ביאור:בבלי מגילה דף יב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מגילה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תניא נמי הכי [1]: ועוד שנה אחרת לבבל, ועמד דריוש והשלימה. [2]
אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב (דניאל ט ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים [מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה]: מדקאמר בִּינֹתִי [3] - מכלל דטעה.
מכל מקום קשו קראי אהדדי: כתיב [4] [כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי] לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל [שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה], וכתיב [5] [בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות] לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם [שִׁבְעִים שָׁנָה]!?
אמר רבא: לפקידה בעלמא [6], והיינו דכתיב (עזרא א ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם [אֲשֶׁר בִּיהוּדָה].
דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב (ישעיהו מה א) כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ [לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ] - וכי כורש משיח היה [7]? אלא אמר ליה הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש: אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר (עזרא א ג) מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל [לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם] [8].
(אסתר א ג) [בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו] חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים [וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו]
[9], וכתיב (אסתר י ב) וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים] לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס [10]?
אמר רבא: אתנויי אתנו בהדדי: אי מינן מלכי - מינייכו איפרכי, ואי מינייכו מלכי - מינן איפרכי.
(אסתר א ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ [וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם] - אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה [11]: כתיב הכא יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ וכתיב התם (שמות כח ב) [וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ] לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.
(אסתר א ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה [עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ]; רב ושמואל: חד אמר מלך פיקח היה, וחד אמר מלך טיפש היה;
מאן דאמר מלך פיקח היה - שפיר עבד, דקריב רחיקא ברישא [12]: דבני מאתיה - כל אימת דבעי מפייס להו!
ומאן דאמר טיפש היה - דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא: דאי מרדו ביה הנך - הני הוו קיימי בהדיה.
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?
אמר להם: אמרו אתם!
אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו!?
אמרו לו: אמור אתה!
אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם [13].
אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר [14]?
אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים [15] [כלפי חוץ] - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג לג) כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ [וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ].
(אסתר א ה: וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים) בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ: רב ושמואל, חד אמר הראוי לחצר - לחצר, הראוי לגינה – לגינה, הראוי לביתן – לביתן;
וחד אמר: הושיבן בחצר - ולא החזיקתן; בגינה - ולא החזיקתן, עד שהכניסן לביתן והחזיקתן.
במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן.
(אסתר א ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת [אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת];
מאי חוּר?
רב אמר: חרי חרי [16],
ושמואל אמר: מילת לבנה [17] הציע להם;
כַּרְפַּס - אמר רבי יוסי בר חנינא: כרים של פסים;
עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף - תניא: 'רבי יהודה אומר: הראוי לכסף – לכסף, הראוי לזהב – לזהב [18].
אמר לו רבי נחמיה: אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה! אלא הם של כסף ורגליהן של זהב.'
בַּהַט וָשֵׁשׁ - אמר רבי אסי: אבנים שמתחוטטות על בעליהן [19], וכן הוא אומר [20] (זכריה ט טז: וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי) אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ [21];
וְדַר וְסֹחָרֶת - רב אמר: דרי דרי [22];
ושמואל אמר: אבן טובה יש בכרכי הים, ו'דרה' שמה; הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים [23];
דבי רבי ישמעאל תנא: שקרא דרור לכל בעלי סחורה [24].
(אסתר א ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים [וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ] 'משונים' מיבעי ליה!?
אמר רבא: יצתה בת קול ואמרה להם: ראשונים [25] כלו מפני כלים, ואתם שונים בהם?!
וְיֵין מַלְכוּת רָב - אמר רב: מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים!
(אסתר א ט) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת [אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ]
מאי כַדָּת?
אמר רבי חנן משום רבי מאיר: כדת של תורה: מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה [26] - אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה;
אֵין אֹנֵס - אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו [27];
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ - אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן [28]: מרדכי – דכתיב (אסתר ב ה) אִישׁ יְהוּדִי [הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי];
המן – (אסתר ז ו: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר) אִישׁ צַר וְאוֹיֵב [הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה].
(אסתר א ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת [אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] – 'בית הנשים' מיבעי ליה!?
אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו; היינו דאמרי אינשי 'איהו בקרי [29] ואתתיה
בבוציני [30].
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין - אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא?
