מדרש לפירושים/חלק א/יח
| מדרש לפירושים (עולם גדול) - לר' אליעזר פישל מסטריזוב |
|---|
|
חלק א: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל |
|
חלק ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ |
דרוש הי"ח - כללות זו"נ
עריכהידוע שיעקב הוא כולל זעיר ונוקבא דקדושה, ולכן בגימטריא ז' פעמים הוי"ה ז' פעמים הוי"ה שווה 182 - הוא סוד ז' נקודות שרשים - חג"ת נהי"מ. והבן. ועשו לעומתו בסטרא אחרא כולל דוכרא ונוקבא דקליפה.
והנה דוכרא ונוקבא דקליפה הם סוד נחש אפעה.
נחש הוא סוד נוקבא כדאיתא ברעיא מהימנא פנחס דף רכ"ד ע"ב (ח"ג רכד, ב) וזה לשונו: "כבד - דא ס"ם ונחש, דא בדא, ואינון דכר ונוקבא וכו', יותרת הכבד - דא נחש, כבד - מיכלא דדכורא רזא דס"ם", עכ"ל.
ובתיקון ל"ד דף פ"א ע"ב וזה לשונו: "לא תנאף - לקביל נחש אשת זנונים, לא תרצח - לקבל ס"ם", עכ"ל.
הרי שנחש הוא נוקבא דקליפה.
ואפעה הוא דוכרא דקליפה, וכדאיתא בזוהר בראשית דף י"ח ע"א (ח"א יח, א) וזה לשונו: "חד אפעה וחד נחש ותרוויהו חד. אפעה אוליד לע' שנין וכו'", עיין שם ופירושו בספר זוהר הרקיע וזה לשונו: "אפעה דכורא ואוליד לע' שנין כנגד ז' ספירות שבקדושה שבז"א, כי כל אחד כלול מי' - הרי ע'. והנחש לז' שנים כי הנחש היא הנוקבא ואינה כלולה מי' אלא מז' לבד", עכ"ל. ומובא בהדרת מלך סימן צ"ו, עיין שם.
ואני אומר עוד רמז לדבר, כי אפעה בגימטריא קנ"ו כמנין יוסף יסוד. והנה יסוד הוא סוד "חי העולמים", ונוקבא מלכות. ח"י מלכות - בגימטריא תקי"ד. ונחש אפעה בגימטריא הכי הוי.
ואפשר לפרש שלכן התפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן לכנוס לארץ ישראל - זו"ן דקדושה, כדי להעביר ממשלות זדון מן הארץ דוקא שהם סוד נחש אפעה שבגימטריא עם הכולל תקט"ו. וזהו שכתוב (דברים ג, כה) "אעברה נא" - רוצה אני להעביר מן העולם נחש אפעה, ראשי תיבות נא. ויש להאריך, ואין כאן מקומו.
והנה עשו במילוי - עי"ן שי"ן וי"ו עם ג' אותיות - בגימטריא הכי הוי. הרי שהוא כולל אותם. וזהו שכתוב "הלעיטני נא מן האדום וגו'" לתת כח וחיות מן הגבורות אל נחש אפעה הרמוזים במלת נא.
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי וגו'" לבטל את הדוכרא דקליפה הנקרא 'בן בכור'. ועל ידי הברכה ביטל הנוקבא דקליפה, וכדאיתא בזוהר ויצא דף ק"ס ע"א (ח"א קס, א) "תא חזי דיעקב הכי אשתדל וכו' בגין לשלטאה עלוהי ברישא וסופא וכו' כמה דכתיב בכורתי ולבתר ברכתי", עכ"ל עיין שם.
ושם במקדש מלך זה לשונו:
- "כשלקח יעקב הבכורה השפיל דכורא דסטרא אחרא הנקרא 'בן בכור' כנגד זעיר דקדושה הנקרא 'בן בכור', וכשלקח ברכה השפיל הנוקבא דסטרא אחרא, כי מלכות דקדושה נקרא 'ברכה', וכנגדה היא נוקבא דזעיר אנפין", עכ"ל.
וזהו שאמר עשו "הכי קרא שמו יעקב" דייקא, שסודו זעיר ונוקבא, ז' פעמים הוי"ה. ולפיכך "ויעקבני זה פעמים" - ר"ל בשם זה יעקבני פעמים נגד דו"ן, והברכה תלויה בבכרה, כי בנין הנוקבא הוא על ידי בעלה זעיר אנפין. ולכן אמר יצחק "לבכור ברכתי גם ברוך יהיה". ומובן גם כן זוהר תולדות הנודע וכמו שכתבתי כמה פעמים עד שאיני צריך להאריך.
והנה כתיב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", וכתב בעל האורה (בשער החמישי) וזה לשונו: "ומהו כי ציד בפיו? אלא ראה בני יעקב נצודים בדיני גיהנם, וראה ונצטער. וכשראה גלות אדום וראה הציד של גיהנם נתון בפיו של עשו שמח ואמר גלות מכפרת עון", עכ"ל. ועיין שם שהאריך מאוד. והבאתי דברי קדשו למעלה בדרוש הגבורה, וכאן לפי דרכי ארמוז סוד עמוק. כי יש להקשות בדברי האורה - תחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר יצחק? ומהיכן ראה אח"כ שיהיו ישראל בגלת אדום?
אמנם תדע מה שאמר הכתוב מקודם לזה: "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה", ופירש"י "שואל אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן". ונלע"ד שכיון ברשעתו להגביר נוקבא ודוכרא דסטרא אחרא מסאבא. והנה הם מלח ותבן. מלח הוא דומם - סוד נוקבא, ותבן - צומח - סוד דוכרא, כנודע בסוד בחינת ד"צ"ח"ם דומם צומח חי מדבר. ועיין בזוהר בלק דף קפ"ט ע"א (ח"ג קפט, א) וזה לשונו: "דכורא מה הוא תבן וכו'", עיין שם. וכוונתו היה לעשר אותם בעושר גדול ושפע קודש ח"ו שיינקו מן הקדושה מסוד מדת הגבורה. ולכן אמר אל אביו יצחק גבורה "אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן" כאמור.
ומה שאמר תחלה מלח ואח"כ תבן הוא הסוד הנודע שבסטרא אחרא מסאבא - הנוקבא על הדכורא, בסוד "יותרת על הכבד" כדאיתא בזוהר פנחס דף רכ"ד ע"ב, ודף רל"א ע"ב, ותיקונים דף מ"ג ע"א ודף מ"ה ע"א, ובליקוטי בלק פסוק "פתורה אשר על הנהר" עיין שם היטב.
והנה לכן נאמר "יודע ציד איש שדה" - שהיה יודע להציד עם איש שדה - דוכרא ונוקבא שלו, והראשי תיבות של מלח תבן הוא מת, כי הקליפות נקראים 'מתים'. ואמנם "ויעקב איש תם" - ראשי תיבות תפארת מלכות - דוכרא ונוקבא דקדושה. הרי ממש שני הפכים, והמשכיל יבין. ולכן מזה הבין שישראל בני זו"ן כנודע בסוד (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלהיכם" יהיו בגלות תחת עשו. ומובן דברי האורה בעזרת השם.
וכדי שתבין ביותר דברים אלו אציגה עמך מאחז"ל (מגילה ו, א) וזה לשונם: "קיסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם וכו' שנאמר אמלאה החרבה - אי מלאה זו חרבה זו. רנב"י אמר מהכא: ולאום מלאום יאמץ", עכ"ל. ומצאתי ראיתי בספר טור ברקת הלכות לולב בדף שפ"ב ע"ג (טור ברקת, סימן תרמט) וזה לשונו:
- "ואגב אורחין נימא ביה מילתא מה שאמרו אם יאמר לך אדם וכו' כי הנה ראוי להבין מה"ת לומר קס"ד זה, הלא דבר הוא. ועוד דראוי להבין מאי בינייהו וכו' הן אמת כי זו ראיה יותר שהיא משל תורה. אמנם השלימים אלו כיון שבאו לפרש ענין בנין הקליפה כי לעולם אין בה ענין שלימות אלא מן הקדושה, ולכן אמר מתחלה כלל גדול בענין הגשמי כי ממנו יובן הרוחני והכי קאמר: אם יאמר לך אדם וכו' אל תאמן דכתיב אמלאה החרבה, דמשמע אם מלאה זו חרבה זו. והנה פסוק זה מדבר על העדר הנקבה שבסטרא דקדושה כי ממנ' נבנה צד הרשעה. ולכן רנב"י אמר מהכא ולאום מלאום יאמץ כי פסוק זה מדבר ביעקב ועשו וממנו נמי מובן לענין הזכר שבקדושה וההיפך אל הזכר שבקליפה, כי ממה שהגיע מן ההעדר אל יעקב משם נתחזק ונשלם עשו. אמנם ההפרש הוא כי בנקב"ה דסטרא אחרא שייך לומר בה בנין בעבור שני דברים. ראשונה, מפני כי בתחלה לא היתה רק בחינה אחת כדאיתא בזוהר סוד 'נהירו דקיק' דהוי חזי משה רבינו ע"ה ואחר כך נבנית. וזאת שנית, שניבנית בפנים - הוא מה שמקונן הנביא בני ציון היקרים וכו' ואין זה מקומו. אמנם הזכר של הקליפה לא היה בו כל כך ענין שלימות כי לכן הנקבה נקראת 'יותרת הכבד' דאתגברת על בעלה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס", עכ"ל.
ועיין שם שהאריך מאד בסוד עיר הנדחת שקאי על נוקבא, ולפיכך כתב ההפרש הזה האמור וההפרש הזה כאשר תעיין בשער הקליפות פרק ג' (עץ חיים שער מח, פרק ג) אז תבינהו.
והנה לפי דרכי הזה שיעקב הוא כלל זעיר ונוקבא דקדושה, ועשו דוכרא ונוקבא דסטרא אחרא - הוסיף ר' נחמן בר יצחק על כלל שניהם והוא מובן. ואמנם הצד השוה שבהן הנה דו"ן דסטרא אחרא אין להם שלימות בחינתם רק בהעדר שלימות דו"ן דקדושה, ולכן שפיר הבין יצחק שישראל יהיו בגלות תחת יד עשו. והמשכיל יבין.
ומעתה נוכל לומר "איש שדה" האמור בכתוב קאי על הקדושה, וכלומר שעשו היה יודע איך להציד על ידי קטרוגו את איש שדה - דוכרא ונוקבא דקדושה, סוד ה"איש מלחמה" ו"שדה של תפוחים". והיינו על ידי מאמרו "האיך מעשרין המלח והתבן" וכאמור. והוא בסוד מאחז"ל (תענית ט, א) "עשר בשביל שתתעשר". והבן כל זה.
וזה לשון זוהר משפטים דף כ"ה ע"א (ח"ב כה, א): "שמא גדול דא בניינא קדמאה. שמא קדמאה אלהים. השתא דישראל אינון בגלותא כביכול כל בניינא נפל וכו' והוא אלהים דהשתא בגלותא אסתלק מי לעילא כביכול אימא מעל בנין ובנין נפלו", עכ"ל עיין שם היטב. ועיין שם פירושו ואז תשכיל את כל האמור.
ובכן נבאר. ותחלה אומר סוד כפל הלשון בכל הפרשה "עשו אחיו" - נלע"ד שלבחינת נוקבא דקדושה נקרא ההיפך 'אחיו' - כי רגליה יורדת מות כנודע. ולבחינת דוכרא דקדושה נקרא ההיפך בשם 'עשו'. וכן אפרש לפרש מה שקראו 'אדוני' הוא נגד בחינת נוקבא דקדושה שמקננת באופן שהוא עולם העשיה, וידוע ששם הקליפה מרובה מן הקדושה לפיכך קראו 'אדוני'. ומזה תבין דברי חז"ל וחידותם (בראשית רבה, עה) שקראו ליעקב מחזיק באזני הכלב במה שקראו 'אדוני' - היינו כי כלב הוא מנגד לנוקבא דקדושה ובגימטריא ב"ן, ולכן אמרו חז"ל (משנה [ח'] סוף פ"ג טהרות) שהכלב הוא פקח. והטעם כי הוא מנגד לחכמת שלמה, חכמה בסוף. ואין להאריך.
"וישלח יעקב מלאכים" ואמרו חז"ל "מלאכים ממש" (בר"ר, עה). סודו נודע בחושבן מלאך שבגימטריא הוי"ה אדני - זעיר ונוקבא. וצ"א תאמר לו לסטרא אחרא מסאבא:
"כה תאמרון לאדוני וגו'", ואיתא במגלה עמוקות אופן קצ"ב: כ"ה - אתוון דיחודא של שמע ישראל, עיי"ש. וקשה - יחודא מאי בעי התם? ולדרכי אתי שפיר שהראה לו שעל ידי היחוד דוכרא ונוקבא דקדושה יוכל לבטל דוכרא ונוקבא דסטרא אחרא. וזה לשונו[1] "ויהי לי שור וחמור" - שהם דוכרא ונוקבא דסטרא אחרא, הם תחת ידי וברשותי. וכנודע בטעמי מצות כי תצא פסוק "לא תחרוש בשור וחמור", עיין שם שהם סוד דוכרא ונוקבא דסטרא אחרא.
ואמרו חז"ל "גרתי - תרי"ג מצות שמרתי" - גם כן הכוונה על זו"ן דקדושה כנודע בסוד רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה.
"וארבע מאות איש עמו" נגד ח"ג"ת"מ חסד גבורה תפארת מלכות כנודע.
"ויחץ וגו' לשני מחנות, אם יבא אל המחנה האחת" - סודו דוכרא ונוקבא דקדושה, לכן אמר "המחנה האחת" לשון נקבה בסוד (שיר ו, ט) "אחת היא יונתי תמתי".
"והכהו" - בסוד אחיזתו משם שנקרא 'מיתה' כמו שכתבנו כמה פעמים. אמנם "והיה" - אותיות הוי"ה - סוד דוכרא, "הנשאר" - לשון זכר, "לפליטה" בלשון וודאי. ויפה פירש"י "כי אלחם עמו" כמו שאמר הכתוב (שמות טו, ג) "ה' איש מלחמה". ובזה מיושב למה לא חצה לג' או לד' מחנות. ומובן גם כן לשון הזוהר "אמאי לשני מחנות" ועל דרך שפירשתי בדרוש המלכות.
ואפשר לפרש גם כן על שתי בחינות אלו זו"ן אמרו חז"ל (בראשית רבה, עו) "וירא - שלא יהרג, ויצר לו - שלא יהרוג". והמשכיל יבין.
"אלהי אבי אברהם" - דוכרא. "ואלהי אבי יצחק" - נוקבא.
"הצילני נא" - ראשי תיבות נפש אדם. נפש - נוקבא. ואדם גימטריא מ"ה דוכרא. ואמרו חז"ל (בבא מציעא פד, א) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם". ותפלתו שיצילו מן נחש אפעה - זו"ן דקליפה. וזהו שכתוב "מיד אחי מיד עשו" וכנז"ל ששני בחינות אלו הם דוכרא ונוקבא.
"פן יבא והכני אם על בנים" ואמרו חז"ל (בראשית רבה, עו) "ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים", עכ"ל. והוא פלאי. ואמנם על פי דרכי יתכן מאוד והוא הדבר האמור בסבא דמשפטים דף ק"ה ע"א (ח"ב קה, א) הנז"ל "דהשתא בגלותא אסתלק מי לעילא, כביכול אימא מעל בנין, ובנין נפלו", עכ"ל, והמשכין יבין.
