מדרש לפירושים/חלק א/ז
| מדרש לפירושים (עולם גדול) - לר' אליעזר פישל מסטריזוב |
|---|
|
חלק א: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל |
|
חלק ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ |
דרוש השביעי - ספירת ת"ת
עריכהפקח עיניך וראה היטב כלל הדברים הנאמרים בדרוש העבר לפנינו. הנה הנם. שיש ביעקב שני בחינות
- בחינה א' הוא רובו ככולו מסוד החסד
- ובחינה הב' הוא המועט שבו - סוד הדין.
ושני בחינות בעשו אחיו:
- בחינה א' - סוד החיות שלו, סוד רישא דעשו, סוד הדין הקדוש.
- ובחינה ב' - רובו ככולו, סוד הוזהמא ממש, קליפה גמורה.
ובזה ראיתי להקטין חטא יעקב במה שקרא לעשו 'אדון' שאמרו חז"ל שחטא בזה. ובוודאי כל מה שאפשר להקטין חטאו ראוי ונכון. ולכן אומר אני שהוא ממש על דרך טעות השני שכתבתי בדרוש שלפני זה למה שיש לטעות בענין הבכורה עי"ש. והיינו, שיעקב קרא 'אדון' לאותו בחינה סוד רישא דעשו, שהוא קדושה עצמית, וגם זה דווקא נגד בחינה ב' של עצמו שהוא סוד הדין שבו, שהוא מה שיצחק הוא אביו. הנה בזה נתן המעלה והכבוד לרישא דעשו מטעם שנולד בראשונה. דו"ק היטב בדרוש החסד ובדרוש הגבורה הנ"ל ואז תבין.
ומכל מקום אמרו חז"ל (בראשית רבה, עה) שחטא בזה והוא מחזיק הכלב, עי"ש. והיינו מטעם שכתבתי בדרוש הגבורה כי עשו אית ליה דינא דתתאה גבר וכו'. ועיין לעיל באורך. ועל כל פנים נתקטן בזה חטא יעקב לגמרי, ומן הר גבוה נעשה כחוט השערה. ובפרט אם תצרף לזה מאחז"ל שיעקב היה ירא לנפשו שמא יגרום החטא. ונמצא בזה נתקטן עוד יותר החטא. וכדכתיבנא מדרוש הנ"ל שע"י החטא ח"ו נעשה עשו הבכור. והבן זה היטב.
ובזה ראיתי לפרש מאחז"ל תמוה (בראשית רבה, עו) וזה לשונם:
- "ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע? אלא אמר לו: הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה ודן, ואני נידון לפניך ואת מתמלא עלי רחמים", עכ"ל.
עיין למעלה בדרוש החכמה - אפס קצהו תראה משם. וכאן לפי דרכי אומר - כי הנה ב' בחינות יש ביעקב; רובו חסד מן אברהם אביו, ומיעוטו דין מן יצחק אביו. ונודע בחז"ל שעשו נקרא 'גמל', וכמו שהבאתי בדרוש החכמה. וזה שהקשה "ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע?" - כי באמצע בהמות טהורים סוד סטרא דקדושה הפסיק עם הגמלים סוד סטרא אחרא סוד עשו. ועל זה אמר "אלא אמר לו וכו'" - ר"ל לפי טעות יעקב במה שקרא לעשו 'אדוני' וקנה אדון לעצמו, דהיינו על חלק המועט שבו כמדובר. וז"ש "יהא נראה לפניך כאילו אתה יושב על בימה" - כלומר למעלה ממני, והוא ממש כמו שקראו 'אדוני'. (ויש רמז במלת בימה - בי מ"ה, כי יעקב סוד מ"ה כנודע, ואתה למעלה ממני, וזהו על ב"י מ"ה) "ודן ואני נידון לפניך" - מסוד הדין שבגבורה.
