מדרש לפירושים/חלק א/יא
| מדרש לפירושים (עולם גדול) - לר' אליעזר פישל מסטריזוב |
|---|
|
חלק א: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל |
|
חלק ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ |
דרוש הי"א - כללות נצח והוד עריכה
במדרש (בראשית רבה, סז), וזה לשונו:
"רבנן אמרו וכו' אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו", עכ"ל.
לבאר לך המאמר הזה אקדים מה שנתבאר לעיל בדרוש העבר לפנינו איך דוכרא דקליפה נאחז מן הוד דקדושה, ולכן מילוי הוד כזה: י' ו' ל"ת - גימטריא מות. ונוקבא דקליפה נאחזת מן הנצח, ולכן מילוי נצח כזה: ו"ן ד"י י"ת - גימטריא ת"פ כמנין לילית, עי"ש שהארכתי.
והנה עשו הוא דוכרא דקליפה כמו שנתבאר לעיל, וכדאיתא במאורי אור וזה לשונו: "גם עשו בגימטריא סמא"ל ע"ה עם האותיות והכולל, כי אות ש' נתחלף בס' דזסשר"ץ - הרי ס"ם שרו", עכ"ל.
ומה שכתב "ע"ה" - רצונו לומר עם האותיות והכולל.
וכן מבואר באמת בכל המקובלים שעשו הוא דוכרא דקליפה ונאחז מן ההוד. וזהו סוד מאחז"ל (בראשית רבה, סג) על פסוק "ויצא הראשון אדמוני", וזה לשונו: "הוא אדום ותבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים", עכ"ל. והיינו בסוד מראה אדומה הנמשכת מקו שמאלי כנודע.
עוד אמרו (בפסיקתא ומובא בילקוט) ששתה במעי אמו דם נדתה, וכבר רמזתי בדרוש העבר שהוא סוד (ויקרא טו, לג) "והדוה בנדתה" - סוד (דניאל י, ח) "והודי נהפך וגו'".
וראיתי אני בספרים הקדמונים שכתבו בפסוק "כי עיף אנכי" - עיף בגימטריא קין. ואוסיף על דבריהם ואפרש קשר הפסוק בזה עם הנודע סוד קין שהוא שמאלי - גבורות ודינים. והנה אמר עשו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" - אחז בלשונו לשון אודם כי הולך אחר שורש בחינתו, סוד האודם. וז"ש "כי עיף אנכי" - שבגימטריא קי"ן. ומפרש הכתוב כוונתו ואמר "על כן" - רוצה לומר מפני שהיה משורש קין "קרא" עליו "שמו" של המאכל "אדום", ולא אמר מן המאכל הזה או מן העדשים אלו, וכמדובר. (ועיין בר' משה אלשיך דומה זה).
והנה כבר הודעתיך בדרוש הנצח שיעקב הוא סוד הבכורה מבחינת נצח שהוא ענף החכמה, עי"ש באורך. ועתה אומר שלכן עשו בעצמו בזה את הבכורה כי חפץ במיתה ולא בחיים, בסוד אחיזתו במילוי הוד שבגימטריא מות, וסוד "ימותו ולא בחכמה" (איוב ד, כא). כי חכם בגימטריא חיים כנודע בכוונת תפילין, והוא סוד חיים הנצחיים. אמנם עשו חפץ בעולם הזה דוקא המשתלשלות מן קו שמאלי כנודע, וכאשר באמת חלקו את העולמות ביניהם - יעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה כאמרם רז"ל וכנודע.
וז"ש עשו "הנה אנכי הולך למות" - בסוד מילוי הוד והליכה ברגלים רגל דקדושה. ולכן "ולמה זה לי בכורה". ובעצמו בזה אותה כמו שכתוב "ויבז עשו וגו'".
וזהו גם כן סוד "מכרה כיום את בכורתך לי", וקשה לשון "כיום"? ורש"י ז"ל פי' "כיום שהוא ברור וכו'". ולפי פשוטו כי באמת יעקב נוצר מטיפה ראשונה, אך אין זה ברור בעיני הבריות, ולכן אמר שאינו קונה אלא בשביל שיהא ברור כיום, וק"ל.