אמר רבא: יום השביעי - שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם שאוכלין ושותין - אין מתחילין אלא בדברי תיפלות, וכן בסעודתו של אותו רשע: הללו אומרים "מדיות נאות" והללו אומרים "פרסיות נאות"; אמר להם אחשורוש: "כלי שאני משתמש בו - אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי; רצונכם לראותה"? אמרו לו: "אִין, ובלבד שתהא ערומה"; שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו: מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת; היינו דכתיב (אסתר ב א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ: כשם שעשתה - כך נגזר עליה!
(אסתר א יב) וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי [לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ] מכדי פריצתא הואי [31], דאמר מר: שניהן לדבר עבירה נתכוונו; מאי טעמא לא אתאי?
אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת [32].
במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב.
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד - אמאי דלקה ביה כולי האי?
אמר רבא: שלחה ליה: בר אהורייריה [33] דאבא: אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי [34], וההוא גברא אשתטי בחמריה!
מיד - וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.
(אסתר א יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים [יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין] - מאן חֲכָמִים? – רבנן;
יֹדְעֵי הָעִתִּים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים;
אמר להו: דיינוה לי!
אמרו: היכי נעביד?: נימא ליה קטלה - למחר פסיק ליה חמריה [35] ובעי לה מינן; נימא ליה שבקה - קא מזלזלה במלכותא!?
אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו - ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות; זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה [36].
וטעמא אמרו ליה [37] דכתיב (ירמיהו מח יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ [38] עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר.
מיד –
(אסתר א יד) וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ [מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת]; אמר רבי לוי: כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר [39]:
כַּרְשְׁנָא - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם! כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך?
שֵׁתָר - כלום הקריבו לפניך שתי תורין?
אַדְמָתָא - כלום בנו לפניך מזבח אדמה?
תַרְשִׁישׁ - כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו (שמות כח כ) [וְהַטּוּר הָרְבִיעִי] תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה [מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם];
מֶרֶס - כלום מירסו בדם לפניך [40]?
מַרְסְנָא - כלום מירסו במנחות לפניך [41]?
מְמוּכָן - כלום הכינו שלחן לפניך?
(אסתר א טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן [לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ]
תנא: 'ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן? - שמוכן לפורענות [42]'.
אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש [43].
(אסתר א כב: וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ) לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ [וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ] - אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות [44] לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט [45]!: אמרי [46]: מאי האי דשדיר לן [47] 'להיות כל איש שורר בביתו' – פשיטא! אפילו קרחה בביתיה [48] - פרדשכא [49] ליהוי!
(אסתר ב ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים [בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן];
אמר רבי: מאי דכתיב (משלי יג טז) כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת?
כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת - זה דוד, דכתיב (מלכים א א ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה [וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ]; כל מאן דהוה ליה ברתא - אייתה ניהליה;
וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת - זה אחשורוש, דכתיב וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים: כל מאן דהוה ליה ברתא - איטמרה מיניה [50].
(אסתר ב ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי; מאי קאמר?: אי ליחוסא קאתי - ליחסיה ואזיל עד בנימין; אלא מאי שנא הני?
תנא: 'כולן על שמו נקראו: בֶּן יָאִיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו
בֶּן שִׁמְעִי - בן ששמע אל תפלתו;
בֶּן קִישׁ - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו!
קרי ליה יהודי - אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני - אלמא מבנימין קאתי!?
אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה [51].
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה;
ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו: משפחת יהודה אומרת: אנא גָרִים דמתיליד מרדכי: דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא [52]; ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי!
רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא [53] ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני:
מה עשה לי יהודי -
הערות
עריכה- ^ דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה
- ^ הכי איתא בסדר עולם: ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא, ודריוש מדאה קביל מלכותא - הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר: שבעים חסר אחת מיום שכיבש יהויקים, ועוד שנה אחת לבבל למלאות שבעים שנה מששלט על ישראל, ועמד דריוש והשלימה; ואחריו בשנה אחרת מלך כורש בבבל, ונפקדו פקידה במקצת, שאמר (עזרא א ג) מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל [לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם]; למדנו מברייתא זו: כשמת בלשצר לא היו לכיבוש יהויקים אלא שבעים חסר אחת, ואנחנו מנינו למעלה שבעים שנה: מ"ה דנבוכדנצר, וכ"ג דאויל מרודך, ושלשה דבלשצר - הרי שנים מקוטעות היו!
