ביאור:בבלי מגילה דף ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מגילה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל [1] אלא דריסת הרגל [2] וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש [3].
גמרא:
הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין [4].
דריסת הרגל?: הא לא קפדי אינשי [5]?!
אמר רבא: הא מני? - רבי אליעזר, דאמר: ויתור [6] אסור במודר הנאה.
משנה:
אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אינו חייב באחריותן. [7]
גמרא:
הא לענין בל תאחר זה וזה שוין! [8]
תנן התם [קינים פ"א מ"א]: 'אי זהו 'נדר'? - האומר "הרי עלי עולה";
איזו היא 'נדבה'? - האומר "הרי זו עולה";
ומה בין נדרים לנדבות?
נדרים - מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן, נדבות מתו או נגנבו או אבדו - אינו חייב באחריותן.';
מנהני מילי?
דתנו רבנן: '(ויקרא א ד) [וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה] וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו; רבי שמעון אומר: את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו' [9].
מאי משמע [10]?
אמר רבי יצחק בר אבדימי: כיון דאמר "עלי", כמאן דטעין אכתפיה דמי.
משנה:
אין בין זב הרואה שתי ראיות [11] לרואה שלש [12], אלא קרבן.
גמרא:
הא לענין משכב ומושב [13] וספירת שבעה [14] - זה וזה שוין; מנהני מילי [15]?
דתנו רבנן: 'רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים [16] וקראו 'טמא', שלש וקראו 'טמא' [17], הא כיצד [18]? שתים לטומאה [19] ושלש לקרבן';
ואימר שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש לקרבן ולא לטומאה [20]?
אמרת? עד שלא ראה שלש ראה שתים [21]!?
ואימר שתים לקרבן ולא לטומאה, שלש אף לטומאה?
לא סלקא דעתא, דתניא [ספרא מצורע פרשת זבים פרשתא ג פרק ה הלכה טז]: ’[ויקרא טו,טו: וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ [22]: מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן, הא כיצד? ראה שלש – מביא, שתים - אינו מביא.
או אינו אלא ראה שתים - מביא, ראה שלש אינו מביא?
אמרת? עד שלא ראה שלש ראה שתים!?'
ואיצטריך דרבי סימאי ואיצטריך מִזּוֹבוֹ: דאי מדרבי סימאי - הוה אמינא כי קושיין, קמשמע לן מִזּוֹבוֹ; ואי מִזּוֹבוֹ לא ידענא כמה ראיות [23], קמשמע לן דרבי סימאי.
והשתא דאמרת מִזּוֹבוֹ לדרשא, (ויקרא טו יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ [וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר] מאי דרשת ביה?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא [תחילת הלימוד בספרא מצורע פרשת זבים פרשתא ג פרק ה הלכה א והלכה ב, עם שנויים]:
'וְכִי יִטְהַר הַזָּב - לכשיפסוק מזובו [24]; מִזּוֹבוֹ - ולא מזובו ונגעו; [25]
מִזּוֹבוֹ וְסָפַר - לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה [26];
והלא דין הוא: אם מטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה [27]?
שומרת יום כנגד יום [28] תוכיח, שמטמאה משכב ומושב [29], ואינה טעונה ספירת שבעה; ואף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה! תלמוד לומר מִזּוֹבוֹ וְסָפַר: מקצת זובו וספר, לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.'
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא האי מִזּוֹבוֹ [וְסָפַר] דמרבי ביה זב בעל שתי ראיות [30], ומאי שנא האי מִזּוֹבוֹ [31] דממעט ביה [32] זב בעל שתי ראיות [33]?
אמר ליה: אי סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא - לישתוק קרא מיניה [34], וכי תימא 'אתיא מדינא [35]' - [36] שומרת יום כנגד יום תוכיח; וכי תימא 'האי מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו' אם כן ליכתוב קרא 'וְכִי יִטְהַר הַזָּב' ולישתוק [37], מִזּוֹבוֹ למה לי? - [38] לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
משנה:
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט [39] אלא פריעה ופרימה (ויקרא יג מה בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ);
אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.
גמרא:
הא לענין שילוח [40] וטומאה [41] זה וזה שוין; מנהני מילי [42]?
דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא: (ויקרא יג ו: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר) וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא [43] וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר [44] טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא.
אמר ליה רבא: אלא מעתה, גבי זב, דכתיב [45]: (ויקרא טו יג: וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתו) וְכִבֶּס בְּגָדָיו [וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים] וְטָהֵר - התם מאי 'וטהר מעיקרא' איכא? אלא [פירוש וְטָהֵר] [46] טהור השתא [47] מלטמא כלי חרס בהיסט אף על גב דהדר חזי לא מטמא למפרע [48] - הכי נמי [49] - טהור השתא מלטמא בביאה למפרע [50].
אלא אמר רבא: [מצורע מוסגר שוה למצורע מוחלט לשילוח ולטומאה] מהכא: (ויקרא יג מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע [בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא]: מי שצרעתו תלויה בגופו [51], יצא [52] זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים [53].
אמר ליה אביי: אלא מעתה, (ויקרא יג מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא [טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ] - [54] מי שצרעתו תלויה בגופו, הוא דטעון שילוח, ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון שילוח? וכי תימא הכי נמי - והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין!
אמר ליה: [55] יְמֵי [56] כָּל יְמֵי: לרבות מצורע מוסגר לשילוח.
אי הכי - תגלחת וצפרים מאי טעמא לא, דקתני אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט [57] אלא תגלחת וצפרים [58]?
אמר אביי: אמר קרא: (ויקרא יד יג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת [מִן הַצָּרוּעַ] [59]: מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים.
משנה:
אין בין ספרים [60] לתפלין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית [61];
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית [62].
גמרא:
הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים - זה וזה שוין. [63]
וספרים נכתבין בכל לשון [ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית]:
ורמינהו: מקרא [64] שכתבו תרגום [65], ותרגום [66] שכתבו מקרא [67], וכתב עברי [68] - אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית [69], על הספר, ובדיו!?
אמר רבא: לא קשיא:
הערות
עריכה- ^ מודר הנאה חמור ממודר מאכל
- ^ שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר
- ^ מותר להשאיל למודר מאכל, ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן; אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור: דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה – 'הנאת מאכל' היא: שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל
- ^ אסור אף במודר מאכל, ואפילו במקום שאין משכירים
- ^ ואמאי אסור במודר הנאה
- ^ דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו
- ^ 'נדר' ו'נדבה' מפרש בגמרא: 'נדר' = האומר "הרי עלי עולה" ולאחר זמן הפרישה - חייב באחריותה; 'נדבה' = האומר "הרי זו", ולא קבלה עליו.
- ^ ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא, הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה.
- ^ הכי דרש ליה לקרא: וְנִרְצָה לוֹ נדרו: לכשיתכפר בהן הויא נרצה, אבל מקמי כפרה - לא נרצה; ובאיזה קרבן אמרתי לך? - באותו שעליו, והיינו 'עָלָיו' דקרא
- ^ דעליו - קבלת אחריות עליו
- ^ ביום אחד או בשני ימים רצופים
- ^ ביום אחד או בשלשה ימים רצופין, או שתים ביום אחד ואחת למחר
- ^ שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה - כולן אבות הטומאה, ואפילו לא נגע בהן; ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב - אינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין
- ^ משיפסוק - צריך למנות שבעה נקיים קודם שיטבול, ואם ראה זוב באחד מהן - סתר כל המנויין
- ^ דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן
- ^ אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא (ויקרא טו ב) הרי שתי זיבות מנויות כאן
- ^ דכתיב (ויקרא טו ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא הרי לך שלש, וקראו טמא: טֻמְאָתוֹ הִוא
- ^ אם משתים טמא, למה פרט לך הכתוב שלש
- ^ לכל חומר טומאת זב
- ^ ולא לטומאה חמורה אלא כבעל קרי בעלמא
- ^ והרי כבר ירד לכל חומר טומאה, ומי הוציאו
- ^ מִזּוֹבוֹ משמע מקצת זובו
- ^ האי מקצת דמשמע מהאי קרא - לא ידעינן מאי היא: או שלש וארבע, או שתים ושלש
- ^ לכשיפסוק מזובו אין צריך ליטבול קודם ספירה, אלא משיפסוק ימנה;
- '^ הכי גרסינן בתורת כהנים: מִזּוֹבוֹ - ולא מזובו ומנגעו: שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו, וספר - אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו, אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב, ולכשיתרפא מצרעתו - יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע, והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו, ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב; ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה, כדכתיב במצורע (ויקרא יד ח) ... וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יד ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ ... וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר - אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט
- ^ להכי סמך ספירה אצל זובו: ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה
- ^ בתמיה: אחר שאמרת שתים כו' והכי גרסינן: הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב - מהיכן יתמעט מספירה
- ^ הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה - מונה יום אחד וטובלת בו ביום
- ^ בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב,ב) מרבינן לה
- ^ דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה
- ^ דלעיל, דכתיב לגבי קרבן
- ^ וממעטת מיניה
- ^ ולא דרשת ליה 'מקצת זוב' לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן, אלא 'מקצת זבין' דרשת ליה, ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות
- ^ ומהיכא תיתי לן ספירה?
- ^ דלעיל, כדאמרת: אם מטמא משכב ומושב - לא יהא טעון ספירת שבעה?
- ^ לא אתיא דהא אמרת
- ^ ולא בעי מִזּוֹבוֹ, ומדכתיב וְכִי יִטְהַר הַזָּב ולא כתיב וכי יטהר סתמא - הוה דרשינן ליה וְכִי יִטְהַר הַזָּב
- ^ שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה
- ^ לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו
- ^ חוץ לחומת העיר
- ^ כל חומר טומאה האמורה במצורע
- ^ דאין פריעה ופרימה במוסגר? דלמא גלי לן רחמנא במוחלט, והוא הדין למוסגר, כדאמרת לענין טומאה
- ^ במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב, וסיפיה דקרא כתיב
- ^ מדלא כתב 'ויטהר' - לישנא דמעיקרא הוא, והכי קאמר: וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע:
- ^ בסוף טהרתו
- ^ על כרחך
- ^ טהור יהיה מכאן ולהבא
- ^ ואף על גב שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב, כדאמרינן ב'כיצד צולין' (פסחים דף פא,א), וכל שכן אדם, ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה - והכי דריש לה בתורת כהנים; ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה 'וטהר מלטמא כלי חרס' - מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא [וּכְלִי חֶרֶשׂ] אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב (ויקרא טו יב) דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב, ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא
- ^ וְטָהֵר דמצורע (ויקרא יג ו)
- ^ מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית: שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת – טהור, כדכתיב (ויקרא יג ז) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר [אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן]- אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית, לפי שמצורע מטמא בביאה, דתניא בתורת כהנים [ספרא תזריע פרשתא ה פרק טז ה"יב]: (ויקרא יד נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק (ויקרא יד נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה
- ^ אֲשֶׁר בּוֹ משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו: שכל זמן שלא נתרפא ממנו – טמא, והיינו מוחלט: דגבי טהרה דיליה כתיב (ויקרא יד ג) וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ
- ^ מוסגר
- ^ שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד עליו
- ^ שילוח כתיב בהאי קרא: מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ
- ^ מדהוה ליה למיכתב
- ^ וכתיב
- ^ בימי רפואתו
- ^ דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן, מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני, ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני
- ^ וכתיב בתריה: שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת (ויקרא יד ד) וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ (ויקרא יד ח)
- ^ תורה נביאים וכתובים
- ^ לשון הקודש
- ^ לא התירו להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש אלא יוונית, ובגמרא מפרש טעמא
- ^ כל ספריהן עשויין בגליון, והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין; ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא,א) בספר תורה שתפרה בפשתן; השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל.
- ^ ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא
- ^ כתבו לשון ארמי
- ^ שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יְגַר שָׂהֲדוּתָא (בראשית לא מז)
- ^ גַּלְעֵד , וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא
- ^ או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב: שכתבו בכתב של עבר הנהר; ובמסכת סנהדרין (דף כא,ב) קרי ליה 'כתבא ליבונאה'
- ^ כתב אשורית הוא כתב שלנו