ואמנם הסוד לפי דרכי הוא מה שנתבאר לעיל בדרוש העבר שדוכרא דקדושה הוא סוד נצח, ונוקבא סוד הוד כנודע בזוהר "איהו בנצח ואיהי בהוד". וידוע שדכורא הוא מדת יום ונוקבא מדת לילה. וכבר קים לן שלילה הולך אחר היום בקדשים (חולין פג, א), כי נוקבא טפלה לזעיר אנפין. ולכן לנצח ראוי הבכורה נגד ההוד. וז"ש "מכרה כיום" - שהוא ברור ומדתו גובר על מדת לילה, "את בכורתך לי", והמשכיל יבין (ובדרוש חו"ג אי"ה יפורש הסוד ביותר).
והנה לא יחפוץ כסיל בתבונה, ולפיכך ביזה עשו את הבכורה ולא חפץ רק בעולם הזה כמ"ש כמה פעמים. אמנם על ידי זה זכה יעקב גם כן אל הברכות גם בברכות עולם הזה, כי השפע הולך בסדר המדרגות וכנודע בלקוטי תורה פרשת וירא בסוד (שמות כ, יב) "כבד את אביך" ואמרו חז"ל (כתובות קג, א) לרבות אחיך הגדול, עי"ש באורך ואז תבין.
ולכן באמת כששמע יצחק שיעקב הוא הבכור אמר "גם ברוך יהיה" כמו שאמרו רז"ל (בתנחומא ופירש"י בחומש), ולכן אמר עשו אחר כך "הכי קרא וגו' את בכורתי לקח" - זה שפיר, ואמנם "עתה לקח" על ידי זה "ברכתי", ואם כן אני מתחרט למפרע גם על הבכורה ולפיכך בכרתי ברכתי אותיות שוים כי הבכורה תלוי בה הברכה. ולכן אמר "ויעקבני זה פעמים" וכדאיתא בזוהר תולדות דף קמ"ה ע"א (ח"א קמה, א) וכמ"ש כמה פעמים. ולדרכי הזה מובן הסוד מה שהוא בכרתי בנצח הוא בהוד ברכתי, וההוד נכלל בנצח כנודע, לפיכך הברכה נכלל בבכורה. והמשכיל יבין בזה כמה מאמרי זוהר הסתומים.
ועתה אפרש לך קצת פסוקי הברכות איך מורים על נצח והוד.
"ויתן לך האלהים וגו'" - סוד יתן הוא אותיות אחרונות של מילוי נצח. וכן הוד במילוי בגימטריא יתן עם הכולל.[1]. והטעם שרמוז בהם הנתינה - כי הם הנותנים כל השפע קודש ליסוד ליתן לנוקבא זו, והשפע זו היא "טל השמים" - סוד (שיר ה, ב) "שראשי נמלא ט"ל" - יו"ד ה"א וא"ו דסליקו אתוון לחושבן ט"ל כדאיתא בהקדמת התיקונים דף י"ג ע"ב.
והוא סוד (תהלים קלג, ג) "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" שהם נצח והוד. והם סוד שחקים ששוחקים מן ל'צדיקים' - צדיק וצדק, כדאיתא בזוהר ויקרא דף כ"ו ע"א (ח"ג כו, א) וזה לשונו: "מאן שחקים? אתר דטחנין מנא לצדיקייא, ומאן נינהו? נצח והוד וכו' מאן צדיקים? דא צדיק וצדק", ועיין שם.
וברעיא מהימנא פנחס דף רל"ו ע"א (ח"ג רלו, א): "שחקים - בהון רחייא דטחנין מן לצדיקים ואינון נצח והוד וכו'", עי"ש. ועיין שערי אורה שער ב' כנוי הר, ושער ג"ד בכנוי שחקים, עי"ש. והנה שחקים עם ב' כוללים של נצח והוד - גימטריא יתן.
וזהו סוד מארז"ל (בראשית רבה, סו) "יתן ויחזור ויתן" - סודו יתן מנצח ויחזור מסוד הוד.
עוד אמרו (שם) "יתן לך שלך ויתן לך של אחיך" - היינו גם כן בסוד נצח והוד. כי בהוד נאחז עשו כאמור למעלה, וברכו שיתבטל אחיזתו משם.