- ^ בַּסְּפָרִים - לשון ספירה וחשבון
- ^ בספר ירמיהו (כט,י)
- ^ בספר דניאל (ט,ב)
- ^ ואמר לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וכך היתה: שנפקדו בשנה אחת לכורש מלך פרס, שהיא שנת שבעים ואחת לכיבוש יהויקים שפשטה בבל על ישראל
- ^ נמשח - כמו 'שמן המשחה'
- ^ והוא אמר מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ והוא עצמו לא נשתדל בדבר; והכי קאמר: כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ וגו' הוא יבנה את ביתי; תרי קראי כתיבי דסמיכי אהדדי [כלומר: פסוק זה מורכב משני פסוקים: כה אמר ה' למשיחו – אחד, והשני: לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ], וניקוד טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה: שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגול בא אחריו, וכאן ננקד למשיחו בזרקא, ולכורש ננקד במאריך - להפרישו ולנתקו מעִם לִמְשִׁיחוֹ
- ^ סמך 'הפרתמים' אצל מדי
- ^ סמך 'מלכי' אצל מדי
- ^ שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים
- ^ שהקדים משתה הרחוקים יותר ממשתה בני עירו
- ^ בימי נבוכדנצר
- ^ איך זכו לנס
- ^ מיראה
- ^ מעשה מחט: מלאכת המצעות היתה עשויה, נקבים נקבים
- ^ 'חור' לשון חיור
- ^ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף קדריש: שר הראוי לזהב - לזהב וגרוע לכסף
- ^ רצפה עשה להם באבנים חטוטות, כלומר: שלא באו לידי אדם אלא בטורח: שמחטטים ומחזירים בעליהן אחריהן עד שמוצאין אותן בדמים יקרים
- ^ שהמקרא משבח אבנים יקרות ואומר: על נסיונות הרבה הן בָאין
- ^ והכתוב מדבר לישראל לעתיד לבוא שיהיו חשובין ויקרים בין האומות כאבני נזר המתנוססות
- ^ שורות שורות סביב; וְסֹחָרֶת לשון סחור סחור
- ^ והאי וְסֹחָרֶת - לשון סהרא הוא
- ^ עשה נחת רוח לבני מלכותו להעביר מהן מכס של סוחרין
- ^ כלומר: בלשצר וחבורתו
- ^ אכילת מזבח מרובה משתיה: פר ושלשה עשרונים סולת לאכילה, ונסך חצי ההין
- ^ יין הרגיל בו, ולא ישכרהו; ולא ישתֵהו אלא לפי רצונו
- ^ הם היו שרי המשקים במשתה
- ^ דלועין גדולות
- ^ דלועין קטנות, כלומר: דבאותו מין עצמו זה נואף וזו נואפת; הוא אומר להראות את יופיה, והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה
- ^ פרוצה היתה
- ^ ויליף בירושלמי: מ-אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ (אסתר ב א) וכתיב וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות הַחָפְשִׁית מְצֹרָע (דברי הימים ב כו כא) - מה להלן צרעת אף כאן צרעת
- ^ שומרי הסוסים
- ^ כן העיד הכתוב עליו (דניאל ה)
- ^ יפיג יינו מעט מעליו
- ^ על שמריו
- ^ ויפה אמרו לו, דודאי כן הוא: שמתוך שהאדם שקט - דעתו מיושבת עליו
- ^ וסיפיה דקרא
- ^ וְהַקָּרֹב אֵלָיו - לשון הקרבת קרבן; מלאכי השרת הזכירו לפני הקב"ה את הקרבנות שהקריבו ישראל לפניו לעשות להם נקמה בְּוַשְׁתי וְתָבֹא אסתר ותמלוך תחתיה
- ^ שמירסו את הדם שלא יקרש ושוב לא יהא ראוי לזריקה
- ^ מירסו במנחות לבוללן; 'ממרס' לשון מגיס
- ^ עומד להיות תלוי
- ^ שהרי מנה אותו הכתוב לבסוף, אלמא גרוע הוא מכולן - והוא קפץ בראש
- ^ שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות
- ^ שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד
- ^ אומרים האומות
- ^ מה זה ששלח לומר לנו
- ^ שאף הגרדן שורר בביתו
- ^ פקיד ונגיד
- ^ דוד לא ביקש אלא נערה אחת; כל אדם הראה לשלוחיו את בתו, אולי תיטב בעיניו; ואחשורוש כסיל צוה לקבץ את כולן הכל יודעין שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל מאן דהוה ליה ברתא מטמרה
- ^ בשמות נאין: 'נימוס' = שֵׁם, בלשון יון
- ^ שהיה חייב מיתה
- ^ לצעקה ולא לשבח: איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה: