ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר דברים/פרשת ראה

פרשת ראה יש בה שבע עשרה מצות עשה ושלשים ושמנה מצות לא תעשה

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלו (עריכה)

שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני אבוד – בשברון ובשריפה, בהריסה ובכריתה – כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר משחית וממהר בחרבנו. והכונה שלא נניח רשם לעבודה זרה. ועל זה נאמר "אבד תאבדון את כל המקמות" וגו' (דברים יב, ב) ונאמר גם כן "כי אם כה" וגו' "מזבחתיהם תתצון" (שם ז, ה) ואמר עוד "ונתצתם את מזבחתם" וגו' (שם יב, ג).

והראיה שזה מצות עשה, מה שאמר בסנהדרין (דף צ.) בעבודה זרה מאי מצות עשה איכא, כלומר לאבדה? תרגמה רב חסדא "ונתצתם" וגו'. ולשון ספרי: מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה, אפילו עשר פעמים, שחיב אדם לקצצה? תלמוד לומר "אבד תאבדון" וגו'. ונאמר שם עוד "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", בארץ ישראל אתה מצוה לרדף אחריהם ואי אתה מצוה לרדף אחריהם בחוצה לארץ.

משרשי המצוה למחות שם עבודה זרה וכל זכרה מן העולם.

ודיניה כלולים בפשט הכתוב.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"א), אבל אין אנו חייבין לרדף אחריה לאבדה אלא בארץ ישראל, בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. והעובר על זה ולא אבדה כל זמן שיש ספק בידו בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלז (עריכה)

שלא למחות ספרי הקודש והשמות של הקדוש ברוך הוא הכתובים שם וכ? בתי עבודת הקודש

שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקדש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר (דברים יב ד) לא תעשון כן ליי אלהיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרס בתיה ומזבחותיה כולם מנע ואמר לא תעשון כן ליי אלהיכם. ובסוף מסכת מכות (כב א) אמרו זכרונם לברכה מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרותיה מואבדתם את שמם לא תעשון כן. וגו' וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרותיה מזה הכתוב בעצמו.

שרש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקדש באימה ברתת ובזיע מתוך כך, יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל השם ברוך הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה א), ששבעה שמות הם באסור לאו זה, ואלו הם שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שיקראו אותו חכמים שם המפרש, וכן השם שנכתב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ואל, ואלוה, ואלהים, ושדי, וצבאות.

ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) היות שכל אות שנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מליי. בי"ת מבאלהים, אבל הנטפל לשם מלאחריו. כגון כ"ף של אלהיך, ומ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם אין נמחקים מפני שהשם מקדשם, והכותב אל מאלהים ו"יה" מ"יהוה" אינו נמחק, מפני שאלו הם שמות בפני עצמן, אבל הכותב "שד" משדי" ו"צב" מ"צבאות" הרי זה נמחק, ושאר הכנויין שמשבחין, בהם השם, כגון רחום וחנון גדול גבור ונורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמתר למחקן לצרך שום דבר, ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קטז א) שכל כתבי הקדש ופרושיהן בכלל איסור זה הוא מדברי סופרים, שאסור לאבדם ולשרפן, וכל זה שאמרנו (רמב"ם שם ה"א) בשכתבן ישראל, אבל כתבן מין ישראל שורפין הכל, ומצוה לשרפם, שלא להניח שם למינין ולכל מעשיהם, אבל גוי שכתב השם גונזין אותו. ומה שאמרו (שבועות שם) שכל השמות האמורים באברהם בענין המלאכים שבאו אליו קדש; והאמורין בלוט חל, חוץ אחד אל נא אדני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך (בראשית יט יט). וכל השמות האמורים בגבעת בנימין (שופטים יט כא) קדש, וכל האמורים במיכה (שם יח לא) מהם חול ומהם קדש אל חל, יה קדש, חוץ מאחד שהוא אל והוא קדש כל ימי היות בית האלהים בשלה. וכל האמורים בנבות (מלכים א כא) קדש, כל שלמה האמור בשיר השירים קדש, והוא כשאר הכנויים, חוץ מאחד האלף לך שלמה (שם ח יב), כל מלכיא האמורין בדניאל חול, חוץ מאחד (ב לז) אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויים. ויתר פרטיה, במסכת שבועות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ומחק אפילו אות אחת משבעה השמות שזכרנו חייב מלקות, ואם סתר אות אחת מן האותיות הנטפלות לאחריהן היו מכין אותן מכת מרדות, וכן הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, ומשאר העזרה חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלח (עריכה)

שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו, שנאמר (דברים יב ה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ונדריכם זהו נדר, כלומר דאמר הרי עלי קרבן ולעולם חייב באחריותו עד שיקרב אותו ונדבותיכם זו נדבה, כגון, דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה. ואמרו בספרי (כאן) ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה, להביאם ברגל ראשון וכן משמעות הכתוב, מיד שתבוא שמה, דהינו רגל ראשון והבאת הקרבן.

משרשי המצוה. לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם, שהזהירם הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם, יזהירם לשלם נדרם. ולענין לעבר עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלשה רגלים, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר כי תצא במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעד).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי, ובאת שמה והבאתם שמה לא נאמר אלא לקבעם חובה, שיובאו ברגל ראשון שפגע בו ושם אמרו אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביאו עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה (ו א) בפרוש. ויתר פרטיה, שם בראש השנה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות, והיה לנו מקום להקריב, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א), שאין מקדישין, וכענין שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנ) ואפילו מי שעבר והקדיש אין ספק בידו היום להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעונותינו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תלט (עריכה)

שלא להעלות שום דבר מהקרבנות חוץ לעזרה, וזה יקרא מעלה בחוץ ועל זה נאמר (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום. פרוש עליה שרפה. ואמרו בספרי (כאן) אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין תלמוד לומר (שם יד) ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, ועדין אני אומר עולה בעשה, שהכתוב אומר שם תעלה [עולתיך], דמשמע עולה לבד, וכן הוא גם כן בלא תעשה, שהכתוב אומר השמר לך פן תעלה [עולתיך], דמשמע עולה לבד, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה, כלומר, שהמקריב קדשים בחוץ, לא יהא עובר אלא בעשה, שאמר הכתוב ושם תעשה וגו', דמשמע, ושם תעשה ולא בחוץ, ולאו הבא מכלל עשה עשה? תלמוד לומר ושם תעלה עולותיך, עולה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך מה עולה מיחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה.

כל ענינה כמו לאו דזביחה בחוץ שכתבתי באחרי מות (מצוה קפו).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמ (עריכה)

שנצטוינו להקריב כל קורבן בבית המקדש ולא בחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים יב יד) "כי אם במקום אשר יבחר יי וגו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך". וכן הוא בספרי (כאן) אין לי אלא עולות, שאר קדשים מניין? תלמוד לומר "ושם תעשה כל וגו'". ועדיין אני אומר עולה בעשה ולא תעשה - פירוש, עשה זה שזכרנו, ולאו ממה שנאמר בפרשה "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", שהזכיר עולותיך בפירוש. אבל שאר קדשים, לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר "שם תעשה וכו'". כמו שבא לשם, וכמו שכתוב לעיל בסדר זה בסמוך (מצוה תלט). וכלל העניין שאפילו בשאר קדשים, המקריבן בחוץ עובר בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת.

משרשי המצוה. כי בהיות מקום מיוחד בעולם לקרבנות, וההתמדה בו לבקש משם את השם, יתקדש המקום ונחה עליו רצון האל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו. ואם כל המקומות יכשרו להקרבה, לא יהיה כן בכולן. ידוע הדבר, וזה נאמר אל הילדים עד אשר יגדלו בחכמה ויבינו בכל דברי התורה סודות נפלאים.

דיני המצוה. בלאו תל"ט הסמוך כתוב שבסדר אחרי כתבנו קצת מהן. ויתר פרטיה, בסוף מסכת זבחים.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. ארצה לומר שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קורבן חוץ לבית הבחירה, שהוא מבטל עשה זה ועובר על לאו הבא על זה, כמו שכתוב לעיל בסדר זה (מצוה תלט). אבל אין הכונה לומר שיהיה עליה חיוב להקריב קורבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמא (עריכה)

שנצטוינו לפדות קדשים שנפל בהם מום ולוקחין בדמיהן בהמה אחרת לקרבן, ואחר הפדיון הם יוצאין לחולין וזובחין ואוכלין אותן הבעלים כחולין גמורים, ועל זה נאמר (דברים יב טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. אחר שהזכירה הפרשה הקרבנות התמימים, וחיבה שלא להקריבם, כי אם במקום אשר יבחר יי, אמר אחרי כן על הקרבנות בעצמם שאם נפל בהם מום שנפדם ונאכלם בכל אות נפשנו, כלומר, שנעשה בהם כל חפצנו כמו בצבי ואיל, שאין גופן קדוש לעולם. וכן בא אלינו הפרוש המקבל, שאינו מדבר זה הפסוק, אלא בפסולי המוקדשין שיפדו.

משרשי המצוה. שהיה מחסדי האל עלינו להרשות אותנו להנות מבהמות הקרבן, אחר שנפל בהם מום, ואף על פי שכבר נפרשו להיות קדש וכח שם שמים חל עליהם, צדיק הוא השם וצדקה יעשה עם בריותיו ושבט מלכותו ורוממותו יקל מעליהם, ולא ידקדק עמם לאמר אל תגעו בקדש מאחר שהיה לי אפילו רגע אחד, ועוד הפליא חסדו עמנו וחיבנו בדבר במצות עשה, שאילו הניח הדבר ברשותינו לבד אולי עדין נחוש מדרך חסידות לגע בהן, אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא ישאר שום חשש בענין, ומטעם זה באר הכתוב באור רחב לאמר, הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל כלומר, שאין קדושת הגוף חלה עליהם לעולם, כלומר, אכלוהו מבלי פקפוק כלל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב א) שאם מתה הבהמה קדם שתפדה תקבר, כדין קדשים התמימים שמתים, שהם נקברים, שלא יהנה אדם בהם, שאי אפשר לפדותה אחר מיתה, שהכתוב הצריכה העמדה והערכה, כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנג) ואם ילדה קדם פדיון הולד שהוא תמים מקריבין אותו, אבל אם נתעברה קדם שתפדה, וילדה אחר שנפדית הולד אסור ואינו נפדה, אלא כיצד יעשה? סמוך לפדיון אמו מתפיס ולדה לשם הזבח שהקדיש אמו, לפי שאין יכול להקריבו מכח אמו, מפני שהיא קדשה דחויה מחמת מומה.

וכל פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשחוט אותם בשוק הטבחים ולמכר אותם שם ולשקל בליטרא כשאר החלין, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאין שוחטין אותם שם, וטעם הדבר, מפני ששאר קדשים חוזרין דמיהם להקדש, שחוזרין וקונים בהם בהמה אחרת לקרבן, ולפיכך שלא למעט בדמיהן מוכרין אותם בכל מקום, אבל הבכור והמעשר שנאכלין במומן ואין צרך לקנות בדמיהן בהמה אחרת לקרבן, אין שוחטין ומוכרין אותן בשוק של טבחים. ובענין המומין הפוסלין בקרבן, כבר דברתי בהן בסדר אמר (מצוה ערה). ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת בכורות ובתמורה ובמקומות מחולין וערכין ומעילה (פ"א מהל' איסורי מזבח).

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית. אבל עכשיו בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א), שאין מקדישין, והוא הדין שאין פודין, וכל הענין כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (סימן שכ), קחנו משם. ואף על פי שכתבתי שם, שמי שהקדיש אפילו בזמן הזה, שהקדשו נתפס וצריך תקנה לדבר, כמו שכתוב שם, מכל מקום לענין הפדיה, ודאי יש לנו לכתב שאינה נוהגת בזמן הזה בשום צד, וכענין שכתבתי שם בדין ערכי בהמה (מצוה שנג), משם תראה הענין.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמב (עריכה)

שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, ועל זה נאמר "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" (דברים יב, יז). והכתוב הבא אחריו יורה עליו, שבמעשר שני הוא מדבר, שנאמר "כי אם לפני יי אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך". ואילו שאר מעשרות לעניים או ללויים הם. וענין מעשר שני מהו כתבתי למעלה בסדר זה (מצוה תעג), וטעם היותו נאכל בירושלים כתבתי בסדר אם בחקותי במצות מעשר בהמה (מצוה שס).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט:) שאין חייבין מלקות על אכילתו, אלא אם כן יאכלו אותו בלי פדיון אחר שראה פני הבית, וכן אמרו בסוף מכות מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית. וכבר הרחבתי דברי בדיני קביעות פרות למעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה) ושם תראנו אם תחפץ. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת מעשר שני.

ונוהג איסור זה, בזכרים ונקבות בזמן שחיוב מעשר שני נוהג, ובסדר שופטים (מצוה תקז), נבאר בעזרת השם הזמן והמקומות שנוהג שם. והעובר על זה ואכל כזית ממנו חוץ לירושלים חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמג (עריכה)

שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותירשך" (דברים יב, יז). כל עניין מצוות איסור התירוש כעניין מצוות הדגן, אין צורך להאריך בה הדבור.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמד (עריכה)

שלא לאכול מעשר שני של יצהר (פירוש: שמן) חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ויצהרך" (דברים יב, יז). כל עניין היצהר כעניין הדגן והתירוש. ושיעור אכילת השמן לחייב עליו הוא בכזית, לפי מה ששמעתי ממורי ישמרו אל, ואף על פי שהוא משקה לאכילה הוא עומד לכל בני אדם, ואם ידענו כי מקצת מן הישמעאלים ישתוהו בטלה דעתם אצל כל בני אדם.

ואל תחשב לומר, שזה הלאו דלא תוכל שיהיה לאו שבכללות שכל ענין וענין הוא לאו בפני עצמו, וכן הוא מפרש במסכת מכות (צ"ל כריתות ד:) אבל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחד ואחד, וקא פריך התם (מכות יח.) וכי לוקין על לאו שבכללות? ומהדר ליה קרא יתירא הוא, מכדי כתיב "ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך", לכתב רחמנא "לא תוכל לאכל אותם בשעריך" פרשינהו כלהו הכא למה לי? שמע מינה ליחודי להו לאו לכל חד וחד וזה הכתוב של ואכלת הוא בסוף סדר זה, ומה שהזכיר במקרא זה "ובכורות בקרך וצאנך", ואף על פי שהם לכהנים בספרי נדרש כי בא להקיש מעשר לבכור וכו'.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמה (עריכה)

שלא יאכל הכהן בכור תמים חוץ לירושלים, וכמו כן שלא יאכל זר מן הבכור בשום מקום, כי המצוה בו שיאכלוהו הכהנים משרתי השם, מן הטעם שכתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה יח). ועל כל זה נאמר "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יב, יז). ולשון ספרי (שם; ראו מכות יז א) ובכורות זה הבכור, ולא בא הכתוב אלא לזר שאכל בכור, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקה שעובר בלא תעשה. ואין הכוונה שלא ילמד הכתוב זולתי ענין זה, אבל יאמר שזהו בכלל הלאו הזה. ונמצא שכלולים בו שני העניינים שזכרנו, מניעת הזר מלאכול בכור תמים בשום מקום, ומניעת הכהן כמו כן מלאכול אותו חוץ לירושלים, ושני העניינים תלויים בבכור תמים. ושם בסדר בא אל פרעה כתבתי מצות הבכור באיזה זמן ובאי זה מקום נוהגת, וחלוק הדעות לרבותיי ישמרם אל בעניין הבכור בזמן הזה.

ובטעם היותו נאכל בירושלים אין צורך להאריך, כי הוא מכלל הקדשים, וכמו שבא במשנה בזבחים פרק ה' (משנה ח'): הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים וכו'. וכבר העתרתי דברי בכמה מקומות (מצוה שס) בטעם אכילת הקדשים במקום הקדש ואכל אותם משרתי השם.

מדיני המצוה. מי הוא הזר אצל אכילת הבכור, והמומין הפוסלין בו, וזמן אכילתו, הכל מבואר במסכת בכורות ובמקומות אחרים מקדשים קצת מדינין אלו (פ"א מהל' בכורות). וכהן העובר על זה ואכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים, וכן ישראל בכל מקום חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמו (עריכה)

שלא לאכול בשר חטאת ואשם חוץ לקלעים ואפילו הכהנים

שלא לאכל מבשר חטאת ואשם ואפילו הכהנים חוץ לקלעים. ופרשו בעלי הקבלה, שאסור זה, הוא בכלל (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' בקרך וצאנך, שכן אמרו זכרונם לברכה (מכות יז א) לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים, שהוא עובר בלא תעשה, וכמו כן אוכל קדשים קלים חוץ לחומה בכלל איסור זה, כמו שבא בגמרא מכות (שם), שאמרו שם, שכל האוכל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכל בשעריך קרינא בה, ואמרם זכרונם לברכה ולא בא הכתוב אלא לזה הכונה לומר, שגם זה בכלל.

משרשי המצוה. לאכל כל קרבן במקום מיחד, כדי שיכונו לבם אוכליו על הכפרה שנאכלין בשבילה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואילו יאכלום במקומות אחרים יסיחו כונתם מן הענין, ידוע דבר זה וברור.

דיני המצוה. בזבחים ^[1].

ונוהג איסור זה בכל מקום, ובכל זמן שאפילו המקדיש היום חטאת ואשם ועברו ואכלו מהם אפילו הכהנים כזית חייבין מלקות מזה הלאו, מלבד האסור שהוא בנהנה מן ההקדש ^[2].

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמז (עריכה)

שלא לאכול שום דבר מבשר העולה, שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' נדריך אשר תדר. ופרוש הכתוב כאילו יאמר לא תוכל לאכל כל נדריך אשר תדר. ואמרו רבותינו בעלי הקבלה (מכות יז א) נדריך זו עולה, ולא בא הכתוב אלא ללמדך לאוכל עולה, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה. גם אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ספר המצוות ל"ת קמו) שזה הלאו, הוא אזהרה לכל מועל בקדשים. כבר כתבתי בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה), מה שידעתי על צד הפשט בענין הקרבן, והתועלת היוצא[ת] לנו בשרפנו בעלי החיים בבית הגדול, והאזהרה בהם שלא נאכל מהם אלא שישרף הכל נמשך אחר אותו הטעם, קשר אחד הוא. ונתיחדה האזהרה בעולה כי היא מצותה להיותה כליל, ובכלל האזהרה כל מועל בקדשים כמו שכתבתי.

דיני המצוה. במסכת מעילה ובמקומות מסדר קדשים (שם).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו המקדיש בהמתו היום לעולה אסור לו לאכל ממנה כלום. והעובר על זה ואכל מבשר בהמת עולה, וכן כל האוכל גם כן משאר קדשים מעל, וחייב מלקות במזיד כשיש עדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום, ואם הוא שוגג יקריב קרבן מעילה ויחזיר מה שנהנה בתוספת חמש, כמו שמבואר במסכת מעילה. ובפרק תשיעי מסנהדרין (דף פג.) אמרו זכרונם לברכה הזיד במעילה, רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. ויש לדון גם כן שאסור זה וכל כיוצא בו אינו נוהג אלא בזמן הבית.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמח (עריכה)

שלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמים

שלא לאכל שום דבר מבשר קדשים קלים קדם זריקת דמים, וקדשים קלים הן כמו תודה ושלמים וכיוצא בהן מאותן השנויים במסכת זבחים פרק חמישי (מח), ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדבותיך, שפרושו כאילו אמר לא תוכל לאכל נדבותיך. ואמרו בעלי הקבלה זכרונם לברכה (מכות יז א) לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים, שהוא עובר בלא תעשה.

משרשי המצוה. לתת אל לבנו שראוי לנו להקדים לעולם תועלת נפשותנו לתועלת גופנו בכל דבר בעולם, על כן אין ראוי שיהנה הגוף באכלה טרם זריקת דמים שבאין לכפרה על הנפש.

דיני המצוה. גם כן מבוארים במעילה ובמקומות מקדשים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו המקדיש בהמתו היום לקדשים קלים, ועבר ואכל ממנה אחר כן כזית חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תמט (עריכה)

שנמנענו מלאכול בכורים, ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל וגו' ותרומת ידך, ופרשו בעלי הקבלה (מכות יז א). ותרומת ידך אלו הבכורים, ונתבאר בסוף מסכת מכות (שם חט א), שאין חיבים עליהן אלא קדם שינחו בעזרה, אבל משהנחו בעזרה אדם פטור עליהם. ולשון ספרי. לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים שלא קרא עליהן שהוא עובר בלא תעשה. ופרוש הענין מפני שלא קרא עליהן מפני שלא הנחו בעזרה, אבל אם הנחו שם, אף על פי שלא קרא עליהן אין בהן חיוב מלקות, וכמו כן (שם) יש בהן לענין חיוב המלקות התנאי שהוא במעשר שני, שאין חייבין על אכילתן עד שיראו פני הבית תחלה, ואחר כך שיאכל מהם קדם הנחה בעזרה, בענין זה יש בהן חיוב מלקות לכהן האוכל מהם, וישראל חייב בהם מיתה בידי שמים כל זמן שיאכל מהם, ואפילו אחר שקרא עליהם הקריאה הידועה, והיא המפרשת בסדר והיה כי תבא. וכן אמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים ב, א) התרומה והבכורים חיבים עליהן חמש בשוגג, ומיתה במזיד, וזהו כדין התרומה בשוה, שאחר שקראן הכתוב לבכורים בשם תרומה נתחיבו בדיני התרומה.