"ואת מתמלא עלי רחמים" - ולכאורה קשה, מהיכן יגיע לעשו מדת רחמנות? אמנם דע סוד הדבר כמו שביארו המקובלים בסוד (דברים לב, לג) "ראש פתנים אכזר" - שהראש והשורש של הפתנים שהם החיצונים - א"ך ז"ר עמהם, כי הוא מן הקדושה. וז"ש "הלא הוא כמוס עמדי וגו'". ולדעתי זהו גם כן סוד הפסוק (משלי יב, י) "רחמי רשעים אכזרי", שבא לומר מה שתמצא לפעמים רחמנות אצל הרשעים תדע כי הוא א"ך זר"י - כי מדה זו זר אצלם באמת, ואמנם בא להם מסוד החיות שיש להם מן הקדושה בסוד "ראש פתנים אכזר". והבן זה. ובמק"א הארכתי.
וכבר אמרתי שיעקב קרא 'אדון' לבחינת הראש - רישא דעשו דוקא כנ"ל. ולזה אמר "ואת מתמלא עלי רחמים", בסוד "רחמי רשעים אכזרי" כאמור.
עוד תדע כי שור הוא סוד גבורה וממנו נמשך ראש פתנים אכזר, בגימטריא בכור, מנגד אל החסד שהוא בכור וראשון לז' ספירות הבנין. (וכן ראיתי מפורש בספר אחד כתיבת יד בפירוש הפסוק "בכור שורו הדר לו" היה נקרא בשמו 'שערי גן עדן' וא"י ואיני יודע(?) שם המחבר, ועל כל פנים נראה מדבריו כי אדם גדול בדורו היה וכעת אין הספר תחת ידי). וכבר נודע במק"א עשו במילוי - עי"ן שי"ן וא"ו - וג' אותיות השרשים - בגימטריא שור.
ובזה מדוקדק לשון "ואת מתמלא עלי רחמים" - מתמלא דייקא, סוד עשו במילוי כדבר האמור. והבן.
עוד תדע כי הנה שם הראשון דשם מ"ב[1] בגימטריא שו"ר. והוא חסד שבגבורה. ולכן אמר "ואת מתמלא עלי רחמים", והבן.
ואמנם שורש הדברים שלכן שלח הגמלים באמצע הטהורים להורות באצבע שיש בו שני בחינות. בחינה א', והוא הרוב שבו חסד לאברהם, ולפיכך רובי בהמות הטהורים מנויין קודם לגמלים, שאין לעשו שום ממשלה על זה כלל. אך מעט מן הטהורים מנויים אחרי הגמלים - מורים על חלק המועט שבו סוד הדין, שבהם יכול לשלוט. ובזה מבואר המאמר.
אך כל זה לפי סברת יעקב. ואמנם האמת הוא כמש"ל כשישראל עושין רצונו של מקום אית להו דינא דעילאה גבר, ונעשה הכל חסד גמור. אמנם ירא שמא יגרום החטא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז, א) על "ויירא יעקב וגו'" עי"ש, וכדכתיבנא לעיל. וז"ש במאמר הנ"ל "אלא אמר לו" - כלומר לפי סברתו של יעקב, וכמדובר. ואין להאריך. ודוק.
ועתה אקדים מ"ש בתיקון ס"ט (דף ק"ה ע"ב) וזה לשונו: "יעקב כליל תרוויהו מסטרא דיצחק קרא ליה יעקב, מסטרא דאברהם קרא ישראל", עכ"ל. ועיין שם ובספר החייט. ומאחר שזכינו להקדמה זו - מובן ממילא שאותו בחינה המועט שהוא סוד הדין נקרא 'יעקב', ורובו שהוא סוד החסד שבו נקרא 'ישראל'. ומדוייק בזה לשון הכתוב "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" - יעקב לבדו דייקא, כי החסדים נסתלקו ונשאר יעקב לבדו דייקא, סוד הגבורות, לפיכך "ויאבק איש עמו" שהוא בסוד בחינת המועט שבו כאמור בדרוש הגבורה. "עד עלות השחר" שהחסדים מתנוצצים כנודע.
"לא אשלחך כי אם ברכתני" - שתודה לי על הברכות. ואמר "ישראל יהיה שמך" - ולכאורה קשה במאי הודה לו בזה על הברכות? אמנם עם האמור מובן, כי 'ישראל' הוא שמו המורה על חסד שבו, וז"ש "לא יקרא עוד וגו'" ותמיד יהיו החסדים מקושרים ומדובקים עמך, ואין לעשו רשות בו. וזהו אמרו "כי שרית עם אלהים" הוא שמא דאלהי"ם שבו היה סוד התאבקות כמש"ל בדרוש הגבורה. הרי שהודה לו על הברכות, והברכה והבכורה אחד הם כמש"ל.
ובענין נגיעת הכף - מלבד מש"ל בדרוש הגבורה - אומר עוד במה שייך לספירת ת"ת, בסוד (דברים י, יב) "מה ה' אלהיך שואל מעמך" ואמרו חז"ל (מנחות מג, ב) "אל תקרי מה אלא מאה". והרבה דברים נאמר בזה, איך מה הוא מאה. וז"ש "ויגע בכף" - שבגימטריא מאה שסודו מ"ה שבת"ת.
והנה ת"ת הוא ברא בוכרא דאבא ואמא - כ"ו ע"ב ק"ל גימטריא בכור כנודע. ועיין זוהר בראשית (ח"א יג, ב), וחיי שרה (ח"א קכד, ב), ורעיא מהימנא פנחס (ח"ג רנג, א). ולכן התאבקות היה בשביל הבכרה והברכה, שאחד תלוי בחבירו כמ"ש כמ"פ כמו שבארנו כמה פעמים. ודע והבן כי אדם בליעל מנגד לאדם דקדושה - עיין ריש ספר גלגולים. וזה לדעתי סוד עמוק במאמר עשו "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" - וקשה - אם כן למה צווח אח"כ "את בכרתי לקח"? אך הכוונה כי אדם בליעל הולך תמיד להתאחז באדם דקדושה, וזה נקרא אצל הקדושה בסוד 'מיתה' כידוע בסוד מיתת המלכים. וז"ש "הנה אנכי הולך למות", וקשה, יאמר "הנה אנכי אמות"? אך הכוונה שאני הולך תמיד להמית אחרים. ומפרש ואמר "ולמה[2] זה" כלומר לאד"ם דקדושה שבגימטריא מ"ה. וז"ש "ולמ"ה ז"ה" המורה באצבע. ולכן ממילא "לי בכורה" - שממילא אני אהיה הבכור.
גם אפשר לפרש כפשוטו: "ולמה זה לי בכורה" כלומר ולאד"ם ז"ה ש"לי הבכור"ה, ולא אדם שכנגדי. ובזה אתי שפיר טפי לפי טעם המקרא. על כל פנים שורש כוונתו כאמור.
וז"ש חז"ל (מגילה ו, א) "קסרי וירושלים וכו' רנב"י אמר מהכא: ולאום מלאום יאמץ", עכ"ל. והמשכיל יבין.
הכלל - שעשו רוצה תמיד להמית את יעקב, וה' לא יעזבנו בידו כי שם הויה שבת"ת מבטל המות.
ומובן מזה מאמר מספר הקנה על המצות במצות מזוזה, וזה לשונו: "א"ל רבי לא ראית מה עשה יעקב. היה שמו תם. ויעקב איש תם. ונתיירא מהיפך תם. ושם זוז"ו באמצע - הוא שם הויה להחזיקו", עכ"ל. ובמק"א ובמקום/ות אחר/ים הארכתי[3]. וז"ש חז"ל (תענית ה, א) "יעקב לא מת", כי הוא סוד תם היפך מת. ועל פי הקדמה הנ"ל מובן "הכי קרא שמו יעקב וגו'" - ר"ל בשלמא בבחינת שמו 'ישראל' המורה מסטרא דאברהם - שפיר ראוי לו והבכורה, אבל בבחינת שמו 'יעקב' המורה מסטרא דיצחק דינא קשיא - "את בכרתי לקח" - שנגד בחינה זו הבכורה שלי. וכן ברכתי - כי הכל אחד כמ"ש כמ"פ.
אמנם האמת הוא שגם בחינת המועט - סוד שם יעקב - הוא גם כן בכור אל שורש עשו, כי עילאה גבר ונעשה הכל חסד וכמש"ל. ובזה מדויק ביותר לשון הפליאה שהבאתי בדרוש החסד שמסיים בזה הלשון: "א"ל האש מקבל תחלה שהוא הש', ואח"כ באים המים ומכבים האש. וזהו שהמים גברו על האש", עכ"ל. והיינו כאמור. "שהמים גברו על האש" דייקא, כי עילאה גבר.
ובמק"א כתבתי שזה כוונת רש"י בחומש על פסוק (בראשית א, ח) "ויקרא אלהים לרקיע שמים" וזה לשונו: "שא מים - שם מים, אש ומים", עכ"ל. והקשה הרא"ם ז"ל שרש"י הרכיב שלשה אגדות ביחד, עי"ש. ואמרתי שכוונת רש"י היה באמת ליישב קושית הפליאה למה הש' המורה על האש נכתב תחלה - הלא המים למעלה מן האש? ומתרץ ממש כמ"ש הפליאה, וז"ש "שא מים" - שהמים למעלה באמת, ואמר "שם מים" - כלומר ששם הוא רק מים ולא אש, כי באמת נעשה כולל חסד, ומפרש רש"י דבריו ואמר "אש ומים" - כלומר שמתחלה בא האש ואח"כ באים המים מלמעלה ומכבים את האש ולא נשאר רק מים חסד. וק"ל. ובמקומו הארכתי.
אמנם יש קושיא והיא למה עשה ה' ככה באופן הזה שיקבל שמים תחלה את האש, אחר שגלוי לפניו שהמים מכבים אח"כ את האש? וכמו כן קשיא איך ולמה נולד יעקב מן יצחק מאחר שנעשה חסד גמור עד שהוא 'בן אברהם' ממש כנ"ל בדרוש החסד? ומדוע לא נולד באמת מן אברהם?
והתשובה לזה שבכוונה נעשה כן כדי שאם ח"ו אין ישראל עושין רצונו של מקום אזי מתנוצץ אותו מעט דין ומתגבר ונעשה כולו דין, כי לכן יש עכ"פ לחלוחית דין בכדי שיוכל להתעורר בעת הצורך ח"ו. כי כלל ישראל הם תלוים ועומדים בסוד מדה זו ת"ת ישראל, המטה כלפי זכות או חוב בסודי' הידועים.
ועל פי אלה הדברים פרשתי מאחז"ל (בראשית רבה, מו) (בראשית רבה, עח) על פסוק (בראשית לה, י) "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל", עד כאן לשון הכתוב. וזה לשונו: "תני, לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא "כי אם ישראל יהיה שמך" - ישראל עיקר ויעקב טפלה. ר' זבדא משום ר' אחא: מכל מקום שמך יעקב אלא כי אם ישראל יהיה שמך - יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו", עכ"ל.
ועיין יפה תואר. ותורף דבריו ששניהם באים לתרץ הכתוב. כי ב' מלות "שמך יעקב" - שפת יתר. וע"כ ועל כרחך/ועל כן בא להורות שגם עתה נשאר שם יעקב. ולכן הקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה כמו באברהם. אך לשון "כי אם ישראל" משמע ששם 'יעקב' נעקר לגמרי, וסתרי אהדדי. ולכן אמר "לא שיעקר וכו'" ופירוש הכתוב שמך יעקב גם עתה, אך לא יקרא שמך עוד יעקב לבד, אלא כי אם ישראל גם כן יהיה שמך. ור' זבדא אומר "מכל מקום שמך יעקב" - כלומר יותר משמע ששם 'יעקב' עיקר. עד כאן תורף דבריו.
ועיין נזה"ק נזר הקודש שהאריך בפ' ע"ח. ולפי דרכי תדע שורש פלוגתייהו. כי תנא קמא סובר מאחר שהמים מכבים את האש ונעשה כולו חסד, רק שיש איזה לחלוחית דין וכו' - לכן ישראל שהוא שמו מסטרא דאברהם עיקר[4], ו'יעקב' שהוא שמו מסטרא דיצחק טפלה. וכנ"ל. ור' זבדא סובר מאחר שתחלה מקבל מן האש רק שאחר כך באים המים ומכבים - ומכל מקום נשאר שמץ מן האש לענין זה כשאין עושין רצונו של מקום יתגבר האש כנז"ל - לכן יותר מסתבר שעיקר שמו הוא 'יעקב' שם הגבורה שבא מתחלה, "וישראל מוסיף עליו", ולא שאמר "טפלה" כלשון התנא קמא. והכוונה שהחסדים באו רק בסוד הוספה, שהרי יש כח באש ההוא לחזור ולהתעורר ח"ו כשאין עושין רצונו של מקום.
ובזה מבואר שאין ביניהם רק משמעות דורשין בפירוש הכתוב. אבל בגוף הענין מר אמר חדא ולא פליגי. והבן. ועיין זוהר וישלח (ח"א קעד, א) ששני שמות ישראל יעקב הם כמו שני שמות הקב"ה - הויה אלהים. עי"ש. ומשם ראיה גם כן על הא דאמרן.
עוד שם בזוהר הקשה למה הוא משונה מן אברהם וכו'. וזה לשונו: "א"ל התם כתיב והיה שמך אברהם, ועל דא קיימא בההוא שמא. אבל הכא לא כתיב "והיה", אלא "כי אם ישראל יהיה שמך וכו'", וכד אתעטרו בנוהי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עילאין כדין אתעטר בשמא דא תדיר", עכ"ל. וההפרש בין "והיה" ובין "יהיה" מפורש בנזר הקדש. כי 'יהיה' רומז לעתיד שיתבטלו וימתקו הדינים מכל וכל, עי"ש. ולפי דרכי האמור מובן היטב.
ומ"ש בזוהר "ואסתלקו בדרגין עילאין" - רומז על מה שנתבאר לעיל בסוד עילאה גבר. והבן.
ולפי לשון ר' זבדא "וישראל מוסיף עליו" וכמו שכתבתי - מדוקדק ביותר לשון "ויותר יעקב לבדו" שהוא הסתלקות הוספה, ונשאר יעקב לבדו, וכמו שנתבאר לעיל. ולפיכך "ויאבק איש עמו כו'".
וזהו שאמר הכתוב "ויבא יעקב שלם" דייקא, שעל שם זה היה עיקר התאבקות ונגיעות הכף כמש"ל. ונעשה שלם גם בשם זה יעקב. והוא על פי זוהר וישלח הנ"ל שאמר עוד שם וזה לשונו: "בזמנא דיעקב לא הוי בין שנאין ולא הוי בארעא אחרא - קרי ליה ישראל. וכד הוי בין שנאין או בארעא אחרא - קרי ליה יעקב", עכ"ל. וסוד הדבר מובן על פי מש"ל. כי כשהוא בין שנאין או בארעא אחרא אז הוא בסוד הדין, כי חלק המועט גובר בסוד תתאה גבר. וכד לא הוי בארעא אחרא וכו' נקרא ישראל - סוד החסד, כי עילאה גבר. וזהו לדעתי סוד מה שנקרא "ארץ ישראל" ודו"ק.
וכבר הודעתיך שבשם ישראל אינו יכול ס"ם לנגוע כלל. ולכן אחר שבא יעקב לארץ הקדושה אז נתעלה שמו 'יעקב' לסוד החסד - סוד שמו 'ישראל'. וזה שמפרש הכתוב איך נעשה יעקב שלם ואמר "עיר שכם אשר בארץ כנען" דייקא. ושם העלה את שמו יעקב למעלה ראש ונעשה שלם.
והנה זה סוד "ויעקב איש תם יושב אהלים" בהיפך אתוון יש בו אלהים. כי סוד שם יעק"ב הוא בסוד שם אלהי"ם[5]. וגם בשם זה נעשה תם היפך מת כמש"ל בשם הקנה. כי נתקן גם שם 'יעקב' בסוד "יעקב לא מת" הנז"ל. ומעתה מאחז"ל (בראשית רבה, עט) וזה לשונם: "ולפי שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים לפיכך ויבא יעקב שלם", עכ"ל, הרי הוא כמבואר.
וכבר הודעתיך בדרוש החסד שיש לכל הדברים אלו הנאמרים בשלשה דרושים אלו ח"ג"ת סודות עמוקים על פי הקדמות הרב הגדול האר"י זלה"ה. אך אנכי הלבשתי הדברים באופן שיובנו גם למתחילים בחכמה. ועמקות הדרושים יובא בדרוש בפני עצמו אי"ה.
- נשלם דרוש השביעי בס"ד