ומה שנרמז יתן א' בסופי אותיות נצח ויתן הב' בהוד במילוי -- אפשר לפרש רמז לדבר מפני שבנצח אינם נאחזים כי אם בסופו בפרק ג', ובהוד נאחזים בכל הג' פרקין - לכן בא הרמז בביטול אחיזת החיצונים בנצח בסוף ובהוד בכולו, והמשכיל יבין.
וז"ש "לך האלהים" - לך סוד כל - יסוד, האלהים - נוקבא.
"מטל השמים" - דכורא איהו בנצח, "ומשמני הארץ" - נוקבא איהי בהוד.
וסוד "משמני הארץ" הוא סוד "ארץ החיים" - אבא יסד ברתא, ואבא הוא סוד 'שמן' בסוד (שמות, ל) "שמן משחת קודש", וכנודע בזוהר ויקרא דף ז' ע"ב (ח"ג ז, ב) ובפרשת שמיני דף ל"ט ע"א (ח"ג לט, א), ואמור דף פ"ח ופ"ט (ח"ג פח, א) עיין שם, ובתיקון כ"ח דף ע"ב ע"א. ולפיכך אמר לו "ומשמני הארץ" להורות על תיקון ההו"ד בסוד "י"ה בארץ החיים" שהארכתי בדרוש העבר לפנינו.
"יעבדוך עמים וגו'" - היינו שישראל יונקים מעיקר השפע ואומות העולם מתמצית, וכמש"ל ה' גנות המסתפקים ממעיין אחד האמור בלקוטי תורה וירא, כי כיון שיעקב הוא הבכור הוא העיקר, וכמו שהארכתי במקום אחר.
"אורריך ארור" - מסוד הוד, ירך שמאלי. "ומברכיך ברוך" - מסוד נצח, ירך ימיני.
ויש להעמיק - ואין כאן מקומו.
והנה לא מצא יצחק פתח ברכה לעשו כי אם "והיה כאשר תריד", ותרגם אונקלוס "כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא", ואז ממילא "ופרקת עולו מעל צוואריך", כי אתה תהיה הבכור כי יתהפך הסדר - עליונים למטה ותחתונים למעלה כמ"ש במק"א באורך.
ומעתה אבאר המאמר שהתחלתי בו, ואקדים עוד מ"ש האר"י זלה"ה בטעמי מצות פרשת כי תצא וזה לשונו:
- "מצוה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו - דע כי שור הוא נגד ס"ם וכו' והוה נכנע על ידי יצחק דקדושה וכו'. אבל לילית הוא חמור, קליפת ישמעאל, ונכנע על ידי אברהם בסוד ויחבוש את חמורו, וב' אלו הם סוד בעל ואשירה; בעל - ס"ם, ואשירה - לילית. ולכן אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו", עכ"ל.
העולה מזה שלילית היא קליפות ישמעאל. וכבר הודעתיך שהיא נאחזת מן הנצח למעלה מן ס"ם בעלה, והוא סוד "פתורה אשר על הנהר" (במדבר כב, ה), ובסוד "יותרת על הכבד" כנודע. והנה לפי מש"ל כאן שהבכורה בסוד הנצח וגם הברכה תלויה בבכורה, ואז נתחכם עשו לעקור היסוד ואז ממילא יפול הבנין. וע"י עצמו לא היה יכול לעשות מאומה כי השקר - שהוא דוכרא דקליפה - אין לו רגלים רק רגל אחד דקדושה שהוא הוד ולא יותר כמ"ש האר"י זלה"ה בליקוטי שמואל בפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר" (הבאתיו בדרוש הנצח). ולכן התחכם בתחבולה נפלאה, ואמר "הריני הולך ומתחתן לישמעאל והוא בא ועורר עמו על הבכורה" - והוא דייקא בסוד לילית, קליפת ישמעאל הנאחזת מן הנצח, מה שאין אני יכול לעשות כן. וז"ש "והורגו" בסוד ירידה ממדריגה הנקרא 'מיתה' כמו שכתבנו כמה פעמים.
ואמנם עיקר כוונת עשו היה רק בשביל הברכה ולא בשביל הבכרה, שבעצמו ביזה אותה וכמדובר. רק מה שרצה לעורר על הבכורה הוא מפני שראה שבשבילה קבל הברכה. ובזה מובן הכתוב "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו וגו'", ולא נזכר הבכרה כלל. ועל הפסוק זה אמרו חז"ל "הריני הולך וכו' ועורר עמו על הבכורה" כנ"ל. והנה דרשו חז"ל מה שלא נזכר בכתוב כלל. אמנם עם האמור מובן הכל. ויש להאריך כאן - ואין שטחין הדפין מחזיקים.
וזה רומז באומרו "יקרבו ימי אבל אבי" - נוטריקון אשירה בעל שלי, ואז על ידי זה "ואהרגה את אחי", וכמ"ש האר"י זלה"ה שס"ם ולילית הם סוד בעל ואשירה.
והנה כבר הודעתיך בדרוש העבר שכאשר נתחתן עשו עם ישמעאל אז נעשה סוד חשמל דקליפות נוגה שהוא ראשי תיבות חמור שור מות לילית, עיין שם מה שכתבנו. ועתה אודיעך דבר חדש, והוא שבשם נחש נכלל הכל, כי נחש הוא הכולל דסטרא אחרא והוא נוטריקון נחש חמור שור כנודע, וכדאיתא במגלה עמוקות אופן ע"א בביאור מאחז"ל (סנהדרין נט, ב) "חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלקל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות", עכ"ל. והקשה: פתח בנחש וסיים בנחשים? ומתרץ שתקועים בנחש תרין סטרין - מימין חמור, ח' של נחש. משמאל שור - ש' של נחש. וז"ש שאלמלא לא נתקלל נחש היו סטרין אילין התקועין בו, שהם שני נחשים, משרתים לאדם. "אחד משגרו לצפון" - הוא שור משמאל. "ואחד משגרו לדרום" - הוא חמור מימין. עיין שם באורך. ועיין זוהר בלק דף ר"ז ע"א (ח"ג רז, א), עיין שם. ובמקומו הארכתי בזה בעזרת השם.
כלל העולה שאות ח' של נחש הוא סוד חמור. ונמצא לפי דברי האר"י זלה"ה בסוד "לא תחרוש" הנ"ל הוא סוד לילי"ת נוקבא דס"ם. וידוע שבסטרא אחרא הנוקבא גוברת על ס"ם בעלה, בסוד "פתורה אשר על הנהר", יותרת על הכבד, וכנודע. ובזה מובן באופן אחר מאחז"ל שפירשתיו בדרוש העבר, והוא (סנהדרין עח, א) "ארס נחש בין שיניו עומד", והיינו כי אות ח' שהוא לילית היא עיקר ארסו של נחש ועומדת בין שני אותיות שן של נחש. ויפה פירש רש"י על זה (במסכת בבא קמא פ"ב דף כ"ג ע"ב) "בלא כוונת הנחש יצא הארס" - ר"ל שהנוקבא מזקת בלא כוונת ס"ם בעלה וידיעתו, וכמ"ש בזוהר פנחס דף רכ"ד ע"ב (ח"ג רכד, ב) עיין שם.
ובדף רל"א ע"ב (ח"ג רלא, ב) וזה לשונו: "יותרת מן הכבד - דא אשת זנונים דאזלא ונפקא מן העבד לאסטאה בני עלמא ולאסטנא עלייהו וכו'", עי"ש.
ובתיקונים דף מ"ג ע"א וזה לשונו: "ואמאי אתקריאת יותרת הכבד? אלא בתר דעבידת ניאופא עם כלהו יהיבת שירוין לבעלה", עכ"ל.
וכן בדף מ"ה ע"א - עיין שם היטב ובפירושם.
הרי שמזקת שלא מדעת ס"ם בעלה. והמשכיל יבין.
ואיתא בספר האורה שער ג"ד (שערי אורה פרק ג"ד) וזה לשונו:
- "וסוד כריעה ומודים אצל מקומות הללו הם קבועים. וסימן כי לך תכרע כל ברך. וסוד מודים דרבנן במקום זה הוא קבוע. כי י"י אלהי"ם צבאו"ת הם סוד מדת ת"ת מרבים שלום בעולם וכו' שהם נצח והוד. ולפי שהם מקום ההודאות והם סוד כי לך תכרע כל ברך אמרו חז"ל צריך לכרוע במודים וכו' ולפיכך מי שאינו כורע במודים שדרו נעשה נחש לאחר שבעים שנה. וסוד שבעים שנה הם שבעים שרים העומדים בשורות העגולה והנחש מבחוץ עומד כעורב נגד נצח והוד. וכל מי שאינו נזהר עם תלמיד חכם או עם נצח והוד ראוי להכישו נחש. וזהו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וראוי להכישו נחש", עכ"ל האורה.
ועם האמור מובנים דבריו היטב, כי כלל הנחש הוא העומד נגד נצח והוד מפני שכלולים בו שור וחמור - דוכרא ונוקבא דסטרא אחרא, ושור עומד נגד הוד וחמור נגד נצח. ואין להאריך.
ועתה אבא לבאר איזו פסוקים מן הפרשה
"וישלח וגו' אל עשו אחיו" - שהוא שור, וכנודע כי עשו במילוי - עי"ן שי"ן וא"ו עם ג' אותיות - גימטריא שור.
"ארצה שעיר שדה אדום". הם כנוי אל החמור - לילית, נוקבא דס"מ, שמנגדת לנוקבא דקדושה הנקראת "ארץ חפץ" ושדה של תפוחים כנודע. וגם איתא במאורי אור וזה לשונו: "הר שעיר - יסוד דנוקבא דקליפה - הר שעשו איש שעיר שוכן בו", עכ"ל. וכזה יש לומר באומרו "ארצה שעיר". וכן "שדה אדום" - שקאי על הנוקבא דס"מ.
גם ארצה - גימטריא צור, שהוא סוד לילית כנודע בסוד (רש"י על פסוק ולאום מלאום) "לא נתמלאה צור אלא מחרבונה של ירושלים". ואין להאריך כלל.
העולה - ששלח לשני הבחינות - חמור ושור.
וז"ש "כה תאמרון לאדוני לעשו" - אדוני - בחינת ישמעאל שהוא חמור. עשו - הוא שור. ומזה מובן מארז"ל (בראשית רבה, עה) שקראו ליעקב מחזיק באזני הכלב במה שקראו "אדוני", ולדרכי יונעם הסוד בסתרו, כי אדוני קרא לחמור שהוא סוד נוקבא דסטרא אחרא הנקראת כלב, בגימטריא בן כנודע. ולכן אמרו חז"ל "באזני הכלב" דווקא. וזהו סוד מאחז"ל (בראשית רבה, מה) "ידו בכל ויד כל בו - קרי ביה כלבו - הוא והכלב שוים", עכ"ל.
"עם לבן גרתי" - סוד לבן הוא ל"ב נתיבות חכמה - ראשית קו הנצח. ונו"ן שערי בינה - ראשי קו ההוד. ובזה יש לי כח לבטל אחיזת שור וחמור מן נצח והוד.
וזהו שאמר "ויהי לי שור וחמור" - שאני מושל עליהם והם תחת רשותי ואני יכול לבטלם אך אני רוצה בקיומם כי הם צורך עולם כמו שכתבנו כמה פעמים. וז"ש "ואשלחה וגו' למצוא חן בעיניך" על ידי זה.
"וישובו וגו' באנו אל אחיך אל עשו" - שהוא שור, "וגם הולך לקראתך" - וקשה מאי "וגם"? ומה בא לרבות? אך באו לרבות גם את ישמעאל, סוד חמור.
והוי יודע ששר ישמעאל הוא רהב והוא גם כן שר של מצרים המנגדת לארץ ישראל שהיא ת' פרסה על ת' פרסה בסוד ד' יודין של שם ע"ב שבחכמה, בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג, יט). ונגד זה גם ארץ מצרים בסטרא אחרא הוא ת' פרסה על ת' פרסה. וזהו סוד "חכמת מצרים" וכנודע ליודעי חן. וא"ל המלאכים שאת"ו עמ"ו הולך בעזרתו אי"ש וש"ר השולט על ארב"עה מאו"ת פרס"ה. ומפני שאמר יעקב "עם לבן גרתי" סוד חכמה - לובן העליון, השיבו לו "וארבע מאות איש עמו", והמשכיל יבין.
"ויחץ את העם וגו' לשני מחנות" - בסוד נצח והוד, תרי פלגי גופא. וזהו שכתוב "אם יבא עשו" שהוא שור "אל המחנה האחת" לשון נקבה - הוא סוד הוד, סוד 'איהי בהוד', "והכהו" באחיזתו, "והיה המחנה הנשאר" לשון זכר - נצח 'איהו בנצח', "לפליטה" בלשון וודאי. ופירש"י כי אלחם עמו, כי בו הנצוח על האויבים.
ונאמר אצל המחנה הנשאר "והיה" - סוד הויה שבנצח כנודע בתיקון י"ח דף ל' ע"ב, עי"ש. ועיין בספר פלח הרמון להרמ"ע ז"ל בשער י"ז שפירש דומה לזה.
"ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם". תפלתו על חמו"ר ישמע"אל הנכנע על ידי אברהם שנאמר (בראשית כב, ג) "ויחבוש את חמורו" וכמ"ש האר"י זלה"ה כו'.
"אלהי אבי יצחק". תפלתו על שו"ר עש"ו הנכנע על ידי יצחק כנ"ל.
"הצילני נא" - ראשי תיבות ארס נחש, שהיה חמור אות ח' של נחש כאמור לעיל.
"מיד אחי מיד עשו" שהוא סוד שור.
"פן יבא והכני אם על בנים" - הוא סוד (ישעיהו נד, יג) "כל בניך למודי ה'" שהם נצח והוד כנודע. ואומרו "אם על בנים" הוא סוד אימא עילאה עד הוד אתפשטת כנודע. ועיין רעיא מהימנא דף רכ"ג ע"ב (ח"א רכג, ב) וזה לשונו: "ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד עשרה בכל ספירה אינון חמשין", עכ"ל. וז"ש על ידי שיפגום בבנים נצח והוד, יוחשב הפגם גם אל האם, שהאם רובצת על הבנים.
ומזה מובן מאחז"ל (בראשית רבה, עו) וזה לשונם: "פן יבא וגו' ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים", עכ"ל. והמשכיל יבין.
"ויאבק איש עמו" - אמרו חז"ל (חולין צא, א) "העלו אבק ברגליהם" דייקא, שהוא סוד נצח והוד. ומה שאמרו "עד כסא הכבוד" פירשתיו כמה פעמים שהוא סוד חכמה ובינה, ראשית קוי ימיני ושמאלי, ו'אבק' שהוא מלשון 'אבק רבית' - פגם מועט הגיע עד שם.
"ויגע בכף ירכו". ר"ל בירך ימיני - נצח, לא היה רק נגיעה בלבד בפרק השלישי שבו. ואמנם "ותקע כף ירך יעקב" - הוא ירך השמאלי הוד, שבו נאחז בכל הג' פרקין.
ועתה אומר סוד מלת כף איך שמורה באצבע על נצח והוד כמ"ש האר"י זלה"ה בשער טנת"א פרק ז' (עץ חיים שער ה, פרק ז) שאותיות אמ"ש בג"ד כפר"ת הם כסדרן בעשר ספירות. ונמצא שני אותיות כף הם בנצח והוד. עיין שם באורך. וכן נדפס בספר יצירה עיין שם. והנה מה שפגם בהוד הנצח הוא על ידי מה שהתחתן את עצמו עם ישמעאל כמש"ל בסוד לילי"ת הנאחזת מן הנצח.
ובזה הבנתי מאמר זוהר ריש וישלח דף קס"ו ע"א (ח"א קסו, א) וזה לשונו: "ר' אלעזר אמר, הא אתמר ההוא לילא שלטנותא דסטרא דעשו הוה בהאי שעתא דהא כתיב יהי מארת חסר", עכ"ל. וידוע סוד "מארת" חסר שהיא לילית, נוקבא דס"ם שנבנית בחסרון הלבנה העליונה, כי לא נתמלאה אלא מחורבנה של ירושלים.
ועיין זוהר בראשית דף ל"ג ע"ב (ח"א לג, ב) וזה לשונו: "ר' חזקיה פתח, מארת דשרי' ביה תוקפא דדינא וכו' לאכללא לילית בעלמא", עכ"ל.
ובפרשת ויקהל דף ר"ה ע"ב (ח"ב רה, ב) וזה לשונו: "לילא רביעאה דשבתא בעינן לאסתמרא מנייהו", עיין שם.
ובפרשת פנחס דף רל"ד ע"א (ח"ג רלד, א) וזה לשונו: "ומיד עושקיהם כח - מאן ההוא כח? דא הוא דכתיב יהי מארת וכו' חסר ו' ודא לילית וכו'", עי"ש.
והנה לכן אותו המעשה של נגיעת הכף היה בליל ד' ששולטת לילית נוקבא דס"ם. ולדעתי יהיה זה טעם מספיק למה דווקא בליל ד' שולטת לילית, אמנם הוא הדבר אשר אמרנו שלילית נאחזת מן הנצח בסוד מילוי נצח בגימטריא הכי הוי, וכבר נודע ז' ימים הם ז' ספירות הבנין, ויום ד' הוא נצח, ולכן בליל ד' מתחלת לילי"ת לשלוט בעולם.
וזה לדעתי כוונת הזוהר הנ"ל "ההוא ליליא שלטנותא דסטרא דעשו" - דוק בדבריו שאמר "דסטרא דעשו" ולא אמר "דעשו" עצמו, אלא הכוונה על לילית אשתו של עשו שהוא ס"ם וגו', דסטרא דעשו להבדיל אצל הקדושה נאמר (בראשית ב, כא) "ויקח אחת מצלעותיו" ותרגם יונתן "מסטרוהי" וכנודע, והמשכיל יבין. וז"ש "דהא כתיב יהי מארת חסר" שהוא סוד לילית וכמדובר.
והנה מ"ש בזוהר בראשית דף כ"א ע"ב (ח"א כא, ב) לשון חלש על הירך דהוי חלשא וכו' מ"ס(?) אתח"ליש וכו'. וכן בסבא משפטים דף קי"א ע"ב (ח"ב קיא, ב) "וההוא ירך הוה בחלישו דיליה וכו'" - נראה לי לומר רמז לדבר על פי מ"ש המקובלים בסוד (תהלים צא, יג) "על שחל ופתן", ששחל הוא סוד ס"ם שרו של עשו ורהב שר של ישמעאל, שניהם גימטריא שחל. והוא סוד שור וחמור כנ"ל. וזה לשון "חלש" האמור כאן. ובמקום אחר הארכתי בזה מאוד, ולכן קצרתי כאן.
וזהו סוד "ויאמר שלחני וגו' ישראל יהיה שמך", ואמרו חז"ל שהודה לו על הברכות. וקשה האיך רמוז? ואומר אני שרמוז בשם ישראל בסוד מארז"ל (בראשית רבה, א) "ישראל עלה במחשבה", וכמש"ל, וממילא הודה לו על הברכה התלויה בבכרה כמו שנתבאר לעיל.
"ויאמר עשו יש לי רב". נודע שנצח והוד הם סוד "וכל בניך למודי ה'", וז"ש "יש" - ראשי תיבות שני ירכים. "לי" - ראשי תיבות למודי יהו"ה. "רב" - ראשי תיבות ב' רגלים. כך אמר עשו בגאותו ובגודל לבבו שיש לו כח להתאחז בנצח והוד.
"וישתחו ארצה שבע פעמים וגו'". לדעתי הסוד בזה כי הס"ם עומד בחוץ כנודע. והנה ו' פעמים בסוד ו' אותיות נצח הוד. ופעם השביעי הוא יציאתו לחוץ. וז"ש "עד גשתו עד אחיו". והמשכיל יבין היטב. וכבר הודעתיך דברי שערי אורה שסוד כריעה ומודים אצל מקומות הללו קבועים בסוד "כי לך תכרע כל ברך". לכן השתחוה אליו.
והנה בזוהר וישלח דף קס"ו ע"ב (ח"א קסו, ב) וזה לשונו: "דאילו הוה ידע עשו חכמה דא יקטיל ליה לגרמיה ולא ייתי(?) לדא" עכ"ל עיין שם. ומביא במקדש מלך בשם אור ישראל וזה לשונו:
- "סוד הענין כי עשו הוא נחש דאית ליה ז' רישין, ובכל השתחוויה דיעקב פסיק ליה לרישיה לכך וישתחו ארצה ז' פעמים, וזוהי החכמה שעשה יעקב לעשו שפסק ראשו וחיותות. ואלו ידע עשו זה יקטיל ליה לגרמיה", עד כאן לשון מקדש מלך, ועיין שם.
ואתה אחי המעיין, הוי יודע שז' רישין אלו האמורים נמצא כתוב בתלמוד שלנו (קידושין כט, ב) אצל עובדא דרב אחא בר יעקב וזה לשונו: "אידמי ליה כתנינא דז' רישוותא, כל כריעה דכרע נתר חד רישא", עכ"ל. הנה גם רב אחא הפיל ז' ראשים על ידי כריעות והשתחויות. ומצאתי בספר מגלה עמוקות אופן קצ"ב שלסוד זה נקרא רב אחא בר יעקב, שכח הזה בא לו מן יעקב אבינו, שגם הוא השתחוה ז' פעמים לקביל ז' רישין אלו. וזהו סוד שאמר עשו "יש לי רב אחי" - ניבא ולא ידע מה ניבא, שרמז על רב אחא שהפיל ז' ראשין דיליה. וזהו סוד "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). ועיין שם באורך.
והנה אמנם שורש ז' רישין אלו כל המקובלים הכחידו תחת לשונם, ואני הולך רכיל ומגלה סוד על פי הא דאמרן בסוד נחש שתרין סטרין תקועין בו - חמור ושור, וז' אותיות אלו של חמור שור הם לדעתי ז' רישין אלו. אי נמי הוא סוד ז' אותיות של סמא"ל רה"ב. והכל אחד כמש"ל. והנה ס"ם רה"ב בגימטריא שחל כנזכר לעיל. וזה לדעתי סוד (קהלת י, יח) "אם ישך הנחש בלא לחש", והוא ממש על דרך "פסיק רישיה ולא ימות", והמשכיל יבין.
וזהו שאמר הכתוב "ויבא יעקב שלם", ואמרו חז"ל (בראשית רבה, עט) "שלם בבניו'", היינו נצח והוד שעליהם נאמר "וכל בניך למודי ה'". והיינו שנעשה שלם מן לילית הנאחז ממילוי נצח, ומן מות הנאחז ממילוי הוד. וזה רמוז במלת שלם שנוטריקון - שלם לילית מות. גם שלם גימטריא ש"ע שהוא סוד החשמל דקדושה, כידוע ליודעי חן. ובזה ביטל החשמ"ל דקליפה הנ"ל, שראשי תיבות ח"מור ש"ור מ"ות ל"ילית. והבינהו.
וז"ש "ויחן את פני העיר", ואמרו חז"ל (שבת לג, ב) "שוקים תיקן להם" - סודו שתיקן השוקים העליונים, סוד "שוקיו עמודי שש" קצוות כנודע.
הכלל, שנעשה שלם בנצח ובהוד במה שעשו התחתן את עצמו עם ישמעאל להגביר עליו לילית הקליפה ולהגביר בזה כח הנח"ש שכלולין בו חמו"ר שו"ר - מכל זה נעשה שלם. והנה כל זה אמור בפסוק "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה", ותרגום אונקלוס על "יודע ציד - נחשי ירכין", וסוד הדבר לפי דרכי שרצה להגביר את הנחש על ירכין דקדושה, ודווקא נחש שסודו נ"חש ח"מור ש"ור כאמור למעלה. ועל זה מפרש הכתוב על ידי מה רצה להגביר את הנחש ואמר "איש שדה", כלומר על ידי דכורא הנקרא 'איש' ונוקבא הנקראת 'שדה אדום', והיינו ממש כמ"ש במדרש שהתחלתי בו "הריני הולך ומתחתן וכו'". וז"ש "איש שדה", והוא החיתון והחיבור של שור וחמור, ובזה רצה להמית את יעקב וכאמור במדרש הנ"ל "ובא ועורר עמו על הבכורה והורגו", וכמש"ל.
ואמנם אמר הכתוב "ויעקב איש תם" היפך מת, כי יעקב לא מת. ורמז לדבר יו"ד אותיות המילוי של נצח והוד הנ"ל[2] עם ב' כוללים נצח והוד וכולל המחברם הוא חושבן ויעקב איש תם, והיינו טעמא דנחשוב ב' כוללים נצח והוד ועוד כולל המחברם שבכח הזה ממתיקים מילואיהם, והמשכיל יבין. ומעתה מאחז"ל (בראשית רבה, עט) "ולפי שכתוב ויעקב איש תם לפיכך ויבא יעקב שלם", עכ"ל, הרי הוא כמבואר. והמבין יבין היטב הדק כל הדרושים אלו בנצח והוד המקושרים זה בזה ואז ימצא(?) מטמונים בתעוד"ה(?) בכמה מקומות.
- נשלם דרוש האחד עשר בס"ד