ביאור:בבלי מגילה דף כב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מגילה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים!? ליקרי [1] תרי מהא [2] ותלתא [3] מהך [4] - פשו להו תרי?
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דתנן [5]:
ביום הראשון [6]: בראשית - ויהי רקיע, ותני עלה: בראשית בשנים, יהי רקיע באחד; והוינן בה: בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים - חמשה פסוקי הוו, ותניא הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, ואיתמר עלה: רב אמר דולג [7], ושמואל אמר פוסק [8]: רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, ושמואל אמר פסקינן ליה. והא אמר רבי חנניא קַרָא: 'צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין';
התם טעמא מאי - משום דלא אפשר! הכא נמי לא אפשר!
ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג?
גזירה משום הנכנסין [9] ומשום היוצאין [10].
מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים ביחיד; קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת; ויש אומרים שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - ואם איתא למאן דאמר דולג – נדלוג, ולמאן דאמר פוסק – נפסוק [11]!?
שאני התם דאפשר בהכי [12].
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים;
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים [13] - כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים [14].
פשיטא!?: השתא: ומה אתחלתא, דקא מקיל תנא קמא - מחמירי 'יש אומרים', שיור' דמחמיר תנא קמא [15] - לא כל שכן דמחמירי 'יש אומרים'!
מהו דתימא 'נכנסין שכיחי [16], יוצאין לא שכיחי דמנחי ספר תורה ונפקי' - קא משמע לן.
ותנא קמא, מאי שנא שיורי דלא - משום יוצאין, אתחולי נמי גזירה משום הנכנסין!?
אמרי: מאן דעייל שיולי שייל [17].
שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: הלכתא מאי [18]?
שלח ליה הלכתא: דולג, ואמצעי דולגן [19].
זה הכלל: כל שיש בו מוסף [ואינו יום טוב - קורין ארבעה]:
איבעיא להו: תענית צבור בכמה?: ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא? או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה [20]?
תא שמע: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה - הא בתענית צבור שלשה.
אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה הא תענית צבור ארבעה! אלא מהא ליכא למישמע מינה.
תא שמע, דרב איקלע לבבל בתענית צבור; קם קרא בסיפרא, פתח בריך, חתים ולא בריך, נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אפיה; מכדי רב – ב'ישראל' קרא [21], מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה?
לא, רב בכהני קרא, דהא רב הונא קרי בכהני [22]!
בשלמא רב הונא קרי בכהני - דהא אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא ישראל מיכף כייפו ליה לרב הונא, אלא רב - הא איכא שמואל [23] דכהנא הוה ודבר עליה [24]!
שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה לרב, ורב הוא דעבד ליה [25] כבוד [26], וכי עביד ליה – בפניו, שלא בפניו לא עביד ליה [27].
הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא, דאי סלקא דעתך בישראל קרא - לפניה מאי טעמא בריך?
לאחר תקנה;
אי הכי לאחריה נמי לבריך!?
שאני היכא דיתיב רב: דמיעל עיילי,
מיפק לא נפקי [28].
תא שמע: 'זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם [29], כגון תענית צבור [30] ותשעה באב [31] - קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ארבעה [32]' שמע מינה!
[33]!
אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה לאתויי מאי? לאו לאתויי תענית ציבור ותשעה באב?
ולרב אשי [34], מתניתין מני? לא תנא קמא ולא רבי יוסי, דתניא [35]: 'חל להיות בשני ובחמישי, קורין שלשה ומפטיר אחד; בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד [36]; רבי יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד'!?
ואלא קשיא 'זה הכלל', לא לאתויי ראש חודש ומועד - הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה?
[37] סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא יום טוב וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך: כל דטפי ליה מילתא מחבריה [38] – טפי [הוסף] ליה גברא יתירא, הלכך בראש חודש ומועד - דאיכא קרבן מוסף - קורין ארבעה; ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה – חמשה; ביום הכפורים דענוש כרת – ששה; שבת דאיכא איסור סקילה – שבעה.
גופא: רב איקלע לבבל בתענית צבור; קם קרא בספרא; פתח – בריך, חתם - ולא בריך, נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה.
מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה?
רצפה של אבנים היתה, ותניא [ספרא בהר פרשתא ו פ"ט ה"ה]: ’[ויקרא כו,א: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם] וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ [כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם]; עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש', כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד [39].
אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי?
קמיה דרב הואי.
וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה?
לא בעי למיטרח ציבורא [40];
ואיבעית אימא: רב - פישוט ידים ורגלים הוה עביד [41], וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד.
וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים?
לא משני ממנהגיה [42].
ואיבעית אימא [43]: אדם חשוב שאני [44], כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה [45] כיהושע בן נון, דכתיב (יהושע ז י) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ [46].
תנו רבנן: 'קידה [47] על אפים, שנאמר (מלכים א א לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ [וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם];
כריעה - על ברכים, וכן הוא אומר (מלכים א ח נד) [וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה’] מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו [וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם];
השתחואה - זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר (בראשית לז י) [וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ] הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה [48].'
לוי אחוי קידה קמיה דרבי [49] – ואיטלע [50].
והא קא גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר: 'לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה [51] ואיטלע, ומנו? - לוי'?
הא והא גרמא ליה [52].
אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי
הערות
עריכה- ^ שלישי
- ^ שני מקראות דפרשת וביום השבת
- ^ קראי
- ^ מבראשי חדשיכם
- ^ גבי מעמדות, במסכת תענית [פ"ד מ"ג]
- ^ באחד בשבת
- ^ השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו
- ^ הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו
- ^ שישמעו השני מתחיל פסוק זה, ויאמרו: לא קרא ראשון אלא שנים
- ^ שישמעו את הראשון קורא שלשה, ויצאו מבית הכנסת, ויאמרו: לא יקרא השני אלא שנים
- ^ 'למאן דאמר פוסק' ליכא למיפרך, דהא קרא ראשון שלשה קתני: דאי אפשר עוד לחזור
- ^ לקרות מפרשה זו לאחריה, דהך מתניתא קיימא בשני ובחמישי, שהוא יכול לקרות מה שירצה, שהכל מענינו של יום
- ^ גזירה משום הנכנסין שיהו סבורים לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו, שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה
- ^ גזירה משום היוצאין, שסבורין שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים
- ^ דתני 'ושל חמשה ביחיד', ולא אמרינן יקרא הראשון שלשה ויפסוק אם ירצה
- ^ לפיכך החמירו יש אומרים בהתחלה
- ^ כשישמע שקורא השני שלשה מקראות והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שנים – ישאל: היאך קרא הראשון שני פסוקים ולא יותר? ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה
- ^ בשל מעמדות
- ^ שאם לא ידלג הוא - יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואם יקרא שלשה מן השניה - נמצא קוראה כולה
- ^ פסקא תפלת עננו ברכה יתירא
- ^ שהרי רב לא היה לא כהן ולא לוי
- ^ במסכת גיטין ב'הניזקין' (דף נט,ב)
- ^ בנהרדעא שהוא ממדינת בבל
- ^ נהוג היה להיות למעלה מרב, כדאמרינן בפרק 'מרובה' (בבא קמא פ א): רב לא עייל לקמיה דשמואל
- ^ להאי דאדבריה עליה
- ^ משום דלייטיה רב לשמואל דלא לוקמי בני [במסכת שבת פרק 'שמונה שרצים' דף קח,א]
- ^ ושמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא
- ^ הלכך לפניה בריך - גזירה משום הנכנסין, כדאמרינן לעיל; לאחריה לא בריך - דלא חייש ליוצאין
- ^ במה שהן מאחרין בבית הכנסת
- ^ שמותר במלאכה; רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים
- ^ נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו
- ^ ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן - והכי נמי אמרינן במסכת ראש השנה (דף כג,א) גבי משואות 'משום ביטול מלאכה לעם שני ימים'
- ^ ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נִזְמֵיהֶן בעגל (תוספות: ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר: שמעו הנשים ולא רצו ליתן נִזְמֵיהֶן לבעליהן, אלא אמרו להם: "אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל"! ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי (תהלים קג ה) ע"כ) ומקרא מסייעו, דכתיב אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה (שמואל א כ יט) ותרגם יונתן: ביומא דחולא, והתם נמי גבי ר"ח קאי, דקאמר ליה [פסוק יח] מָחָר חֹדֶשׁ וקרי ליה לערב ר"ח 'יום המעשה', אלמא ראש חדש לאו 'יום המעשה' הוא! ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם, שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד
- ^ דאמר 'זה הכלל' דמתניתין - לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו
- ^ גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמסכת תענית
- ^ הקורא הוא הוי המפטיר
- ^ הא דהדר נקיט ליה ב'זה הכלל' -
- ^ כל יום העודף דבר מחבירו
- ^ לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש
- ^ שאם ילך - יעמדו מפניו
- ^ כשהיה נופל על פניו, ושאר הצבור לא היו עושין כן
- ^ לא היה רוצה לשנות ממנהגו
- ^ לא היה רגיל ליפול על פניו
- ^ כלומר: שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו
- ^ כלומר: אלא אם כן בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו
- ^ אלמא אין לו לעשות
- ^ האמורה בכל מקום - אינה אלא
- ^ אָרְצָה משמע כולו שטוח ארצה
- ^ נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וְזוֹקף
- ^ ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו - מתוך כך נצלע בבוקא דאטמא
- ^ במסכת תענית "עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך"
- ^ לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה