קטגוריה:אסתר א טז

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(טז) והנה אלהינו מרחם אשר טרם מכה ציץ רפואה פרח, העיר את רוח ממוכן העומד להצר לנו, כי הוא בעצמו יכין לו הדרך לבוא עליו רעה. כי על ידו תומת ושתי, ותבא אסתר תחתיה להשיב גמולו בראשו. ויאמר ממוכן וכו' כי יצא וכו' והיום הזה תאמרנה וכו'. והוא כי אמר במה יסכר פי המלך מלהליץ עוד בעדה, אם לא באמור לו בפני כל השרים הם שרי המדינות מלכי האיפרכיות, לא על המלך לבדו וכו', כי על כל השרים וכו'. כי לא יערב אל לבו לומר, איני חושש על כבודם, כי הלא יהיה כשולח הזמורה אל אפם ויגעו בכבוד מלכותו. וכונת מאמרו לומר, הלא מבין ריסי עיניך יראה כי מוחל על כבודך אתה. אך זה איננו שוה כי לא על המלך לבדו עותה וכו' כי על כל השרים וכו' ואם על כבודך תמחול על כבוד כל השרים לא תוכל למחול. ואם עתה יבטלו רצונם השרים מפני רצונך וימחלו גם הם גם זה איננו שוה, כי הלא גם עותה על כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך כולם אשר אינם פה עמנו היום. ואם אשר ישנם פה עמנו ילכו גם הם בגלגול מחילות וירבו לסלוח, חלק כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך אשר אינם פה אינו מחול, כי גם בכבודם נגעה, כי הלא יצא דבר המלכה על כל הנשים שבכל מדינות מלכותך להבזות וכו':

 

וגם ששת טענות אשר סידרת הנני מבטלם, כי אשר אמרת שהיא מלכה ושתי כי הקדים מלכותה לשמה, לומר שמאליה היא מלכה בת מלכים. נהפוך הוא, כי אינה כי אם ושתי המלכה, כי המלכות שלך היא ולא היה ראשיתה רק ושתי משוללת מלכות ככל נשי עולם, ועל ידך נתוסף לה היות מלכה, אך היה ראשיתה מצער. ועל השנית שלא חטאה רק בשב ואל תעשה, כי אמרת אשר לא עשתה, לא יחשב לה כי אם בקום עשה וזהו עותה ושתי כי עוות תחשב ולא העדר עשות טוב, והוא כאשר יפרש כי ממנה ימשך הבזות בעליהן בפועל:

טז.    [ עריכה ]
"עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" אנטונינוס עשה סעודה לרבי אמר לו שמא לא יצאת ידי קנדלה פטים (פירוש שמן עכור) אמר ליה מה הינון חשיבין עלוי אמר ליה שמא יתנו שמן פקטים בקנדילים ויקלקלו את הסעודה אמר ליה והדא מנא לך אמר ליה מאחשורוש דכתיב ביה "עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו": 

מיד (אסתר א, טז) ויאמר ממוכן תנא ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שממוכן לפורענות אמר רבי אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש עד כאן, ומה שאמר במדרש הזה שכל הפסוק נאמר על שם הקרבנות כי הוקשה להם למה נזכר שמותם והרי לא הוזכרו בשום מקום שאפשר לך לומר כי לכך הזכיר את שמם להודיע כי אלו הם שנזכרו במקום אחר וכיון שלא נזכר שמם במקום אחר אם כן מה בא ללמדינו אלא שבא לרמוז על הקרבנות, ועוד והקרוב חסר כתיב אלא בא ללמד שהם חסירים קרבנות הנרמזים כאן, ומה שאמר במדרש הזה מאן חכמים רבנן מפני כי הוקשה להם איך באה הצלה לישראל על ידי אנשים אלו כי בודאי חכמי האומות הם מתנגדים לישראל ואיך בא הצלה על ידם לישראל ולכך אמרו כי הצלה הזאת באה על ידי אנשים אלו ועל זה אמר כי בודאי מתחלה הובא המשפט לפני חכמי ישראל רק כי הם לא רצו לדון על זה ואמרו להביא המשפט לפני עמון ומואב ומכל מקום כיון שהם נתנו העצה להביא המשפט לפני אלו והם דנו להמית את ושתי הרי באה ההצלה על ידי חכמי ישראל, ועוד יש לפרש מה שאמר כי כל הפסוק נאמר על הקרבנות כי הוקשה לרבותינו זכר לברכה לפי שאמרו במדרש (אסתר רבה ג, י) כל מקום שנאמר במגילה המלך במלך מלכי מלכים מדבר וכל מקום שכתיב המלך אחשורוש באחשורוש מדבר, וכאן כתיב ויאמר המלך והקרב אליו וכי אלו הרשעים יש להם קורבה אל השם יתברך ולכך דרש המקרא זה על הקרבנות שהם בודאי קרובים אליו וזהוא נכון גם כן וקרא חכמי ישראל יודעי העתים כי חכמי ישראל נודעים מחמת עבור השנה שהיו חושבים תקופות ומזלות (ספר אור חדש עמוד ק) וכל אשר שייך לזה והיה נמצא במורגש ולראת העין שכך הוא ודבר ידוע כי דבר זה אין לעמוד על זה אלא מפי רוח הקודש שידעו ענין הגלגלים ומהלך שלהם אבל שיעמוד עליהם האדם משכלו לדעת מהלך תנועת הגלגלים וסבוב שלהם דבר זה אי אפשר לעמוד עליו ולכך מה שחכמי ישראל היו יודעים העיתים בזה נודע שהם חכמים באמת קולעים אל השערה ולא יחטיאו אפילו כהרף עין ולכך אחשורוש כאשר נודע להם חכמתם ויצא להם שם בעולם בחכמה וכדכתיב (דברים ד, ו) כי היא חכמתם ובינתכם לעיני כל העמים וזה נאמר על סוד העיבור ולכך יודעי העיתים השם חכמי ישראל בפרט שאין לאדם לעמוד על מהלך בכוכבים כאשר הוא רק באומה חכמי ישראל שהם ידעו מפי רוח הקודש והם לא רצו לדון על זה והביא המלך הדין לפני עמון ומואב, והמלאכים היו מזכירין לפני השם יתברך זכות ישראל ודבר זה היה גורם שהמשרתים האלו היו מלמדים חובה על ושתי ומעתה אין קשיא איך יבא הצלה על ידי שהם רשעים כי עיקר הסבה שהיה מציל את ישראל היה על ידי קרבנות כמו שיתבאר ודבר זה היה גורם שאלו היו מלמדים חובה על ושתי ולפיכך בשמם נרמזו הקרבנות כי מלאכי שרת למעלה היו מלמדים זכות בשביל הקרבנות ודבר זה היה פועל למטה שהמשרתים היה מלמדים חובה, ועוד נראה פי' יודעי העיתים פירש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם שכל הדברים הם תחת הזמן וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן ולכך אמר יודעי העתים כלומר שידעו כל הדברים בסבתן שהם העתים ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים וכדכתיב (קהלת ג, א) לכל זמן ועת לכל חפץ, וזהו יודעי העיתים כאלו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן והם הדברים שמתהוים בעולם וכך נראה שמפרשים רז"ל כי הם פירשו (מגילה דף יב:) יודעי העיתים שיודעים לעבר שנה ולקבוע חדשים וזהו עניין הזמן וכיון שהם יודעים עניין הזמן ג"כ הם יודעים הדברים שהם תחת הזמן באמיתת שלהם כך פי' זה ובא לומר שהיה מביא המשפט לפני בני יששכר כמו שאמרנו כי הגאולה הזאת הוא הריגת ושתי ראוי שתהיה ע"י ישראל כי כל גואל היה מישראל ולא גאולה ע"י האומות אשר הם מתנגדים על ישראל ואיך תבא גאולה על ידיהם ולכך הוא דין זה לפני חכמי ישראל ואף כי מלאכי השרת היו גורמים כמו שהתבאר למעלה אבל מקום התחלה ראוי שתהיה על ידי ישראל כי כל מה שאפשר שיהיה ע"י ישראל יהיה זה ומפני הסכנה פרשו מזה ואמרו כי עמון ומואב ידונו דין הזה ואמר והקרוב אליו ופי' כרשנא לשון צאן הוא כמו כרים בכל המקרא והכבשים הם בני שנה וזהו כרשנא מפני שגאולת ישראל תלוי במיתת ושתי מלכה שתבא אסתר תחתיה והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי שתבא אסתר במקומה ודבר זה הוא דבר גדול להמית מלכה בת מלכים ולפיכך כנגד זה היו אומרים המלאכים בשביל ישראל כי הם של ית' ודבר זה נרמז אף בהקרבת מנחה בלבד דכתיב (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' כל המקריב מנחה כאלו הקריב נפשו ומכ"ש כאשר ישראל מקריבים כל הקרבנות שנחשב זה כאלו הקריבו נפשם ודבר זה בארנו בכמה מקומות (נתיבות עולם נתיב העבודה פרק א, גבורות ה' פרק סט), כי הקרבת קרבן נחשב כאלו מקריב נפשו ג"כ אל הש"י ולפיכך הקרבנות מורים כי ישראל הם אל הש"י ואיך יהיה מוסר אחשורוש את ישראל ביד המן לעשות בהם רצונו כאלו הם שלו כי במה שישראל הם אל הש"י לגמרי איך אפשר שיהיה שולט בהם אחר וזה מבואר שכך פירשו, ועוד כי הקרבנות שישראל מקריבים דבר זה הוא קיום כל עולם שהרי אמרו (אבות פרק א, ב) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ופרשנו דבר זה באריכות בחבור דרך חיים (שם) ואיך יהיה מכלה ומאבד דבר שהוא קיום העולם לכך אי אפשר זולת ישראל שהם עובדים אל הש"י הקרבנות ועל דבר זה העולם עומד וזהו זכות ישראל אשר (ספר אור חדש עמוד קא) נרמז כאן ומפני כי מה שהיו המלאכים אומרים לפני הש"י אין זה בנגלה לאדם רק בנסתר לכך זה ג"כ בנסתר ולא בנגלה.

ואמר ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורעניות וקשיא מנ"ל שהוא המן שאמרו זה המן ונראה כי דעת רז"ל כי אילו שבעה משרתים כי למה בחר דוקא בשבעה משרתים אבל בשביל כי אחשורוש היה רוצה שיהיה מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע ולכך היו לו שבעה משרתים נגד ז' משרתים שהם שצ"ם חנכ"ל ואלו שבעה משרתים שמוש שלהם בצנ"ש חל"ם כוכב משמש ליל ראשון בשבוע צדק ליל שני נוגה ליל ג' שבתי ליל ארבע חמה ליל חמשה לבנה ליל ששי מאדים ליל שבעה ולפיכך השביעי הזה שהוא ממוכן הוא נגד כח מאדים והמן הוא גם כן נגד כח מאדם שהרי מספרו מאדים ולכן היה כחו להשמיד ולהרוג הכל כי זה כח מאדים שהוא לרעה ולכך אמרו בגמרא (מגילה דף יב:) ממוכן שהוא השביעי מן המשרתים הוא המן שהרי שניהם שוים בכח שלהם וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (שם) ויהי ביום השביעי שבת היה כי מאדים הוא מושל בשבת שהוא יום האחרון והוא כח המן וכך מוכח בתרגום שלנו שאמר (אסתר א, טז) ויאמר ממוכן הוא המן ותרגם אחר כך כשוך חמת המלך (תרגום שני ב, א) שאל המלך אחר ושתי ואמרו כי נתלת בעצת ז' הסריסים האלו וכעס המלך ונתלו אלו השרים השבעה ואם כן איך נזכר אחר כך המן שהיה משבעה שרי מדי ופרס אלא הפירוש כמו שאמרנו כי מה שאמר ממוכן הוא המן כלומר שהם שוים בכח אחד אבל אינו המן ממש ויש לפרש דברי התרגום (תרגום שני, שם) בדרך רחוק כי מה שאמר כי מיד תקיף רוגזיה וגזר למהוי צליבו אלו רברבו היינו שכך גזר להיות צליבין ובשביל שהיה ירא אחשורוש שיהיו מורדין בו הסריסים כי אלו השבעה לא עשו דבר רק כי דעתם כך הוא שתהיה נהרגת ושתי לכך בטל הגזירה ולכך לא אמר רק וגזר למהוי צליבין אבל לא נצלבו, אבל עיקר הפירוש כמו שאמר שגם להמן היה כח מאדים כמו ממוכן שהוא שביעי למשרתים הכתובים כאן שהשביעי יש לו כח מאדים ונראה כי בשביל כך הוי"ו הוא אחר המ"ם הראשונה שבא לדרוש שהוא מוכן לפורעניות לכך בא הוי"ו אחר המ"ם הראשונה, ויש לך לדעת כי שני הכנת יש לרע כי יש אדם כאשר יביאו לפניו דבר שהוא רע באמת כמו שהיה מעשה ושתי שודאי היה דבר זה רע והוא דן מיד לרע ואינו מהפך ומחפש באולי ימצא זכות כמו שהוא המצוה לבית דין צדק שיהיו פותחין בזכות וזה אינו עושה כך לכך נקרא שהוא מוכן לרע ויש שהוא יותר מוכן לרע והוא מחפש החיוב ורוצה תמיד לחייב וזהו שהוא מוכן לרע לגמרי ולפיכך מתחילה הכתוב מספר על אלו שהיו רואים פני המלך כתיב ממוכן שהיה מוכן לרע להיות מחפש חובה ולא זכות וזהו שהוא ממוכן לרע לגמרי אבל ויאמר ממוכן שהיה לפניו דין ושתי שעשתה הרע ואין זה הכנה לרע לגמרי רק שהיה קופץ בראש ולומר מיד שהיא חייבת מיתה ואין זה רק הכנה קצת לרעה ולכן הוי"ו אצל המ"ם הראשונה והוא קצת מן מוכן וזה מורה אל קצת הכנה כאשר הוא קופץ בראש ומלמד חובה ואינו מלמד זכות בתחלה כמו שראוי לבית דין צדק ונמצא כי בשם ממוכן נרמז כי מ"ם והוי"ו הוא קצת מן מוכן ויורה זה שהוא מוכן לרע ונשאר עוד מוכן והוא מורה על שהוא לרע לגמרי וזה כאשר הוא מחפש יותר חובת הנהדון.

ויאמר ממוכן (אסתר א, טז) אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שהדיוט קופץ בראש, הוקשה להך ברייתא הרי ממוכן הוא נמנה שביעי למה התחיל הוא לדבר לפני כל השרים ולכך אמרו מפני כי ההדיוט קופץ בראש וזה מפני כי ההדיוט אין לו מעלה עליונה רק הוא שפל וקטון לכך הוא ממהר לצאת לפעל הדבור שיש בו לא כמו אדם גדול שיש לו שלימות גדול ולכך אין ממהר לצאת אל הפעל כי הדבור באדם הוא יציאה אל הפעל ואצל ההדיוט ממהר לצאת (ספר אור חדש עמוד קב) אל הפעל אבל הגדול דבור שלו שכלי והשכלי אינו ממהר לצאת אל הפעל ולכך אמר הדיוט קופץ בראש כלומר מי שאינו שכלי הוא קופץ לדבר בראשונה מטעם אשר אמרנו כך הוא פירוש זה אבל אין הפירוש מפני כי ההדיוט רוצה להראות חכמתו ומעלתו, ובמדרש (אסתר רבה ד, ו) ויאמר ממוכן רבי יוחנן אמר תלתא אמוראין חד אמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן וחרינא אמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים וחרינא אמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות, מאן דאמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן שאמר (שם) לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה ומשמע שגם אל אחר עושה ושתי עיות וזה שהיא סוטרתו על פניו, ומאן דאמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים מפני שנאמר (שם א, יז) כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהון הדא היא דלא הות תמן פירש שאמר כי יצא דבר המלכה משמע שיבא דבר המלכה לשמוע זה ואם כן לא היתה על המשתה שאם היתה במשתה כבר שמעה זה אלא שהיתה אחת שלא היתה שם ותשמע זה וזהו כי יצא דבר המלכה ואשר לא היתה במשתה היא אשתו ומאן דאמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות שאמר (שם א, יט) ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה, וביאור זה כי גם כן הוקשו לאלו אמוראים למה היה הוא מדבר קודם ולכך אמרו כי הדבר שהוא מגיע לאדם עצמו הוא מקדים לדבר והדבר הזה היה מגיע אל ממוכן וזה ששייכים לאדם הם אלו הא' הוא דבר שמגיע לאדם עצמו ועוד אשתו הוא כגופו ובניו גם כן כגופו.

ומאן דאמר דהוי מסטרתו על פניו סבר לכך נכנס ממוכן לדבר תחלה ליקח נקמה ממנה שהיתה ושתי מסטרת על פניו לכאן ולכך בא ממוכן ליקח נקמה ממנה ולכך נכנס ממוכן לדבר בתחלה ומאן דאמר שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים סבר כי הבושה שנעשה לאשתו יותר נחשב צער כי על צערו ובושתו האדם מוחל אבל על הבושה שנעשה לאשתו אין אדם מוחל ואין יכול לוותר על זה ומי שאמר שלא זימנתה אותה לסעודה דבר זה הוא בושה כנגד הבריות ובושה זאת הוא יותר נחשב מן צער ההכאה וגדול הוא כבוד אשתו כדאיתא בגמרא בפרק הזהב (נט, א) ובכמה מקומות ולפיכך דבר זה יותר ראוי שיהיה ממוכן מקנא לכבוד אשתו ומאן דאמר משום שהיה לו בת סבר שיותר האדם עושה בשביל תועלת בניו ולפיכך אמר בשביל שהיתה לו בת והיה רוצה להשיאה אל אחשורוש ודבר זה ותעלת לעצמו לכך נכנס לדבר תחלה אבל מפני הנקמה שאין בזה תועלת בשביל כך אין האדם נכנס לדבר תחלה שאין ראוי לו כמו זה להיות קופץ בראש וגם לפי המדרש הזה נקרא שמו ממוכן מפני שמוכן לפורענות ושתי מטעם שנזכר.

ויאמר ממוכן (אסתר א, טז) וגומר לפי הסברא קשה מה שאמר לא על המלך לבדו וגומר וכי דבר שעושה אל השרים יותר נחשב ממה שהוא עושה למלך וזהו כמו יהודא ועוד לקרא, ועוד קשה כי המלך לא שאל רק כדת מה לעשות במה שמאנה ושתי לבא בדבר המלך ועשתה גנאי ובזוי למלך והוא השיב עניין אחר לא על המלך לבדו עותה כו' ואין זה דרך חכמים להשיב על מה שלא שאלו ובפרט כאשר היה השואל המלך ויש לומר כי אלו השרים כאשר או שבני יששכר סלקו עצמם מן הדין מפני שהיו יראים כי אם יאמרו להמית את ושתי אולי יתחרט אחר כך ויתחדש להם דבר רע מזה ולאלו השרים א"א לסלק עצמם מזה שלכך אמר כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין ולכך אמרו לא על המלך לבדו עותה ושתי וגומר כלומר שאין המשפט מגיע אל המלך רק אל כל שרי המדינות גם כן ולפיכך אם יתחרט המלך אחר כך ויאמר אם לא היו דנין אותה כבר למיתה לא הייתי דן אותה עתה כי מתחרט אני ע"ז לכך אמרו אלו לא היה שייך דבר זה רק מלך בלבד ואליו בלבד עותה ושתי יכול המלך (ספר אור חדש עמוד קג) להתחרט ע"ז כיון שאין הדבר מגיע רק למלך אבל על השרים עותה ושתי ובזה לא שייך לומר שיהיה המלך חוזר מזה מאחר שהמשפט הזה אינו מגיע אל המלך בלבד רק אל השרים גם כן ולכך לא שייך בזה חרטה, ועוד יש לתרץ זה דכך אמר ממוכן מה שאין אנו אומרים הרי המלכה בידיך עשה בה כרצונך ואתה יכול למחול לה ועל זה אמר כי אין ביד המלך למחול על מה שעשתה לכל שרי פרס ומדי אבל נראה כי לפי זה הקושיא הראשונה קשה יותר הרי לא שאל המלך אחשורוש כדת מה לעשות רק במה שבזתה המלך לא מה שבזתה השרים, לכך נראה לפרש שהיה כוונת ממוכן שאם יאמר כי חטאה המלכה על המלך ויש עליה דין מיתה יהיה נראה כאלו פוגם כבוד המלך כי מלך גדול כמו אחשורוש אין נחשב שעשה לו אחד בזיון כי אם אחד רקק לפני המלך אין משגיח המלך על זה אף על גב שהאמת כי חמתו בערה בו ובודאי היה מקפיד על זה דבר זה לא היה בשביל הגנאי רק בשביל שהיה מצער שלא עשתה רצונו והיתה מבטלת שמחתו ותאותו אבל לומר כי עשתה דבר גדול מאוד על שבזתה מלך גדול כמוהו אין זה בזיון למלך נחשב, ועוד כי בשתיית הסעודה שהיה שכור חמתו בערה בו אבל כאשר יהיה דעתו עליו לא יהיה דבר זה נחשב אליו בזיון מה שעשתה למלך גדול בזיון ויהיה מעשה זה שהמיתו את ושתי נחשב אליו לבזוי יותר ועל זה אמר (אסתר א, טז) לא על המלך לבדו וגומר כלומר כי אם לא עשתה רק למלך בזה יש לומר מלך גדול כמו אחשורוש מהו הבזיון שאפשר לעשות לו רק אם היה מלך שפל ולא הקפיד המלך על בזיון שלו רק בשביל השרים ובזה יכול לתלות הדין והמשפט שנעשה, ואין להקשות אם כן קטון ושפל שבזה את החשוב לא יהיה דין על זה מפני שאין מקבל הגדול בזיון מן השפל כי אין זה קושיא דודאי אף על גב שהגדול אין מקבל הבושה מן הקטון סוף סוף חטא המבייש הוא גדול שבייש אותו ובודאי כל מי שכופר בעיקר מה עשה להקדוש ברוך הוא ואפילו הכי עונו גדול מנשוא דאיהו לא היה לו לעשות ומקבל עונשו על זה ויש לסלק הדבר שהוא רע מן העולם ולכך ראוי לו שיקבל עונש אבל כאן אין לומר כך דודאי גם לאחשורוש היתה ושתי אהובה בעיניו שהרי בא להראות את יפיה והיה משתבח בה ואם לא היה בזיון אל המלך כאשר המלך אין מקבל בזיון מן השפל אין להרוג אותה כי גם למלך יגיע היזק ולכך אמר ממוכן (שם) לא על המלך לבדו עותה ושתי כי אם על כל השרים ולשון על המלך לבדו עותה ושתי דמשמע על כל פנים עותה על המלך כי אף על גב שאין המלך מקבל בושת מן ההדיוט כי מה תעשה לו אשה מכל מקום העושה הוא עשה עיוות ומפני כך הוצרך לומר לא על המלך לבדו עותה ומעתה יתורץ מה שאמר (שם א, יח) וכדי בזיון וקצף למה הוצרך לומר שיש כאן בזיון דודאי היה זה בזיון רק כך אמר אם על המלך לבדו עותה יש לומר כי אין כאן בזיון אבל לא על המלך לבדו כי אם על כל השרים כאלו אמרה ושתי שאין אשה תחת בעלה כלל ודבר זה אין נוגע למלך רק אל כל השרים לכך הוא כדי בזיון וקצף שראוי לקצף ואין לומר שקצף על זה הוא גנאי למלך שלא היה לו על זה כאשר מלך גדול הוא ואינו מקבל בושת מאדם פחות הוא, רק על כל השרים עותה ושתי ולכך וכדי בזיון וקצף, ולפי פשוטו נראה כי וכדי בזיון שיהיו מבזות בעליהן ויהיה כאן קצף ומשום זה בלבד יש לתקן שלא יהיה נעשה יותר ואם לא היה לנו לתקן דבר כמו זה בשביל הבזיון שתעשה לבעלה מכל מקום יהיה קצף כל אחד על אשתו ולא יהיה שום שלום כלל בין איש לאשתו ודבר זה חורבן העולם כאשר אין שלום בין איש ובין אשתו כן יראה לפי פשוטו.

ובמדרש (אסתר רבה ד, ח) וכדי בזיון וקצף רב אמר כדי בזיון לקצפה ושמואל אמר כדי הקצפון הזה לבזיון אמר רבי חנינא כדי הבזיון שבזה אביה לכלי מקדש לקצפון הזה שקצף עליה להרגה עד כאן, ופירש זה כי הוקשה להם דכתיב (שם) וכדי בזיון וקצף (ספר אור חדש עמוד קד) כי למה צריך לומר זה דודאי יש כאן בזיון ופירשו כמו שאמרו ומחלוקת שלהם כי למאן דאמר הקצף הוא כדי לפי הבזיון מפני שהקצף נמשך אחר הבזיון שבשביל שבזה אותו היה הקצף ואמר שהקצף כדאי וראוי לאותו בזיון שעשה וראוי לזה הקצף שהוא גדול מאוד, ולמאן דאמר שהבזיון הוא כדי להקצף סבר כי אדרבה השם יתברך רוצה להביא הקצף על ושתי כדי שתבא הגאולה ובשביל להביא הקצף היה הקדוש ברוך פועל שתבזה ושתי את המלך ועל זה אמר שהבזיון היה כדי אל הקצף, כלל הדבר כי לעולם המסובב מן הדבר שייך לומר עליו שהוא כדי וראוי אל הדבר שהיה סבה לו למר היה הסבה הבזיון והקצף מתחייב מן בזיון ולמר היה הסבה הקצף שהיה השם יתברך רוצה הקצף ואל הקצף צריך סבה עד שיצא הקצף אל הפעל והוא הבזיון ונמצא בזיון נמשך ומסובב מן הקצף שרצה השם יתברך כו' ולכך דרש כי הבזיון כדי אל הקצף וזה מבואר, ורבי חנינא סבר כי כך פירש הכתוב כי אין הדעת נותן שתעשה בזיון כמו זה למלך אחשורוש אם לא בשביל זה שעשתה המלכה ושתי בזיון למלך עליון ודבר זה היה סבה שגם כן תבזה מלך בשר ודם ולכך אמר כי כדי הבזיון שעשה למלך עליון שיבא עליה קצף של מלך בשר ודם.

ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו (אסתר א, יב) לפי הלשון לא הוה ליה למימר מאוד שהרי אחר כך אמר וחמתו בערה בו או הוה ליה למימר ויקצף המלך מאוד ולא הוה ליה למימר וחמתו בערה בו כלל אבל בא לומר כי המלך קצף מאוד ואחר כך אמר וחמתו בערה בו כלומר כי מן השמים בא להבעיר חמתו ודומה כמו גחלים שמונחים לפניו ואין מעלין להב עד שיבא רוח ממקום אחר ונופח עד שמעלה להב וכן אחשורוש קצף מאוד וגזירת השם יתברך היה מוציא הלהב אל הפעל והיה זה כמו רוח שבא ממקום אחר ומוציא הלהב אל הפעל והיה כאן שני דברים ויקצוף המלך מאוד מעצמו וחמתו בערה בו מן השמים וכן אמרו במדרש (אסתר רבה ג, טו) ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו (שם) אמר רבי יוחנן באותה שעה אמר הקדוש ברוך למלאך אשר הוא ממונה על החימה פה זיקה ונפח בקוטמא וזרק גופריתא עד כאן גם כן דקדק מדכתיב (שם) ויקצוף מאד וחמתו בערה בו דלא הוה ליה למימר רק ויקצוף המלך וחמתו בערה בו אלא שבא לומר כי המלך קצף מאוד ויצא חמתו אל הפעל ע"י המלאך שכבר בארנו כי דבר זה היה התחלת הצלת ישראל ולכך דבר זה בא מלמעלה מן השם יתברך.