או יאמר "אלהי אבי אברהם" - סוד חסד, "ואלהי אבי יצחק" - סוד גבורה, "ה' האומר אלי" - סוד תפארת, "שוב לארצך" - סוד מלכות. הן המה ח"ג ת"מ לבטל ארבע מאות איש של עשו. וז"ש "פן יבא והכני אם" - ראשי תיבות ארבע מאות, ויתגברו ח"ו על הבנים העליונים - שבעה ספירות הבנין.
"ויקח מן הבא בידו מנחה" - בידו אחת שמאלית כדאיתא בליקוטים, ולפ"ד ולפי דרכי(?) קאי על הנוקבא שבנינה מן הגבורות, וכוונתו היה ליתן לו אחיזה משם כשישראל אין עושים רצונו של מקום ח"ו, ולכן אמרו חז"ל שהיו כולם בעלי מומין - סודו מום גימטריא אלהים, וכמו שכתבתי כמה פעמים.
ואמרו חז"ל (בראשית רבה, עו) וזה לשונם: "ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע אלא אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה ודן ואני נידון לפניך ואת מתמלא עלי רחמים", עכ"ל. ולפי דעתי אומר בקיצור כי עשו הוא סוד 'גמל' כמ"ש כמה פעמים. וכל הבהמות טהורים הם חלק יעקב כנודע. והנה ארבע מאות וארבעים בהמות מנויין קודם לגמלים לומר לך שאין לעשו אחיזה בת"ם שהוא דוכרא מלשון 'תיומת של לולב' כנודע. ואחר הגמלים מנויין חמשים טהורים לומר לך שכוונת יעקב ליתן לו אחיזה מן הנוקבא, סוד י"ם, והוא סוד נ' כפופה כדאיתא בזוהר פרשת אחרי דף ס"ו ע"ב (ח"ג סו, ב) "נו"ן כפופה דא מטרוניתא וכו'", ובהעלותך דף קנ"ה ע"א (ח"ג קנה, א) "נו"ן כפופה נוקבא".
ובליקוטי תרומה וזה לשונו: "ולא כן ברחל אלא שחוזר האור אליה כדי שלא יתאחזו החיצונים בה - זה נ' כפופה", עכ"ל עיין שם.
ולכן הבהמות אלו שאחר הגמלים היו פרות ארבעים ופרים עשרה. וידוע סוד פר"ה - פ"ר דינין שבנוקבא ה' אחרונה. ונחלקים בסוד מ"י בסוד (קהלת א, ז) "כל הנחלים הולכים אל הים", והוא על דרך (ישעיהו נ, א) "ובפשעכם שלחה אמכם", והמשכיל יבין.
וידוע ש'בימה' הוא כנוי אל הנוקבא כמו שכתב בטור ברקת באורח חיים סימן תר"ס. וזהו שאמר "כאילו אתה יושב על הבימה" בסוד (משלי ל, כג) "שפחה כי תירש גבירתה", "ואני נידון לפניך" - הוא אותו בחינת "ואני בתוך הגולה", והמשכיל יבין. ואין להאריך. ועיין למעלה בדרוש המלכות שהארכתי בדרך אחר. וע' ענפין לאורייתא.
"ויאבק איש עמו". ומבואר בזוהר וישלח דף ק"ע ע"א (ח"א קע, א) "אבל אבק לא עבד פירין ואבין לעלמין וכו'", עיין שם. והנה הוא הפך זו"ן דקדושה. והמשכיל יבין.
ואמרו חז"ל (חולין צא, א) העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. סודו - כי כסא הכבוד - בינה, ואמרו "עד" ולא עד בכלל - הוא מ"ש בזוהר משפטים הנז"ל "אסתלק מי לעילא, אימא מעל בנין, ובנין נפלו", עכ"ל. כי אינו יכול להתאחז למעלה כנודע.
עוד נוכל לפרש סוד 'כסא הכבוד' על זו"ן ואז יהיה "עד" ועד בכלל בהקדמות הזוהר דף ג' ע"א (ח"א ג, א) וזה לשונו: "בהאי שעתא נחת מן קדמוהי את כ' מעל כורסי' יקריה וכו' ניחא קמך למברי בי עלמא וכו'".
וזה לשון זוהר הרקיע: "אחרי שלא גזרה חכמתו לברא העולם באותיות מלך מצד העלמם - ירדה כף כפופה מכסא הכבוד, כי כ"ף פשוטה בעולם הזכר וכ"ף כפופה בעולם הנקבה, וזהו 'כסא כבוד' - דזה כסא לזה", עכ"ל ועיין שם. ומובא בהדרת מלך סימן ע"ז דף ל"ה ע"ב, עיין שם. והגם ששם מיירי בעולם הבריאה -- מכל מקום אמת הדבר בכל המקומות שאותיות כ"ך מורים על נוקבא ודכורא.
וזהו לשון[2] "ויגע בכף" - נוטריקון בכָף כפופה פשוטה. ואות כף מפורש. גם ר"ל ב' כף - ב' אותיות כ"ף וכאמור.
"ותקע וגו'" - לפי דעתי הוא נחש אפעה הנאחזים מן ה' גבורות הכלולים מחמשי"ם כנודע - נחש ואפעה ונו"ן - גימטריא תקע. ואונקלוס תרגום על "ותקע" "וזע" - הוא סוד נחש המוליד לז' שנים, ואפעה לע' כנזכר לעיל. וזהו סוד זע, והמשכיל יבין.
וזהו סוד מאחז"ל (שבת עז, ב) "מאי טעמא עזי מסגן ברישא וכו'", ופירשתיו במק"א שקאי על יעקב ועשו, וקושיות הגמרא למה נולד עשו ראשון עד שנכנס יעקב בסכנה בשביל כך, ובמקומו הארכתי, ושם כתבתי שרמוז עשו במלת "עזי" מלשון עזי פנים לגיהנם. ועם האמור כאן אתי שפיר טפי, כי סוד עז הוא סוד נחש ואפעה כאמור, שעשו כולל אותם.
וזהו סוד "ולאום מלאום יאמץ" - לאום גימטריא ע"ז - הוא סוד די"ן דסטרא אחרא לעומת די"ן דקדושה, והמשכיל יבין.
והנה זו"ן הם סוד אחד - א"ח ד' כנודע. עשו רצה לפגום שם. וז"ל מאחז"ל (חזית דף ק"ט ע"ג) "וחוטא אחד וגו' - זה עשו הרשע וכו'", והיינו כי הוא נקרא "חוטא אחד" כאמור.
"ויעבור את מעבר יבק" - הוא סוד שם קדוש הנודע שבגימטריא הויה אלהי"ם. וכן מ"ה אדנ"י עם ב' כוללים, שהוא סוד זו"ן. וכנודע בסוד מאחז"ל (שבת קד, א) "מ"ם שבלוחות בנס היו עומדין" - בנס גימטריא יבק, וכידוע הסוד ליודעי חן.
"וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" - אפשר לפרש סוד ז' פעמים אלו הם סוד שבעה ספירות הבנין, מחסד ולמטה. וכבר הודעתיך למעלה שלאותו בחינה שכנגד נוקבא דקדושה קרא תמיד בשם "אחיו", ובזה מדוקדק מה שכתוב "עד אחיו", ולא אמר "עד עשו". ואמנם וישתחו ארצה שבע פעמים עד אל המלכות ואז שפיר עד גשתו עד אחי"ו דייקא. גם הוא הסוד מה שאמרו המקובלים על פסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", והמשכיל יבין.
"יש לי רב" - הנה זו"ן דקדושה הם סוד שמש ירח, מדת יום ומדת לילה כנודע. וכדאיתא בזוהר בראשית דף י"ב ע"ב, ותרומה דף קס"ב ע"א, ואתחנן דף ר"ס ע"ב ורס"ד ע"א, עיין שם. וזהו שאמר י"ש ל"י ר"ב - נוטריקון ירח שמש לילה יום, והכוונה שיוכל להתגבר עליהם בכח נחש אפעה שלו כנ"ל. וז"ש "יש לי רב" - שני מלות יש רב עם ב' כוללים בגימטריא נחש אפעה, וכלומר שהם שלי, ובכחם אני מתגבר על די"ן דקדושה.
"קח נא את ברכתי" - הוא סוד מה שנזכר לעיל שכונת יעקב במנחה אשר שלח ליתן אחיזה לנח"ש אפע"ה דווקא מן הנוקבא כשישראל אין עושין רצונו של מקום ח"ו. וזהו שכתוב "קח נא את ברכתי", ותפלתו היה שלא יתאחזו יותר מדאי ח"ו. אבל על דוכרא אמר "לפליטה" בלשון וודאי כנז"ל. זהו תורף הדרוש הזה.
ובזה מובן מאחז"ל (חזית דף ק"ט ע"ג) "התקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה לדורון ולמלחמה". והמשכיל יבין.
והנה עשו הוא סוד אדום שבגימטריא נא. וזהו סוד הכתוב "על כן קרא שמו אדום" - אומרו על כן רצונו לומר מפני שאמר "הלעיטני נא" שהוא סוד נחש אפעה כנז"ל.
וזהו שאמר "יעבור נא אדוני לפני עבדו", בסוד הקליפה שקודם לפירי. וזהו לשון[3] "ויאמר עשו אציגה נא עמך וגו'".
"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" מלשון (ישעיהו יג, כא) "ושעירים ירקדו שם".
"ויעקב נסע סכתה", ואמרו חז"ל (רעיא מהימנא אמור דף ק' ע"ב וכמה מקומות) שעשה חג הסוכות. וסודו כי נודע סוד סוכה שהוא חיבור הויה אדנ"י - כ"ו ה"ס, זו"ן זכר ונקבה - זעיר ונוקבא. וידוע איך שמחיבורן של שני שמות אלו יוצא סוד שלום. וזהו לשון[4] "סוכת שלום", וכמו שהארכתי במקומו.
וזהו שאמר הכתוב "ויבא יעקב שלם" - קרי ביה שלום באות ו' שהוא סוד זיווגא קדישא דמלכא ומטרוניתא. ובזה ביטל את עשו - חושבן דדין כדדין. וכמו שכתבנו כמה פעמים שסוד שלם ושלום הכל אחד.
וזהו שכתוב "עיר שכם" - שם כבוד מלכותו - הרי זיווג זו"ן על ידי יסוד שהוא סוד שלם שבגימטריא ש"ע נהורין שיוסף היה יפה תואר כנודע בדברי האר"י זלה"ה. וזהו שאמר בפליאה "מאי שלם וכו' זה יוסף", עכ"ל. והכוונה על ידי מי נעשה שלם בסוד הזיווג. ועל זה אמר על ידי יוסף - ברית קודש - שהוא המייחד זו"ן.
וכפשוטו שנעשה שלם ממאי שרצה עשו להמיתו בסוד תגבורות מלח תבן, שראשי תיבותם מת וכמו שנתבאר לעיל. ולפיכך נאמר "איש תם" - ראשי תיבות תפארת מלכות, המבטלים מ"לח ת"בן וכנ"ל. ונמצא מאחז"ל (בראשית רבה, עט) "ולפי שנאמר וכו'" - הרי הוא כמבואר.
עוד אמרו (בראשית רבה, עט) "שלם בבניו" - היינו סוד שבעה בני אשה העליונה הנ"ל בסוד אם על בנים, והמשכיל יבין.
- נשלם דרוש השמונה עשר בס"ד