והבן בני זה החלוק שיש בהן בין ישראל לכהן, וזכור אותו, שהכהן כשיאכל בכורים משיראו פני הבית קדם הנחה בעזרה לוקה, ואזהרותיה מלא תוכל וגו', ואל תתמה לומר איך יתחיב מלקות הכהן עליהם, אחר שהוא בעצמו יאכלם אחר הנחה בעזרה? שהרי כמו כן עשוה, הדין במעשר שני שיתחיב הישראל עליו מלקות באכלו אותו חוץ לירושלים, ואף על פי שהוא בעצמו אוכל אותו במקום הראוי לו. וישראל שיאכל בכורים כל זמן שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרותיה מוכל זר לא יאכל קדש, וכמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצות שלא יאכל שום זר תרומה (מצוה רפ).

משרשי ענין הבאת הבכורים לבית המקדש שיאכלום משרתי השם כתבתי בדבר מה שידעתי בפרשת כסף תלוה סדר משפטים (מצוה צא), וטעם מצוה זו, שלא יאכלום הכהנים קדם שיניחו אותם בעזרה, ושלא יאכל מהם ישראל בשום ענין, נמשך אחר אותו השרש הכתוב שם, ימצאהו מבואר ונגלה, כל שיש בו דעה לדעת טוב ורע, ולהג הרבה במה שאינו צריך יגיעת בשר.

דיני המצוה. מבוארים במסכת מכות.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, ודוקא בזמן הבית (פ"ב מהל' בכורים ה"א), כי אז החובה עלינו בהבאת הבכורים. והחיוב מן התורה דוקא בפרות ידועים ובמקומות ידועים, וכמו שכתבתי שם בכסף תלוה, ואף על פי שאמרנו שם, שחיוב מצות הבאת הבכורים, הוא על הזכרים לבד, ולא על הנקבות באסור אכילתן בכל מקום, שוה אשה לאיש, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא קמא טו א) דרך כלל בפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה. וכהן העובר על זה ואכל מבכורים כזית כענין שאמרנו עבר על לאו וחייב מלקות, וכן ישראל שיאכל מהן כזית בשום צד, כלומר בין קדם שהנחו בעזרה או לאחר מכן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנ (עריכה)

שלא לעזוב את הלוים מלתת להם מתנותיהם ומלשמחם ברגלים

שהזהרנו שלא לעזב הלוים ולא נתרשל מהשלים להם חקם. כלומר, שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן ברגלים שאנו מזהרין עליהן ביותר כדי לשמחן במועד, ועל זה נאמר (דברים יב יט) השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך.

משרשי המצוה. לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם ורצה לזכותם ולעשותם סגלה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת אנשי שם, ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה, ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים, למען ילמדו לדעת את השם מקטנם ועד גדולם, ויעמד זרעם ושמם קים לעולם. ומן החקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם, היה להיות שבט אחד כלו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, ושלא יצא השדה לחרש ולזרע ולחפר בורות להשקות, וכל זה להיות סבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העירות, ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחיתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חקם. ומן היסוד הזה, באה על כל ישראל האזהרה כפולה בזה הכתוב בהשמר ופן לבלתי עזבם ולבלתי התרשל כלל בכל ענינם. והזכיר להם באזהרה האדמה, שאמר כל ימיך על אדמתך. לומר, הזהרו מאד בהם כי לכם נחלת האדמה, והשם שהוא מצמיח זרועיה הוא נחלתו, כלומר, ואל תחשבו להתגאות כנגדו בשביל נחלתכם באדמה, כי הוא הגביר. או נאמר שהזכרת האדמה הוא לומר כי צריך הוא אליך על כל פנים, שאתה בעל הנחלה, והכל צריכין אליה, שכל מי שאין לו קרקע אפילו יש לו כמה כספים צריך הוא רחמים, כי הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו. ובעלי הקרקעות הם המגדלים עגלי מרבק וברבורים אבוסים, להם תרנגולות פטומות ויוני שובך וגדיים וטלאים, וכדרך מלכי ארץ ושריה יביאו להם עובדי האדמה מכל אלה בחגים, הזהרו בני ישראל לעשות כמו כן ללוים, ועל זה נכפלו כמה אזהרות בכתוב בכמה מקומות באמרו (שם יד כז) והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. וענין אמרו אשר בשעריך אין הכונה שיחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר, שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל.

דיני המצוה. מבוארים בכתוב.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל שרויין על אדמתן. והעובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ובמצוה הזאת, יש ללמד לכל מבין לסעד ולהיטיב אל כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות, ושמחים בישוב המדינה, בצדק יחזו פנימו, כל הצריך חנינה, שאין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחיתם הנה והנה, על כן המרחמם ומבקש תועלתם ירחם מן השמים, וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנא (עריכה)

שכל מי שירצה לאכול בשר (בהמה חיה או עוף) שישחט אותם תחילה כראוי, ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'" (דברים יב, כא). ולשון ספרי (כאן) מה מקודשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה. כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רב אחד בעוף, ועל רב שנים בבהמה, פרוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.

ואף על פי (חולין כז:) שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן דכתיב בפסולי המוקדשים (דף כ:) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (דף כז.) דאתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו). אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים, וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל (ישעיה לג ד). ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.

כבר כתבתי בסוף סדר צו באסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בענין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (דף לב.) ושבת (דף קכח:) אם הוא באסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאיסור דאוריתא הוא (פי"ג מהל' רוצח הי"ג).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט:) שחמישה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור.

ענין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקדם שנשחט רבו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פרוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין, שאין השעור אלא כדי שחיטת רב הסימנים בבהמה ורב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשעור שהיה שחיטתו פסולה.

וענין הדרסה (פ"ג מהל' שחיטה הי"א) הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בענין זה שחיטתו פסולה.

וענין חלדה הוא, שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני, או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.

וענין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן. ושעור זה, הוא, כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אנס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופרוש תפיסת יד, יש אומרים (עי' רש"י ותוס' שם) שהוא כדי שלש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שעור רחב אצבע. ושעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כר הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רבו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בענין אחר פסולה. וענין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל.

כל (פ"ד מהל' שחיטה ה"א) מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחט, ואם שחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל. ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת, חייבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר. ואם לא ידע אותו השוחט, יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכול משחיטתו. והוא האיסור הנקרא עקור.

וענינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חבורן שהן מחברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה. והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רבן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כענין זה אפילו מה שמחבר מהן אינו חבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רבו, כיון שהעקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המעוט מחבר חבור קים אותו מעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כלו מחבר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי ונטל לגמרי ממקום חבורו בראש חבור הבשר עם הסימן מציל, נמצא, שהעקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברבן, אבל בכל ענין, במקום אחד אין אסור העקור אוסר. ועקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קדם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה.

אלו חמישה הלכות שזכרתי – שהן: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור – צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קדם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.

וגם כן צריך לדעת (פ"א מהל' שחיטה הכ"ג) כל הרוצה לשחט, ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדק אותו עם הצפרן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומתר לשחט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בענין זה בריש פרק קמא דחולין (שם י א). ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא ממחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף הנקבות מזהרות שלא לאכל מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים (ריש חולין) שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב א) שלא נמסר להם לשחט לכתחלה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר.

והעובר על זה ולא נזהר מלאכל בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעב). וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין (דף לב.) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בענין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמנה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות אכא. נפקא לן מניה לענין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין הענין שעקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חלי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנב (עריכה)

שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, ועל זה נאמר "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). וכן אמרו "ולא תאכל הנפש עם הבשר" זה אבר מן החי. ואמרינן במסכת חולין (דף קב:) אכל אבר מן החי ובשר מן החי, לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין. האחד זה שזכרנו, והשני "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכול הטרפה (מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).

משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במידת האכזריות, שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול[ה] ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול[ה] לנו בקנותנו המידות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחור בטוב. זהו דרכי ברוב המצוות על צד הפשט.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף קא:) שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ב) שאחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן, באיסור זה. אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כולו בין שנחתך מקצתו, הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כבריתו בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד, חייב משום טרפה כמו שבארנו ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו. ואפילו אכל אבר שלם, אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו, לוקה אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות, אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו. ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששנה ברייתו. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב, ואם לאו פטור (רמב"ם שם ה"ד). לקח כזית מן האבר כבריתו בשר גידין ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו קודם שבלעו, חייב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו, חייב שתיים: משום אבר מן החי ומשום טרפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו, לוקה שתיים: משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטרפה ואכלו, לוקה שלוש.

בשר המדלדל בבהמה ואבר המדלדל בה אם אינו יכול לחזר ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזר ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מתר. אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רב עביו של עצם הנשבר ורב הקף השבר הרי זה מתר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מתר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העבר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה הרי חתיכות העבר מתרות, הואיל ולא יצא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל אבר מן החי, או כזית ממנו כעניין שזכרנו, חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצוות שהן על כל בני העולם בכלל. אבל מכל מקום חילוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האומות, והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). ומן הדומה שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן (פ"ט מהל' מלכים ומלחמות הי"ג).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנג (עריכה)

להביא אל בית הבחירה ולהקריב שם מה שנחייב נפשינו בחטאת ואשם ועולה ושלמים. ואף על פי שהבהמות ההן בחוצה לארץ, חובה עלינו להביאם אל המקום הנבחר, ועל זה נאמר "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת" (דברים יב, כו). ואף על פי שבאתנו מצוה להקריב כל קורבן בבית הבחירה, כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה תמ), אף על פי כן באה לנו מצוה מיוחדת על קורבנות חוצה לארץ. וכן הוא בספרי: "רק קדשיך" אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ, "תשא ובאת" מלמד שחייב בטיפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה. ושם אמרו שזה החיוב הוא בחטאת ואשם ועולה ושלמים.

ואפשר שנאמר שנתייחדה לנו מצוה בקדשי חוצה לארץ להזהירנו עליהן, מפני שהטורח בהן מרובה מבקדשי הארץ שהן קרובים אל הבית יותר. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה (ספהמ"צ מצ"ע פה) כתב שבכל הקדשים, בין בקדשי הארץ או של חוצה לארץ, הכל מצוה אחת היא ולא נעשם שתי מצות. ואף על פי שהאמת כי בספרי נדרש לקדשי חוצה לארץ, אין זה באמת ראיה לעשותן שתי מצוות. ובמסכת תמורה בפרק שלישי (דף יז:) דרשוהו זכרונם לברכה בענין אחר, שאמרו שם: "רק קדשיך" אלו התמורות, "אשר יהיו לך" אלו הולדות, "ונדריך" זה נדר, "תשא ובאת". יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב, כז) – כדרך שאתה נוהג בעולה, כך אתה נוהג בתמורה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים, כך אתה נוהג בולדי שלמים ובתמורתן.

כל עניין מצוה זו כעניין מצוה ג' שבסדר זה (מצוה תמ), ושורש אחד לשתיהן, אין צורך להאריך בה הדיבור.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנד (עריכה)

שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר "לא תוסף עליו" (דברים יג, א). וכיצד יהיה התוספת? כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' ממרים ה"ט) כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה. שכך קבלנו בפירוש, "לא תבשל גדי וגו'", שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב, אבל לא בשר עוף. וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב, עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא, שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האסור. עד כאן.

ורובי המפרשים (ראב"ד ממרים שם) יאמרו דלא שייך לא תוסף כלל אלא במצות עשה. והענין הוא לפי מה ששמעתי אני מפי מורי, ישמרו אל, כגון: מי שמניח שני תפילין כשרין בראשו או בידו, וכן העושה חמש טוטפות בתפילין, וכמו כן הנוטל שני לולבין כשרין בידו וכל כיוצא בזה. וכן היושב בסוכה אחר החג בכונה לעשות מצות סוכה אף על פי שיודע שעבר זמנה, שאין עוברין משום בל תוסיף אלא כשמכוין לעשות המצוה. וכן הנוטל לולב אחר החג ומכוין לעשות בו מצוה, עם היותו יודע שעבר החג. וכן הוא בגמרא בראש השנה, פרק ראוהו בית דין (דף כח:), דמסיק התם אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה, כלומר שמצוות אין צריכות כוונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. אבל הנוטל לולב בחג אפילו מאה פעמים ביום על דעת לצאת בכל פעם ופעם, אין כאן בל תוסיף. וכן התוקע בשופר ביום ראש השנה ואפילו כמה פעמים, וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך לומר שהנוטל לולב פסול, וכן אם אגד עמו מין פסול אליבא דהלכתא דקיימא לן אין צריך אגד, שאין כאן משום בל תוסיף. זהו כלל הדברים בענין איסור זה שהעלו מורי, ישמרם אל, מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה. ועתה בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך.

משרשי המצוה כי האדון המצוה אותנו על התורה, ברוך הוא בתכלית השלמות וכל מעשיו וכל ציווייו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם חסרון וכל שכן הגרעון, זה דבר ברור הוא.

דיני המצוה במסכת סנהדרין (דף פח:), וכמו כן במסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין (שם), וגם בעירובין דיברו בעניין פרק המוצא תפילין (דף צו.).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והוסיף במצוות, כגון שעושה חמש טוטפות בתפילין או מניח שני תפילין כשרין עשויין כתקנן בראשו, וכן הנוטל שני לולבין בידו וכל כיוצא בזה, וכן היושב בסוכה אחר החג או הנוטל לולב בכונה לעשות המצוה, ואף על פי שיודע שעבר זמנה – עובר על לאו זה וחייב מלקות. ובעדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנה (עריכה)

שנמנענו שלא לגרוע דבר ממה שחייבתנו תורתנו השלמה, ועל זה נאמר "ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א). וכיצד יהיה זה האיסור? כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק שלישי מראש השנה (דף כח:) שאם נתערב דם הנתן במתנה אחת עם דם הנתן במתן ארבע, רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת, שאם אתה נותן במתן ארבע עובר על בל תוסיף ועושה מעשה, וכשאתה נותן במתנה אחת אף על פי שאתה עובר על בל תגרע, אי אתה עושה מעשה. עד כאן. ידענו מזה שבדרך זו וכל כיוצא בה, הוא לאו דלא תגרע.

משרשי המצוה כענין שאמרנו במצות בל תוסיף הקודמת לה, ויתר כל עניניה כמותה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנו (עריכה)

שלא נשמע ממתנבא בשם עבודה זרה

שלא נשמע נבואת המתנבא בשם עבודה זרה, כלומר, שלא נשאלהו ונחקרהו על אות או מופת שיתן על נבואתו כמו שאנו עושים במתנבא בשם השם, אבל נמנעהו מן הדבר, כמו שראוי בכל פושע ואשם, ואם יחזיק ברעתו נקים בו הענש הידוע שחיבתו התורה, והוא להמיתו בחנק, ועל זה נאמר (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.

משרשי המצוה. לפי שהטעות נמצא אצל בני אדם תמיד, ושכלם איננו בריא לבוא עד תכלית האמת בדברים, ותחוש התורה כי אולי מתוך הטענות המכזיבות ואריכות הדבור והוכוח עם הזר דובר שקרים המתנבא בשם עבודה זרה יתפתה האדם לדבריו ואף כי לא יתפתה אליו, אולי יפקפק בלבבו אפילו שעה אחת להיות שום סרך בכזביו, ואף על פי שידענו שאין תקומה לדבריו רק לשעה, כי האמת יורה דרכו ויעיד על דברי הנביא ההוא כי שקר בפיו, אף על פי כן חסה התורה עלינו לבל נאבד אפילו שעה אחת מכל ימינו בפקפוק המחשבה הרעה ההיא.

ודיני המצוה בפרק אחד עשר מסנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ושמע אל הנביא המתנבא בשם עבודה זרה, כגון, שהאריך עמו בדברים או ששאל ממנו אות או מופת עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנז (עריכה)

שנמנענו כמו כן שלא להטות אוזן לדברי מסית ולא לחבב אותו בשום דבר. ועניין מסית הוא מי שמסית אחד מבני ישראל ללכת לעבוד עבודה זרה, כגון שישבח לו פעולת עבודה זרה וישבחנה לו כדי שילך אחריה ויעבדה ויצא מתחת כנפי השכינה. ועל זה נאמר "לא תאבה לו" (דברים יג, ט).

משרשי המצוה. כעניין הכתוב במצוה הקודמת לה, ודיניה והנהגתה בכל – תגיד עליה חברתה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנח (עריכה)

שלא לעזוב השנאה מן המסית

שתהיה שנאת המסית קבועה בלבבנו. כלומר שלא נקל בנטירת הנקמה ממנו על כל הרעה אשר חשב לעשות, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תשמע אליו. כלומר, אל תהי נשמע אליו להעביר מלבך נטירת נקמתך ממנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) בפרוש זה הכתוב מכלל שנאמר בישראל עזוב תעזב עמו. ותרגם אנקלוס משבק תשבק מה די בלבך עלוהי, יכול אתה עוזב לזה המסית גם כן? תלמוד לומר ולא תשמע אליו.

משרשי המצוה. כענין שתי המצות הקודמות שהכל להרחיק כל ענין עבודה זרה לבלתי הכשל בה בשום ענין.

ודיניה בסנהדרין (פ"ז) ושאר כל ענינה כמותן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תנט (עריכה)

שלא להציל המסית

שנמנע המוסת שלא להציל המסית כשיראהו בסכנת מות ואבוד, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תחוס עינך עליו. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרי) מכלל שנאמר לא תעמד על דם רעך, יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו.

שרש המצוה כתוב בקודמות הבאות על מסית וכל ענינה כמותן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תס (עריכה)

שלא ילמד המוסת זכות על מסית

שנמנע המוסת שלא לטען דבר של זכות על המסית ואפילו יודע לו זכות, ולא ילמדהו ולא יזכרהו עליו, ועל זה נאמר ולא תחמל. וכן אמרו זכרונם לברכה (בספרי) לא תלמד עליו זכות, וענינה, כמו האחרות שזכרנו בסמוך.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסא (עריכה)

שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית

שלא יחריש המוסת מללמד חובה על המסית, אבל ילמדה עליו, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תכסה עליו. ואמרו זכרונם לברכה בפרוש לא תכסה (ספרי) אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתק. כל ענינה כמו בחברותיה הסמוכות לה.

ומרוב אזהרות אלה על המסית, יש לי להבין שמתר וגם מצוה עלינו לשנא גם כן אפילו הרשעים בשאר עברות אחר ראותינו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים אבל יבוזו דבריהם ולמלמדם לא יטו אזן, אבל להזיקם מגמת פניהם, הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא ובתקוממיך אתקוטט.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסב (עריכה)

שלא להסית אחד מישראל אחר עבודה זרה

שלא נסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה והעושה כן נקרא מסית, ועל זה נאמר בסוף הפרשה של מסית (דברים יג יב) ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך.

שרש המצוה נגלה לכל.

דיני המצוה. כגון, מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז א), כיצד הוא ענין ההסתה של מסית? כגון, האומר לחברו נלך ונעבוד עבודה זרה פלונית או נלך ונזבח או נלך ונקטיר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחוה. או שאמר לחברו בלשון יחיד אלך אעבוד, אלך ואזבח, או אקטיר אנסך אשתחוה, בין בלשון, יחיד בין בלשון רבים הרי זה נקרא מסית, ואף על פי שלא נעשה המעשה שלא עבדו עבודה זרה לא המסית ולא המוסת, אף על פי כן דינו כדין מסית מפני הדבור לבד. ומה שאמרו (שם) שהמסית לשנים הן הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו על פיהם. ומה שאמרו (שם פ ב) שהמסית אינו צריך התראה, מפני חמר ענינו שהוא ענין רע, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (כתובות לג א) בעדים זוממין שאינן צריכין התראה לרב רעתם, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים (מצוה תקכד). ומה שאמרו (סנהדרין סז א) שהמסית לאדם אחד שחיב המוסת לאמר אליו יש לי חברים שרוצים בכך אמר להם גם כן, וזה יעשה כדי שיעידו עליו שנים ויהיה נדון על פי בית דין. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) שאם לא רצה להסית לשנים שמצוה להכמין לו עדים, והענין הוא, שמסתיר עדים במקום שיראו הם המסית והוא לא יראם ונכנס עמו באותן דברים שאמר לו ביחוד, והמוסת משיבו היאך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד העצים והאבנים, ואם חזר בו מסית או שתק פטור, ואם אמר לו כך ראוי לעשות וכן יפה לנו, מביאין אותו העדים לבית דין לדון, וכל חיבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים, חוץ מזה, וכל ענין זה, להרחקת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) שמצוה הוא ביד המוסת בעצמו להרגו אחר שדנוהו בית דין, ועל זה נאמר (דברים יג י) ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. וזאת, המצוה להרגו חלק מצוה היא ואין לנו לחשב אותה למצוה בפני עצמה. ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכל העובר על זה, בין שהוא הדיוט או חכם ונביא, והסית אחד מישראל, בין איש או אשה, כענין שאמרנו חייב סקילה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסג (עריכה)

לחקור עדות חקירה גדולה ולדרוש אותה היטב בכל כוחנו, כדי לדעת שורש הדבר ואמיתתו על הכוון הגמור. ומיסוד עניין זה אמרו זכרונם לברכה "הוו מתונים בדין" (משנה, אבות א, א) והכל למען נתיישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין, פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת. ועל זה נאמר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר" (דברים יג, טו). כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי ריבוי האזהרות וכפל העניין במלות שונות שתכפול התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בעניין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו. ואין להאריך בשורש המצוה כי נגלה הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מ.) שבשבע חקירות בודקין כל עד, ואלו הן: באיזו שמיטה משבע שמיטות שביובל אירע המעשה שהוא מעיד עליו, ובאיזו שנה משבע שנים שבשמיטה, ובאיזה חודש מן השנה, ובכמה ימים בחודש, ובאיזה יום מששת ימי השבוע, ובכמה שעות ביום, ובאיזה מקום. ואפילו אמר "היום הרגו" או "אמש" – שואלין אותו כל זה. ומלבד שבע החקירות אלו ששוות בכל עדות, יש בכלל מצות החקירה לשאול אותו, אם העיד עליו שעבד עבודה זרה: איזו עבודה זרה עבד? ובאיזו עבודה? ואם העיד שחילל שבת, אומרים לו: באיזו מלאכה חללו? והיאך עשה המלאכה? ואם העיד שאכל ביום הכפורים, אומרים לו: איזה מאכל אכל? וכמה אכל? וכן כל כיוצא בזה.

ומלבד כל זה שזכרנו, שהן נקראות "חקירות ודרישות", שהן עיקר העדות ועמהן יתחייב או יפטר הנדון ובהן יזמו העדים, עוד מרבים הבית דין לבדוק העדים בעניינים אחרים שאינם עיקר גדול בעדות. ועל שאינן עיקר, יקראו אותם זכרונם לברכה "בדיקות", ועליהן אמרו: כל המרבה בבדיקות משובח. ומהו זה שנקרא בדיקות? כגון מה היה לבוש הנהרג, או ההורג? וכמו כן שואלין אותו: עפר הארץ שנהרג עליה, אם היה לבן או אדום? וכיוצא בעניינים אלה. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שבחקירות, אם כיון העד האחד עדותו, והשני אומר "איני יודע" – עדותן בטלה. אבל בבדיקות, אפילו שניהם אומרים "אין אנו יודעין" – עדותן קיימת. וכל שכן אם אמר האחד לבד "איני יודע". ובמה דברים אמורים? בשלא הכחישו זה את זה. אבל הכחישו זה את זה, אפילו בבדיקות – עדותן בטלה.

ואחד דיני נפשות או דיני ממונות בכלל מצוה זו, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב). אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעל דלת בפני לווין, שלא נצריך בעדי ממון דרישה וחקירה. כיצד? אמרו העדים בפנינו "הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית", אף על פי שלא כיונו את החודש ואת המקום שהלוה בו ולא את המנה מאיזה מטבע, אבל עדות שניהם שוה בשווי המנה – עדותן קיימת בכך. ובמה דברים אמורים? בהודאות והלוואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן, אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לב:) שאם ראה הדין אפילו בדיני הודאות והלואות שהדין מרמה, שצריך לעשות בהן דרישה וחקירה. ואם הכחישו זה את זה בחקירות ודרישות – עדותן בטלה. אבל אם הכחישו זה את זה בבדיקות – עדותן קיימת. כיצד? אם אמר האחד "בניסן לוה" והאחר אמר "לא, כי אלא באייר" או שאמר האחד "בירושלים" והאחר אמר "לא כי, אלא בלוד" וכן שאמר האחד "חבית יין לוה" והאחר אמר "לא כי אלא חבית של שמן" – זהו חקירה ודרישה, ועדותן בטלה. אבל אם אמר האחד "מנה שחור לוה" והשני אמר "מנה לבן" וערך שניהם שווה, או שהאחד אומר "בדיוטא העליונה היו כשהלוהו" והשני אומר "בדיוטא התחתונה" – זהו בדיקות, ועדותן קיימת. ויתר פרטיה במסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו לעניין ממון בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט ולא לנשים. ולעניין דיני נפשות ומלקיות וקנסין נוהגת בארץ בזמן שהסנהדרין יושבין במקומם, כמו שכתבתי בסדר משפטים (מצוה מז, מט) והעובר על זה ולא חקר העדים כראוי בטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, מפני שהוא סיבה לחייב נפשות ולהפסיד ממון שלא כדין, והוא רשע ומחטיא את הרבים להאכילם ממון של אחרים. ומי שדן דין אמת לאמיתו, אמרו זכרונם לברכה (שבת י.) שזכותו גדולה, ודימו אותו על דרך משל כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כלומר שיש בעניין קיום העולם וישובו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסד (עריכה)

לשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה.

שרש מצוה זו ידוע הוא, שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השרפה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר (שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר (שם) מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רבה ויהיו המדחים ממאה ועד רבו של שבט. אבל אם לא *כד הדח רבו של שבט אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם, שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורבו של שבט כרך גדול. ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת. ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים, ומה שאמרו בענין רחובה, ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הדחו עמה, ודין הקדשות שבתוכה, ודין פרות דקלים שבתוכה, ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין (פרק יא).

ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסה (עריכה)

שלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה

שלא לבנות עיר הנדחת לעולם, ועל זה נאמר (דברים יג יז) והיתה תל עולם לא תבנה עוד.

שרש המצוה כענין מה שכתבתי לעיל בסדר זה בשריפת עיר הנדחת (מצוה תסד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) בפרוש לא תבנה, שאין בונין אותה לעשותה מדינה, דהינו בתים כמו שהיתה, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק עשירי מסנהדרין. ואסור זה נוהג בזכרים ונקבות בזמן שדין עיר הנדחת נוהג, והוא בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין יושבין במקומן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תסד).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסו (עריכה)

שלא ליהנות בממון עיר הנדחת

שנמנענו מלהנות ולקחת דבר מממון עיר הנדחת, ועל זה נאמר (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וגם בכלל הלאו הזה גם כן כל דבר עבודה זרה, כמו שכתבתי למעלה בסדר והיה עקב באזהרה אחרונה שבסדר (מצוה תכט), ובה כתבתי משרשי מצוה זו, וכל ענינה שוה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסז (עריכה)

שלא להתגודד כמו עובדי עבודה זרה

שלא להתגודד גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יד א) לא תתגודדו. ונכפל לאו זה במלה אחרת, שנאמר (ויקרא יט כח) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וגו'. ובמסכת יבמות (דף יג:) אמרו זכרונם לברכה, לא תתגודדו מבעי לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה, ושם נאמר עוד, לא תתגודדו על מת. ובמסכת מכות אמרו זכרונם לברכה (דף כא.) ששריטה וגדידה דבר אחד הוא, ושם נאמר שהשורט על המת, בין ביד בין בכלי, חיב, ועל עבודה זרה, בכלי חיב, וביד פטור, שכן היה מנהגם להתגודד לפני עבודה זרה בכלי, וכענין שכתוב (מלכים יח, א כח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. ומכל מקום לפי הנראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (שסכב) שאין חיוב הלאו, רק במתגודד על מת או על עבודה זרה, אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכער ואסור, אין חיוב הלאו על זה.

משרשי המצוה. כדי שלא נעשה בנו שום ענין בעולם דומה לעובדי עבודה זרה, וכענין שכתבתי בלאו דהקפת הראש בסדר קדשים תהיו (מצוה רנא). ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה האל, רק על הענין שצונו ברוך הוא להצטער בו, ומן הטעם שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה ראשונה (מצוה רסד), אבל שנשחית גופינו ונקלקל עצמנו כשוטים לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרי הדעת שלא הבינו דבר במעשה האל ונפלאותיו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפירוש החומש כאן) כתב, מכאן סמך לרבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן כז ב) באסרם להתאבל על מת יותר מדאי.

מדיני המצוה. כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ ב) שהשורט על המת חייב על כל שריטה ושריטה מלקות אחת, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת, והשורט שריטה אחת על חמשה מתים חייב חמש מלקיות. ויתר פרטיה. בסוף מסכת מכות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה הי"ד) כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלקת, ולשון לא תתגודדו כלומר, לא תעשו אגדות אגדות, כלומר, שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירים, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינים חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו, והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין שאמרו שם ^[3] נפקי שפורי דרב ואסרי, ונפקי שפורי דשמואל ושרו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ושרט שריטה אחת בכל מקום שבגופו על מת או לשם עבודה זרה חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסח (עריכה)

שלא לקרוח שיער הראש על המתים, כמו שיעשו חסרי הדעת, ועל זה נאמר "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א). ונכפל לאו זה על הכהנים, שנאמר עליהם "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה). ולמדנו משם לחייב על כל הראש כמו בבין העיניים, כמו שבא במסכת מכות (דף כ.). ומן הכתוב הזה למדו גם כן שאין החיוב בקרחה כי אם הקורח על מת דווקא. ונמצא עם שני הכתובים תשלום המצוה וביאורה בין בישראל בין בכהנים, שהכל מתחייבין על כל הראש כבין העיניים. ואין לך לשאול במקום הזה ובכל כיוצא בו: למה לא בא ביאור הכתוב כולו במקום אחד? עם ההקדמה שכתבתי לך בראש ספר זה של אלה הדברים, הלא היא תניח דעתך בעניינים אלה במקומות רבים.

משרשי המצוה כתוב במצוה הקודמת.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהקורח קרחה אחת על חמישה מתים, לוקה חמש. והקורח חמש קרחות על מת אחד, לוקה חמש (פי"ב מהל' עבודה זרה הט"ו), כשהתרו בו על כל אחת ואחת. הקורח ביד או בסם חייב, ואפילו הטביל אצבעותיו בסם והניחן בחמישה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קרחות לוקה חמש. ואף על פי שהיא התראה אחת, הואיל וכולן באין כאחת. ויתר פרטי המצוה בסוף מכות. וכל עניינה כדין חברתה הקודמת בשווה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תסט (עריכה)

שלא לאכול פסולי המוקדשין

שלא נאכל פסולי המוקדשין. והלאו הזה, בפסולי המוקדשין פרשו זכרונם לברכה במסכת בכורות (דף לד.), שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום במוקדשין שיפסלו על ידינו, ואחר כך אם נאכל מהן אז יהיה באכילתן לאו. וכמו כן אם יפסל הקרבן בשום צד אחר זביחתו בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה, וכן הוא אומר בספרי (כאן) לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם נאמר עוד רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין לצורם אזן הבכור ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה? שנאמר לא תאכל כל תועבה. ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכל פגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו (מצוה קמד), וכן כל אסורי מאכלות, וכענין שדרשו זכרונם לברכה (חולין קיד ב), לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ומכל מקום אינו נקרא לאו שבכללות, לפי שעקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ושאר האסורין יוצאין מכללן, כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה, ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין בפרוש, ומפני כן נחשבהו לאו מיחד לעקרו, ונלמד ממנו אזהרה לשאר הענינים, וקבל האמת ממי שאמרו.

כבר כתבתי כמה פעמים, כי משרשי המצות שתמנענו התורה מהתקרב אל הקדש ומנגע בקצהו הוא כדי לתת מוראת הענינים האלה אל לבנו וליקרם בעינינו למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיוננו וירך לבבנו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואנו לבקש סליחה על עונותינו, ומתוך כך יעתר לנו האל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים, ואף גם זאת לטובה זו נפרש שרשה.

ודיני המצוה במסכת בכורות.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שבזמן הזה אין מקדישין, כמו שכתבתי בראש סדר בחקתי (מצוה שנ) מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקרבן קדשה חלה עליו, ודין קדשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה, וחייב מלקות משום זה, כשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תע (עריכה)

לבדוק בסימני העוף, ועל זה נאמר "כל צפור טהורה תאכלו" (דברים יד, יא). וכן אמרו בספרי כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה.

כל ענין מצוה זו, שרשה ודיניה ובאיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן, הכל כתבתי בראש סדר ויהי ביום השמיני (מצוה קנג) בענין בדיקת סימני בהמה וחיה ודגים וחגבים, שדין כולם שווה. וגם שם כתבתי שהרמב"ן זכרונו לברכה יחלוק עם הרמב"ם זכרונו לברכה בחשבו הבדיקה בבהמה ובשאר המינין מצות עשה (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ד), והוא סובר שלא בא אלא לתן עשה ולא תעשה לאכל מן הטמא.

ושם באותו סדר כתבתי (מצוה קנז) בסימני העוף קצת ממה ששמעתי בהן מרבותי, ישמרם אל, וקחנו משם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעא (עריכה)

שלא לאכול חגב טמא וכן כל שרץ העוף

שלא לאכל שרץ העוף, כגון הזבובים והדבורים והצרעות וזולתן ממינין אלו, ועל זה נאמר (דברים יד יט), וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. ולשון ספרי וכל שרץ העוף וגו' מצות לא תעשה.

ודע כי מפני שאסרה התורה העופות הטמאים והזכירן בפרוש, לפי שהן מועטין, וכמו שכתבתי בארכה בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכל עוף טמא (מצוה קנז) נשארו כל שאר העופות בחזקת התר הוצרך הכתוב לאסר שרץ העוף להודיענו, שאינו מכלל המתרין, ואף על פי שהסימנין של טהורים מקבלים וידועים הם לנו, או נאמר, כי מהיות שרץ העוף מין בפני עצמו הצרכו לאסרן בפרוש. והנה בסדר ביום השמיני (יא יג) אמר ואת אלה תשקצו מן העוף, וכאן אמר וכל שרץ העוף, נתיחד בהן לאו, כי עוף ושרץ העוף שני ענינים חלוקין הם לגמרי.

משרשי המצוה. המצות הבאות באסור המאכלות, כתבתי מה שעלה במחשבתי בסדר משפטים באסור טרפה (מצוה עג), וקחנו משם.

דיני המצוה. במסכת חולין ^[4].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל כזית משרצי העוף או שאכל שרץ אחד מן העוף כלו, ואף על פי שאין בו כזית, מכיון שאכלו כלו, ואפילו גדול חייב מלקות. וכבר הארכתי בבאור אסור שרצים וחמר אסור בריה, בסדר ביום השמיני, כי שם מקומו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעב (עריכה)

שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד, כא). וכבר כתבתי למעלה בסדר זה במצות שחיטה (מצוה תנא) הכלל שאמרו זכרונם לברכה, דכל שנפסלה בשחיטתה תקרא גם כן נבלה. וענין טומאתה כתבתי גם כן בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכול דג טמא (מצוה קסא), והיא מצוה בפני עצמה.

משרשי המצוה מה שכתבתי באיסור טרפה (מצוה עג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה סז:) שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה, ויש חיוב באכילתה, אבל נבלה שאינה ראויה לגר, כלומר נבלה מסרחת אין חיוב באכילתה, ומפני זה האריך הכתוב למימר "לגר תתננה", ללמד זה, שאם לא כן אין צורך ללמדנו למי ניתן מה שיש לנו, ואין לומר שבא להתירה בהנאה, שכבר כתוב במקום אחר (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, ומכאן למדו זכרונם לברכה (שם סה ב) דין נותן טעם לפגם מתר, שידענו בזה שהתורה לא תאסר ותחיב כי אם על אכילת הדברים שראוים לאכילת בני אדם, לא על דבר שנפשו של אדם קצה בו, דכעפר בעלמא הוא חשיב, וזהו ההתר הנזכר בגמרא בחמץ של אסור שנפל לתוך גריסין, מפני שפוגם בהן, ומן היסוד הזה נהגנו להגעיל הכלים שאינן בני יומן במים רותחין, ואף על פי שאין במים ששים חלקים כנגד הכלי, מפני שהבלע היוצא מהן כשאינן בני יומן הוא פגום, ומכיון שיצא הבלע מן הכלי בכח המים שטבען למרק ולהוציא כל הבלע שבכלי, אף על פי שהכלי עומד אחר כן עם בלעו שהקיא בתוך המים [ה] רותחין בפחות מששים וחוזר ובולע ממנו, אינו נאסר בכך, לפי שהוא כנבלה מסרחת שהתירה התורה כמו שאמרנו.

ואולי תאמר: ואיך אנו מתירין אפילו נבלה מסרחת לאכלה לכתחילה, הא איכא בה משום "בל תשקצו"? (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ט). התשובה בזה, דכל שהוא דבר מועט כזה, ועוד שנבלע בכלי ונפגם בתוכו ונחלש כחו, בכענין זה ודאי ליכא משום בל תשקצו, ומתר לכתחלה. ואין לך להקשות כלל ולומר, אם כן כלי מדין איך התירה אותם התורה בהגעלה, והלא לא היה הבלע פגום, לפי מה שאמרו בגמרא (שם סז ב) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא? שיש לי לומר לך שהגעילו אותן הכלים במים רבים שהיה בהן ששים כנגד הכלים (עי' תוס' חולין קח, ב ד"ה שנפל).

ומזה יש ללמד גם כן שאם נפל אחד מכל השרצים המאוסים שבעולם בקדרה, אף על פי שאין אכל בקדרה ששים כנגד אותו השרץ, שהכל מותר אחר שנוציא מן הקדירה גופו של שרץ, ולא נחוש לפליטתו כלל, הואיל והוא מן המאוסים ופוגם טעם הקדרה, שהרי זה דומה לנבלה מסרחת, שאין בה אסור כמו שאמרנו, ומכל מקום צריך שיהיה במה שבקדרה שני חלקים כנגד גופו של שרץ, כדי שיבטל ברב, שאם לא כן, יהיה נדון האכל כגופו של שרץ ממש, וגופו אף על פי שהוא מאוס התורה אסרתו. ויתר רבי ענינים אלה, יתבארו במסכת חולין עם ספרי המפרשים הטובים. והמעט הזה שכתבתי לך בני אינו כנגד רב הדינין שנאמר בענין זה כנקדה דקה בשטח הארץ, וכבר הודעתיך בכמה מקומות שאין כונתי רק להעיר רוחך בענינים, ומראה מקום אני לך, ואם תזכה ותורה תהא אמנותך תבין כל הדברים ותשמח בהם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל כזית מנבלה חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעג (עריכה)

להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמיטה. כלומר אחר שנפריש מעשר ראשון הניתן ללוים, שנפריש עוד מעשר אחר ועל כן הוא נקרא שני. וזה המעשר הוא דינו שיאכל בירושלים. ועל זה נאמר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב). ובאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום ולא נוכל שאתו שם, רק בטורח גדול ובהוצאה מרובה, שנפדה אותו ונעלה דמיו בירושלים ונוציאם שם בצרכי אכילה ושתיה לבד. ובאר הכתוב כמו כן, שהפודה מעשר שלו, שצריך להוסיף חומש בדמים. כלומר שאם הוא שוה ארבעה דינרים, שיאכל במקומו חמשה דינרים בירושלים. ועל זה נאמר "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא). ודקדקו זכרונם לברכה (קידושין כד.) ממעשרו ולא ממעשר חברו, איש ממעשרו ולא אשה.

משרשי המצוה כתבתי במצות מעשר בהמות, בסדר אם בחקתי (מצוה שס). ואף על פי שהענין מבואר, טעמו בכתוב, שהוא "למען תלמד ליראה את יי אלהיך כל הימים" (דברים יד, כג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מעשרין מעשר שני משנה לחברתה. וכן הוא בספרי, "שנה שנה" מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה. אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "עשר תעשר". ואמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ב.) שיום חמשה עשר בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות, כלומר שכל אילן שהגיע לעונת המעשרות קדם חמשה עשר בשבט מתעשר במעשר של אותה שנה, שאם היא שנת מעשר שני מפרישין ממנו מעשר שני, ואם היא שנת מעשר עני מפרישין ממנו מעשר עני. וכבר כתבתי למעלה בסדר "ויקח קרח" במצות מעשר ראשון (מצוה שצה), עונת המעשר במקצת מן האילנות, ושם כתוב שעיקר חיוב מעשר מדאוריתא אינו אלא בדגן תירוש ויצהר וכל השאר דרבנן. ויתר רבי דיני מעשר שני כולם מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת מעשר שני.

ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם וירושלים בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה. ובסדר שופטים במצות תרומה (מצוה תקז), אכתב בעזרת השם, המקומות שנוהג שם מעשר ראשון ושני ותרומה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעד (עריכה)

להוציא מעשר עני בשנה השלישית ושישית מן השמיטה, ועל זה נאמר "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך וגו'" (דברים יד, כח). ובשנה הזאת היו מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל.

משרשי המצוה בענין זה, מה שכתבתי במצות הלוואה לעני בסדר משפטים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ו מהל' מתנות עניים ה"ז) שבעל השדה שעברו עליו עניים נותן לכל אחד מהם מן המעשר כדי שבעו, שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו". וכמה כדי שבעו?
מן החיטים לא יפחות מחצי קב, משעורים לא יפחות מקב, כוסמין לא יפחות מקב וחצי; דבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; יין לא יפחות מחצי לוג, שמן מרביעית לוג; אורז רובע קב, ירק משקל ליטרא; חרובין שלושה קבין, אגוזים עשרה, אפרסקים חמישה, רימונים שתיים, אתרוג אחד. היה לו דבר מועט והעניים מרובים, מניח לפניהם והם מחלקין ביניהם. ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים. ואיש ואישה שבאו ליטול, נותנין תחילה לאישה ואחר כך לאיש. ויתר פרטי המצוה מתבארים במסכתות פאה, ומעשרות, ודמאי, ובמקומות מזרעים, ומכשירים וידים.

ובסדר שופטים (מצוה תקז) בעזרת השם אכתוב באיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעה (עריכה)

מצוה לא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית

שלא לתבוע החוב בשנת השמיטה, אבל יהא נשמט ולא נתבענו עוד, ועל זה נאמר: "לא יגש את רעהו ואת אחיו".

משרשי מצוה זו וכל עניינה, כמנהגי כתבתי במצוות עשה י"ג שבסדר זה. והעובר על זה ותבע הלוואתו אחר שנת השמיטה בזמן הבית - עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעו (עריכה)

לנגוש הנכרי עובד עבודה זרה שיפרע מה שהוא חייב לנו ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המלוה. ועל זה נאמר (דברים טו ג) את הנכרי תגוש. וכן אמרו בספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה.

משרשי המצוה. שלא נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם, למען לא נמשך אחר מעשיהם ואחר עצתם בשום דבר. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצוות שרש ו) שאין זה מצות עשה כלל, אבל ענין הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה, ואמר את הנכרי תגוש ולא אחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה, דקימא לן, שהוא כמו עשה, והלאו המבואר בו כמו כן, ולאחיך לא תגוש, וכן הענין ממש באסור רבית, כמו שנכתב בסדר כי תצא (מצוה תקעג) בעזרת השם.

דיני המצוה. כלולים בבאור בכתוב לפי דעתי.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והאריך זמן פרעונו מן הנכרי על צד החמלה עליו לבד, לא מצד היראה ללוה, או להפסד חובו, או לשום תועלת אחר [ת] בטל עשה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, הנוגש ישראל בחובו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, אבל אריכות חוב לנכרי לא מעלה ולא מוריד.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעז (עריכה)

לעזוב החובות בשנת השמיטה, ועל זה נאמר (דברים טו ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, ונכפלה האזהרה בזאת המצוה, שנאמר (שם ב) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ואמרו בתוספתא (מובא בגיטין לו.) בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים.

כבר כתבתי במשפטים במצות שמטת קרקעות (מצוה פד), מה שידעתי בשרש המצוה, ושמיטת כספים גם כן, אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במדות מעלות מדת הנדיבות ועין טובה, ולקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול בברכה והרחמים, וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחמר בנפשותינו לאמר אפילו הלויתי ממוני והגיע שנת השמטה אמרה תורה להשמיט ביד המלוה שלא לגזל ושלא לחמד משלו לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון?

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן), שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים, ומשמטת אפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, ואם סים לו שדה בהלואתו אינו משמט, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' שמיטה ה"ו) ותימה הוא, דרבי יוחנן דחי לה בפרק השולח (גיטין לז.).

הקפת חנות ושכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו אותם, במלוה נשמט, וכן הדין בקנסות. המגרש אשתו קדם שמטה אין כתבתה נשמטת, אלא אם כן פגמה או זקפתה עליו במלוה. והמלוה על המשכון אינו משמט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' שמיטה הי"ד). ובפרק הזהב (בבא מציעא מח:) אמרינן, דאף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו, והני מלי במשכון של מטלטלין אבל במשכון של קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטת, ובכור אינו נוטל בה פי שנים, לפי שהוא כחוב גמור, אבל באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו, והשתא דקימא לן סתם משכנתא שתא, דהכי אסיקנא בגמרא (שם סח א) לדעת קצת המפרשים, כל המשכונות כאתרא דלא מסלקי דינינן להו, ואין שביעית משמטת משכונא, ובכור נוטל בה פי שנים, ובעל חוב דיתומים גובה ממנו, דכקרקע שלהם הוא.

והמוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חוב זה אינו משמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה כבר נתנו ביד בית דין, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (גיטין לז.) שחוב שיש ליתומים על אחרים אין שביעית משמטתו, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ואחריהם כל בית דין שבכל דור ודור, וכאילו מסרו שטרותיהם ביד בית דין דמי. וכן מענין המצוה מה שאמרו (מכות ג:) שהמלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, דכי אמר רחמנא לא יגש בחוב הראוי לנגש, וזה לא הגיע זמנו לנגש עדין. ומה שאמרו שהמתנה עם חבירו בחובו על מנת שלא תשמטנו שביעית הרי זה משמט, לפי שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, אבל אמר לו על מנת שלא תשמיט חוב זה ואפילו בשביעית כלומר, אף על פי שדין שביעית להשמיט, אם מתנה עמו שלא ישמיט חוב זה אין שביעית משמטתו בענין זה, שכל תנאי שבממון קים, כמו שכתבתי בסדר בהר סיני (מצוה שלט) במצות שלא להלוות ברבית לישראל. ויתר פרטיה, במסכת שביעית [פרק עשירי].

ונוהגת מצוה זו מדאוריתא בארץ ישראל ובכל מקום בזמן שהיובל נוהג בזכרים ונקבות. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני (מצוה של) באיזה זמן היובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג אין שמטת קרקעות וכספים נוהגת מדאוריתא (פ"ט מהל' שמיטה ה"ב וג), אבל מדברי סופרים נוהגת שמטת כספים אפילו בזמן הזה ואפילו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני בסוף מצוה ראשונה איזו היא שנת השמטה לדעת המפרשים הגדולים היודעים דרכי התלמוד.

והעובר על זה ותבע את חברו על חוב שעברה עליו שנה שביעית בזמן הבית בטל עשה זה, מלבד שהוא עובר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעה), ובזמן הזה קא עביד אסורא דרבנן. ואם ידעו הבית דין ששביעית עברה עליו אין נזקקין לנגש אותו כלל, ואפילו בזמן הזה, ואף על פי שהשמטת כספים עכשו דרבנן וקימא לן (קידושין יג:) שעבודא דאוריתא הא אפסקא הלכתא, דבכל דבר שבממון, יש כח ביד חכמים לדחות דבר תורה, מטעם דהפקר בית דין הפקר (גיטין לו:).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעח (עריכה)

שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל וכל שכן מן הקרובים, בדעתינו חולשת עניינם ויש בנו יכולת לסעדם. ועל זה נאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז), כלומר אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במידת הנדיבות והחמלה. ואל תחשוב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם, ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף.

משרשי מצות הצדקה כתבתי בפרשת משפטים (מצוה סו). וקצת דיניה ועניינה כמנהגי.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תעט (עריכה)

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב – כלומר שניתן מממוננו למי שיחסר לו – ולחזק העני בכל מה שצריך למחייתו בכל יכולתנו. ועל זה נאמר "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), ודרשו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא.): אפילו כמה פעמים. ועוד נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). ואמר עוד "וחי אחיך עמך" (שם, לו).

משרשי המצוה כתבתי במשפטים, במצות הלוואה לעני בשעת דחקו (מצוה סו), מה שידעתי.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י:) שעיקר מצוה זו ליתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתבייש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו. וגם הנותן לא יביישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.

ואתה בני, אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה. כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקיים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות. ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר. גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל העניין שכל המהנה את חברו, בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים (דף ט:) – בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאוד. ויכנסו דברי באוזניך, כי טובים המה באוזן תבחן מלים.

ואמרו זכרונם לברכה (כתובות סז:) שעני שאינו רוצה לקח, מערימין עליו ונותנין לו לשם הלואה, ואחר כך אין שואלין אותה ממנו. אבל עשיר המסגף עצמו ועינו רעה בממונו אין משגיחין בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) די מחסורו אתה מצווה להשלים חסרונו, אבל אין אתה מצווה להעשירו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' מתנות עניים ה"ג) כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל, שלא יהיה להם קופה של צדקה. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין ז:) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה. ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לו ג) שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל ריבוי הצדקה שיעשה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיהו לב, יז). ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם א, כז). ויתר פרטיה במקומות בתלמוד בפיזור, ורובם במסכת כתובות (פרק ו') ובבבא בתרא (פרק א').

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא עשה צדקה, בעת שנשאל עליה או שראה שצריך הדבר ויש יכולת בידו לעשותה, ביטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפ (עריכה)

שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה

שלא להמנע מהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר (דברים טו ט), השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי (כאן) השמר בלא תעשה, פן יהיה בלא תעשה, כלומר, שאלו שני לאוין באו בזה הענין, זה אחר זה לחזוק.

משרשי המצוה. לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אנס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קדם שנת השמטה, וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה ידע בברור, כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מישר אך למחסר, כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח.

דיני המצוה קצרים כלולים בפשט הכתוב לפי דעתי.

ונוהג איסור זה בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן, שאף בזמן הזה שאין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה, ומן התורה בזמן הבית. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה עבר על לאו, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה.

ואולי יעלה במחשבתך בני לאמר, ואיך ימנע אדם מהלואה לעולם מפני זה, ולמה נכתב על זה לאו, והלא בידו להתנות עמו על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו? אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים, ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפא (עריכה)

שלא נוציא עבד עברי בידיים ריקניות מעבדותנו כשיוצא בן חורין לסוף שש שנים, אבל נעניקהו מהוננו על כל פנים, ועל זה נאמר "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם" (דברים טו, יג).

משורשי מצוה זו וכל ענינה ומקום ביאורה, כתוב במצות עשה דהענקה שבסדר זה (מצוה תפב).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפב (עריכה)

לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידיים ריקניות, ועל זה נאמר "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יי אלהיך תתן לו" (דברים טו, יד).

משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב. והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו. והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין טז:) שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיוצאת באחד מכל אלו או בסימנין – הרי אלו מעניקין להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר "וכי תשלחנו חפשי" וזה לא שלחו הוא, אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה (דף יז.) במה שהזכיר הכתוב, צאן וגורן ויקב, שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחייב אדם להעניקם, אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין פוחתין לו משלושים סלע, ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך, חייב להעניק לו. וענק העבד לעצמו ואין בעל חובו גובה ממנו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מקידושין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שכתבתי במה שקדם (מצוה מב). ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפג (עריכה)

שלא נעבוד עבודה בבהמות הקדשים, ועל זה נאמר "לא תעבד בבכור שורך" (דברים טו, טו). ושאר הקדשים נלמדים מן הבכור, כמו שבא בבכורות (דף כה.).

משרשי המצוה להרחיקנו מהתקרב אל הקדשים ומנגוע בהן, כתבתי בסדר זה, בלאו דאיסור פסולי המוקדשין (מצוה תפט) ובכמה מקומות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות שם): כל קדשי מזבח – בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים – אסורים בגיזה ועבודה (פ"א מהל' מעילה). ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם יתברך – בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית. וכל הנהנה בשווה פרוטה מקדשי השם יתברך – מעל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים – אין בהן מעילה. אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן – כל הנהנה מהן לא מעל. ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והייתה להן שעת היתר – אין חייבין עליהן מעילה. כל המועל בזדון – לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. והאזהרה של מעילה מזה שנאמר "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדריך". מפי השמועה למדנו שזו אזהרה לאוכל בשר עולה, כמו שאמרנו למעלה (מצוה תמז), הואיל וכולה להשם יתברך. והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו; בין מקדשי מזבח, בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה מהן בשווה פרוטה – לוקה. מעל בשגגה – משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו. וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר "בשגגה מקדשי יי והביא את אשמו ליי וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (ויקרא ה', ט"ו-ט"ז). ושילום הקרן עם התוספת חומש והבאת הקורבן – מצות עשה (מצוה קכז). תשלום הקרן והבאת האשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב, שנאמר "באיל האשם ונסלח לו" (שם, טז). איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. הביא מעילתו, עד שלא הביא אשמו – לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל – פטור מן התשלומין ומן הקורבן. והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חומש על חומש. וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחמשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם, כמו שמבואר במסכת מעילה (פ"ג).

וכל קדשי מזבח – בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים – אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר "לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט), והוא הדין לשאר קדשים. והגוזז את השור או העובד בו – לוקה מן התורה. ותולש אינו כגוזז. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם ה"ז) יראה לי שאינו לוקה עד שיגזז כדי רחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת. ספק קדשים (שם ה"ח), כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה, הרי הן אסורין בגיזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה. בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שבארנו (מצוה תמא), אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתישחט. נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה. במה דברים אמורים? בשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם. נפדית – הרי היא כחולין לכל דבר ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד; חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילה, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקדשים כדי להראות המום למומחה, ואותו השיער שתלש או שנשאר מן הבהמה או מן הבכור או מן המעשר – הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן; גזרה שמא ישהה אותן, הואיל ואינן בני כפרה. אבל צמר הנושר מן החטאת ואשם, מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן; הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן. ואם נתלש מן העולה – הרי זה ספק. וכל שנתלש מן הקדשים אחר שנפל בהן מום, הרי זה מותר בהנאה מכיון שלא תלש בידו; חוץ מן הבכור שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המוקדשין, תולש השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין ולא יזיזנו ממקומו. קדשי בדק הבית, אפילו בגיזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין. לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. המקדיש עובר למזבח, אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים אבל מן התורה אינה אסורה. אבל לגזוז אותה מותר מפני שעבודתה מכחשת את העבר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש איבר אחד מן הבהמה – בין לבדק הבית, בין למזבח – הרי הדבר ספק, אם אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה, לפיכך אין לוקין עליה. ויתר פרטיה במסכת בכורות (דף כה.).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג.) שאין מקדישין בהמה לקורבן ולא לבדק הבית בזמן הזה, כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש – הקדשו הקדש. והעובר על זה ועבד בבהמת קדשים כעניין שאמרנו – חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפד (עריכה)

שלא נגוז הצמר מבהמת הקדשים. ועל זה נאמר "ולא תגז בכור צאנך" (דברים טו, יט) וכל שאר הקדשים נלמדים מן הבכור באיסור זה. וכל עניין איסור הגיזה כאיסור העבודה, אין ראוי להאריך בו עוד.

הנה כתבתי קצת דיני הגיזה למעלה, עם דיני העבודה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפה (עריכה)

שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג). כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קצט) מילת "עליו" שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערביים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו "לא תאכל עליו חמץ". ובפסחים (דף כח:) אמרו זכרונם לברכה: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ושם (דף ד:) נאמר: לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא. כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדיקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה שישית: עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא. ומי שיעבר ויאכל חמץ אחר חצות, לוקה. עד כאן.

משרשי המצוה לפי שענין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר. מצד שענין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מוכרח בחידוש העולם, שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים. ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה, על כן מצד החומר הגדול שבה, תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע[ה] זמן הנועד לאותו הנס, שהוא התחלת (יום טוב) יום חמישה עשר. וכל זה למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגודל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יא:) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה. ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין – גזירה משום יום המעונן – ולא שורפין, אלא נהנין להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם. ושורפין אותו בתחילת שעה שישית. וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחילת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה כמו שאמרנו. וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (דף ד:) כתיב "שבעת ימים שאור וגו'" (שמות יב, יט) וכתיב "אך ביום הראשון וגו'" (שם יב, טו). הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. ויהיה פירוש "ראשון" כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו, ז) שפירושו קדם. וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכוון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו. ואחר שכן, מקצתו של יום מותר, ולא באר לנו הכתוב איזה חלק ממנו הוא שמותר. נחלקהו אנחנו בשווה מן הסברא האמיתית שאם תחלקהו בענין אחר, לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אמרם שם "אך" חלק. (דף ה.) והמפרשים כי מילת "אך" ב"אח"ס בט"ע חץ -- לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה במסכת פסחים פרק ראשון.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בזמן הזה שאין לנו קורבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות, חייב מלקות לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, כי הוא סובר שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו – ארצה לומר, ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה – עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו לסהמ"צ שם) חולק עליו ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה, ואמר: בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו, אינו עובר בלאו כלום. ודריש מלתה מדכתיב "לא תאכל עליו חמץ": שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו אלהים בקום אכל מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכל מצה, דהינו בין לפני זמן הפסח בין לאחריו, אינו באזהרת בל תאכל חמץ. ולדעת רבי שמעון, מילת "עליו" תשוב על אכילתו של פסח שהיה נאכל לערב. וכן הוא מפורש בירושלמי (פ"א ה"ד), שלדברי רבי יהודה מילת "עליו" שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו שהיה נאכל לערב.

וזה שבא בגמרא "לכולי עמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור", וכן מה שאמרו "עבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע לידי אסורא דאוריתא", כל זה אמת, שיש איסור דאוריתא בנהנה מן החמץ אחר חצות. ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצוות השבתה מדאוריתא משש שעות ולמעלה, אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה. וכן הוא מפרש הענין שם בגמרא, שאמרו דכלי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא: מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכלי וסיום דבריו שם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא, זולתי מצות השבתה דאוריתא. הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצוות.

הט בני אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפו (עריכה)

שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקורבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כולו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר. ועל זה נאמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ובא הפירוש המקובל על זה (פסחים עא.) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים. ועל זאת החגיגה אמר הכתוב "וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), כלומר שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר להרבות השמחה.

ומשרשי המצוה היסוד הקבוע לנו במצוות עניין הפסח, שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה. ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק בריבוי בשר. וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כולו ביומו, להרבות בו גילה ושובע שמחות. וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים ע.) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצוות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח). אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד, שהוא מצוות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח). לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר. ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז:) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קודם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל. ששלמי שמחה אין צריך לשחוט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חייבות בשביתה בו. והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי, חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר. ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא ניתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפז (עריכה)

שנמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד, ואפילו בשעת היתר הבמות. וענין הבמות הוא שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קורבן – בונה בנין בכל מקום שירצה ומקריב שם קרבנותיו לשם יתברך, קודם בנין בית הבחירה. ואפילו בזמן ההוא שהיה מותר להם לעשות כן, דווקא בשאר הקורבנות, אבל קורבן הפסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם. ועל זה נאמר "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך" (דברים טז, ה). וכן אמרו זכרונם לברכה בסוף פרק ראשון ממסכת מגילה (דף ט:) אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים.

משרשי המצוה לקבע בנפשנו גודל ענין הפסח ויקר המצוה, מן הטעם שכתבתי בו כמה פעמים. ובאמת כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסים הכל יחד, ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו.

דיני המצוה במגילה פרק ראשון (שם).

ונוהג איסור זה בזמן הבית, כי אז נקריב קרבן הפסח בזכרים ונקבות, שאף הן חיבות בקרבן הפסח, וכמו שכתבתי במצות הפסח בסדר בא בסימן ה'. ואפשר לומר שאף בזמן הזה, העובר והקדיש שה לפסח והקריבו בבמת יחיד, עבר על לאו זה וחייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפח (עריכה)

לשמוח ברגלים, שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה. וכענין שכתוב "וזבחת שלמים" (שם כז, ז) והדר "ושמחת בחגך". ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

מדיני המצוה כתבתי קצתן למעלה. ויתר פרטיה במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפיזור.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל, בטל עשה זה. ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפט (עריכה)

שנצטוינו להיראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה, שלוש פעמים קבועים בשנה והן: פסח ושבועות וסוכות. ועל זה נאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יי אלהיך" (דברים טז, טז).

וענין המצוה שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה שם. ומחיוב ראיה זו שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא עולת ראיה. ואין לקרבן זה שיעור; אפילו תור אחד או גוזל פוטר. וכבר כתבתי במשפטים במצוות לחג ברגלים (מצוה פח) מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו:) שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה ראיה, שמחה. ועל כל אחת משלוש מצות אלו היו מביאין קורבן ונקראים: קורבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.

משרשי המצוה למען ייראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקורבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק השם ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמור חוקיו ולקיים דתו. על כן יבואו שלוש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל: "הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבוא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו". ועם המעשה הזה תתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיוננו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו.

ובא עלינו החיוב בזכרים לבד כי הם עיקר הבית, והטף והנשים טפלה להם. ועם החזקה בהם לעבדים, נעשית החזקה בכל שהוא תחת ידם. ומזה היסוד נתייחדה לנו מצוה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, להקהיל שם האנשים והנשים והטף והגרים, לפי שאותה השנה משחררת הכל ומפקעת השעבוד מכל החי מכל בשר, להשיב הכל תחת יד האדון השם צבאות. ואז באותה השנה לא תועיל חזקתם לאשר תחתיהם, שאין שם אדנות בארץ בעת ההיא. ועוד יש עמנו טעם אחר במצות הקהל, נכתב אותו במקומו בסדר אתם נצבים בעזרת השם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"א מהל' חגיגה ה"ח) שעולת ראיה ושלמי שמחה אין דוחין לא שבת ולא טומאה, אבל דוחין יום טוב אף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות. ועוד כתבתי קצת מדיניה בסדר משפטים במצות חגיגה (מצוה פח) ושם כתבתי במי נוהגת, ובמי אינה נוהגת, וכל ענינה כמנהג הספר.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תצ (עריכה)

שלא נעלה לבית הבחירה ברגל בלא קורבן שנקריב שם, והוא הקורבן שפירשנו למעלה בסדר זה (מצוה תפט) שנקרא עולת ראיה. ועל זה נאמר "ולא יראה את פני יי ריקם" (דברים טז, טז). פירוש "פני" כמו "לפני".

ושם (תפט) כתבתי משרשי המצוה וכל ענינה.

וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות, כמו שמצות עשה הבאה על זה אינה נוהגת בהן.

1. (פי"א מהל' מעשה הקרבנות)
2. (עי' קידושין נז ב)
3. (צ"ל עבודה זרה מ א)
4. (פ"ג)