ואלו היה אומר פרעתי למקבל היה המקבל מפסיד ושמא זה אינו מתיר לעצמו אלא לגבי האי ולא לגבי האי עכ"ל ולק"מ דבכה"ג הוי מגו גמור כדאיתא בש"ס פרק האיש מקדש ולכל הפוסקים ונתבאר לעיל סי' קכ"א ס"ק מ"ד וס"ק נ' דהשליח נאמן לומר שנתן למלוה (ול"ד לדלעיל סי' קכ"ה ס"ק כ"ב דאף היכא דאית ליה מגו נגד המשלח בעצמו חייב דהתם אין לו טענה נגד המשלח כלל וק"ל) במגו דאי בעי אמר החזרתי ללוה היכא דאינו צריך לישבע אלא דהיכא דצריך לישבע לא הוי עד משום דכל עד שצריך לישבע לא חשוב עד משא"כ הכא דבא לפטור את עצמו פשיטא דפטור היכ' דאומר טעיתי במגו דפרעתי אע"ג דצריך לישבע דלגביה דידיה אין חילוק בין צריך לישבע או לא וזה ברור ודוק:
עוד כתב בתשו' מהרי"ט שם וז"ל ושמא לדבריהם אף כשאומר פרעתי למקבל חוזר המקבל ונשבע ללוי שלא פרעו ונפטר (כלומר והלוה שלו צריך לשלם לו) כדין חנוני אלא שהדבר קשה לגרוע כח מעמד שלשתן שהרי הם ז"ל אמרו שאע"פ שלא נסתלק המקבל מעל הנותן מ"מ עיקר חיובו על החייב או על הנפקד הוא ולא נשאר על הנותן או הלוה (רק) דין ערבות ופשיטא דאם לוה אמר פרעתי אינו חוזר על הערב וצריך אני להתישב עכ"ל ולפענ"ד נראה דלהי"א דיכול לחזור אף כשטוען המומחה פרעתי יכול לחזור על הלוה וכמ"ש לעיל ס"ק מ"ב וסי' צ"א ס"ק י"ח ולא כתב שום פוסק דלא נשאר על הנותן רק דין ערבות זולתי הרא"ש בתשובה (והביאה הטור סי"ג) כתב דיראה שלא יתבע הנותן תחלה כל זמן שיוכל לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על הנותן אלא דין ערבות כו' ופשיטא דאינו ר"ל דאינו אלא ערב ממש לכל דבר דאם כן דין חידוש כזה היה לו להביא איזה ראיה ועוד דאטו אם שמעון הלך למרחוק או שאין לו אלא זיבורית וכה"ג באופן שלא יוכל לחזור על הערב וכדלקמן סי' קכ"ט לא יתפרע מן הלוה שלו אלא הרא"ש בא לומר דשורת הדין נותן שלא יתבע הנותן תחלה והיינו שכתב לשון יראה וגם כתב שלא יתבע ולא כתב שאינו יכול ליתבע וה"ק שע"פ שורת הדין יראה שלא יתבע הנותן תחלה כי כפי הנראה הוא עיקר החייב ולא הוי הנותן אלא כערב כן נ"ל ודו"ק. ועוד הוכחתי כן לעיל ס"ק ל"ז מדברי המחבר ע"ש:
(נט) והדין בין הנותן והמקבל. עיין מ"ש בסמוך ס"ק נ"ו:
(ס) במגו דפרעתי. כוונת הר"ב בהג"ה זו דדוקא במגו דפרעתי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בהמחאה אבל במגו דלהד"מ לכ"ע נאמן וכ"כ בב"י וכן דעת הר"ן וכ"כ בד"מ ובסמ"ע כתב דמלשון המחבר שכתב דהוי כמגו במקום עדים משמע דאפילו ליכא עדים בהמחא' א"י לומר טעיתי ולפע"ד אין מזה הכרח דה"ק דהוה כמגו במקום עדים דאי לאו דהוה בריר ליה לא הוה מודה בפני עדים וגם הב"ח האריך להוכיח שדעת הרא"ש שבכל ענין אינו נאמן לומר טעיתי וכל דבריו אינם מוכרחים ואפי' יהי' כן דעת הרא"ש מ"מ להלכה לא קי"ל הכי וכמ"ש לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' ודלא כמ"ש בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' קמ"ח. גם העליתי שם דבלא מגו (כגון שהעידים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו עד עתה או שמעידים שהוא תוך זמנו) לכ"ע לא יוכל לטעון טעיתי וכן משמע מדברי המחבר והר"ב ודלא כמהרי"ק שורש ס"ה. גם העליתי שם דדוקא כאן בהומחה במעמד שלשתן הוא דלא מהני מגו דפרעתי לומר טעיתי דחזקה שלא טעה כיון שהודה בפני עדים בשעבוד מעמד שלשתן אבל היכא דלא שעבד נפשיה במעמד שלשתן אע"ג שהודה בפני עדים יכול אח"כ לומר טעיתי במגו דפרעתי אא"כ הודה בפני ב"ד וגם כתבתי שם דאפי' היכי דהמח' במעמד שלשתן יש מקום לומר דיכול לומר טעיתי במגו דפרעתי והתוספו' והרא"ש והנמשכים אחריהם שהוציאו כן מדברי הרי"ף ור"ח אין דבריהם מוכרחים דהרי"ף ור"ח קאי התם אעובדא דש"ס שהיה ג"כ קנין ובכה"ג אף פרעתי אינו נאמן כדלעיל סי' ל"ט ס"ג ור"ס ע' ע"ש וכבר הארכתי בזה לעיל סי' פ"א ע"ש ודו"ק:
(סא) ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ כתב דכתיבת ידו אינו כהודא' בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצאו זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הט"ו בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקים הוא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב יד הוה כהודא' בעדים ועיין בתשובת ן' לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיב' ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכת"י עכ"ל ומ"מ לענין דינא נראה דיכול לומר טעיתי במגו דפרעתי בכתב ידו אע"פ שהוא מקוים כיון דכבר העליתי לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' דאפילו בהודה לפני עדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי וכן דעת מהרי"ק גופי' בשורש ס"ה ועמ"ש בסי' פ"א ס"ל ס"ק ע"ט ונ"ל דגם מהרי"ק ס"ל דבכת"י נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ולרווחא דמילתא כתב כן בשורש קצ"ג וז"ל שם ומה שטוען שהכתב נכתב בטעות פשיטא דלא מצי למימר טעיתי ואפי' במקום מגו כמו שפסקו רבינו חננאל ור"ת מכח ההוא דגינאי וכ"כ המרדכי פ' ח"ה בשם מהר"מ כ"ש היכא דליכא מגו לא מהימן עכ"ל וכשתעיין שם תראה דהך עובדא דמהרי"ק לא הי' לו שום מגו שהתובע טען שהכתב הי' בטעות ולא הי' מגו כלל ע"ש וה"ק ואפי' במקום מגו כגון בעדים לא מהימן לר"ח ור"ת וכ"ש הכא דליכא מגו דלא מהימן לר"ח ור"ת ודו"ק. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ד:
באר היטב
(מא) בעדים: וגם קבע לו זמן ועדיין הוא תוך זמנו בענין דלית לי' מגו כלל פטור כיון שמברר הטעות בעדים וע"ל סי' פ"א ס"כ שם.
(מב) חובו: לאפוקי אם נתנו לו במתנ' פטור הנותן דאם ידע מהטעות לא הי' נותן לו. שם.
(מג) משטה: ושלא להשביע את עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך טענת השבעה כ"א כשהודה מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאפי' לא המחהו בעדים ולא קבע ז"פ בענין שי"ל להד"מ או פרעתי מ"מ א"י לומר משטה הייתי בך דזיל בתר טעמא וע"ש.
(מד) טעיתי: קשה דהא בב"י כ' דלית הלכתא כבעה"ת דיחיד הוא וצ"ל שכאן בש"ע חזר בו ועמ"ש בסי' פ"א סכ"ג שדברי בעה"ת נראין והפוסקים מסכימים עמו ע"ש ומ"מ מדברי הרב בהג"ה אין לזוז לענין דינא וכ"פ מהרשד"ם ס' ע"ד וע"ש בסי' נ"ו וצ"ד ובסי' ש"ב ושצ"ד ותנ"ג וכן נראה דעת מהריב"ל ס"א כלל ט"ז סי' צ"א וכלל י"ח סי' ק"ג וס"ב סי' ל"ז. ש"ך.
(מה) דפרעתיך: כשהמחהו בעדים והוא אחר זמנו או כשלא קבע זמן לפרעון ונשבע היסת להמקבל ונפטר והמקבל חוזר ותובע לנותן לסברא האחרונה דס"ט ולסברא הראשונ' שם גם הנותן פטור אלא שנשבע היסת שהי' לו בידו כשהמחהו. ויצא לנו מכאן דין חדש דבכל דוכתי דהנתבע אינו נאמן אלא משום מגו אע"ג דאין לתובע טענת ברי צריך לישבע היסת כגון בטוענו מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי' הימנו דאין נאמן אלא במגו שלא היתה של אביך מעולם כמ"ש בסימן קמ"ט ס"כ צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אע"ג דאינו תובעו ברי וכן כל כיוצא בזה. שם.
(מו) דפרעתי: כתב הש"ך דכונת הרב בהג"ה זו דדוקא במגו דפרעתי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בהמחאה אבל במגו דלהד"ם לכ"ע נאמן וכ"כ בב"י וכ"ד הר"ן וכ"כ בד"מ והסמ"ע כתב דמל' המחבר שכתב דהוי כמגו במקום עדים משמע אפי' ליכא עדים בהמחאה א"י לומר טעיתי ולע"ד אין מזה הכרח דה"ק דאי לאו דהוה ברור לי' לא הי' מודה בפני עדים וגם הב"ח האריך להוכיח שדעת הרא"ש דבכל ענין אינו נאמן לומר טעיתי וכל דבריו אינם מוכרחים ואפי' יהי' כן דעת הרא"ש מ"מ להלכה לא קי"ל הכי וכמ"ש בסי' פ"א סכ"ג ודלא כתשובת רש"ך ס"ב סימן קמ"ח וגם העליתי שם דבלא מגו כגון שהעדים מעידים לא זזה כו' או שמעידים שהוא תוך זמנו לכ"ע א"י לטעון טעיתי וכ"מ מדברי המחבר והרב ודלא כמהרי"ק שורש ס"ה וע"ש מ"ש עוד בזה.
(מז) נאמן: בתשובת מהריב"ל ח"א סי' צ"א פסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' קנ"ד.