קידושין יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מי כתיב ופרצו פרצו כתיב הדור יתבי וקאמרי הא דתנן אהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א"ר יוחנן באע"ג שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר"ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא אמר רב פפא גהילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא:
וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל:
בשלמא גט דכתיב (דברים כד, א) וכתב לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנלן סברא הוא הוא אסרה והוא שרתה והא עריות דאסר להו ולא שרי להו אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים אסורה הא יש לה בנים מותרת ודילמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם ויש לה בנים לכולי עלמא נמי אסורה אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא ודילמא לכה"ג בלאו לכולי עלמא בעשה האי עשה מאי עבידתיה אי דאהניא מיתת הבעל תישתרי לגמרי אי דלא אהניא מיתת הבעל תוקמה במילתא קמייתא אלמה לא אפיקתה ממיתה ואוקימתה על עשה מידי דהוה אפסולי המוקדשים דמעיקרא האית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה ופרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי אלא מדאמר קרא (דברים כ, ז) פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אימא מאן אחר יבם א"ר אשי ב' תשובות בדבר חדא דיבם לא איקרי אחר ועוד כתיב (דברים כד, ג) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון ואיתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת:
והיבמה נקנית בביאה כו':
בביאה מנלן אמר קרא
רש"י
עריכה
מי כתיב ופרצו - דמוסיף על ענין ראשון דניקו על כן אכולא מילתא:
פרצו כתיב - ומילתא באפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל:
האשה - יולדת:
והוא שהפרישתה מחיים - ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
קסבר - הא דאמור רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת:
לאו דאורייתא היא - לומר דנכסוהי דאינש ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי מלוה על פה לא משתעבדי:
ור' אסי אמר כו' - והא נמי לנקוטינהו לשמעתיה אמרוהו התם:
הא פליגי בה חדא זימנא - הני אמוראי גופייהו שמואל ורבי יוחנן:
אינה גובה מן היורשין - דשיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש מן הלקוחות אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדו דכתב ליה כל נכסיי דאית לי אחראין לשטרא דנן:
דלאו מלוה הכתובה בתורה - לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו: אבל בהך דיולדת דמצות המלך היא עליה אימר חמירא ככתובה בשטר:
דלית ליה קלא - ואיהו דאפסיד אנפשיה ואף על גב דשיעבודא דאורייתא עבוד רבנן תקנתא ללוקח דלא הוה ידע:
דכתיב וכתב לה ספר כריתות - וגו' והיתה לאיש אחר:
והוא שרי לה - כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה:
והא עריות - כגון אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו שע"י קדושי הבעל נאסרו לקרוביו וכשימות הבעל לא שרו להו שאסורות לקרוביו לעולם:
לכולי עלמא בעשה - ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע ולאו הבא מכלל עשה עשה:
האי עשה מאי עבידתיה - שיהא הוא עומד בפניה ואיסור לאו וכרת שבה פקעו:
אי אהני מיתת הבעל כו' ואי לא אהני - דאשמיעך קרא דאין מיתה משלחת:
תוקמה במילתא קמייתא - ולא איצטריך למיכתב לאו בכ"ג:
אלמה לא - לשון קושיא הוא וכי לא דבר הגון הוא כן:
אפיקתיה - מיתת הבעל מחיוב מיתת בית דין ואוקימתה באיסור עשה:
מעיקרא - קודם פדיונן:
ואסירי בגיזה - כדאמרינן דכתיב לא תגוז:
פרקינהו מעילה לית בהו - ומותרין לאכילה לכל אדם ואסירי בגיזה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ודריש ליה בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן:
איתקש מיתה לגירושין כו' - והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון כו' הא לאחר שרי משום דאיכא למפרך כדלעיל לזה בלאו ולכולי עלמא בעשה:
תוספות
עריכה
מלוה הכתובה בתורה. פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע:
אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. תימה דבשילהי גט פשוט (ב"ב דף קעו.) קאמר רב פפא גופיה מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דשיעבודא לאו דאורייתא ואומר ר"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין וקרבן דאמר לעיל דשיעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלוה בשטר אבל התם במלוה על פה שאינה כתובה בתורה כגון שהלוהו מעות בלא שטר:
אלא מיתת בעל מנ"ל. תימה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד.) מצריכין קרא באשת אב ובשאר עריות שאסורות בין מחיים בין לאחר מיתה ובפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) מצריך קרא ביבמה שיש לה בנים דאסורה לאחר מיתת הבעל והכא מצריך קרא להתיר אשת איש לאחר מיתת בעלה וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב אשת איש לאחר מיתת בעלה כדדרשינן בשמעתין איצטריך קראי דהתם לאסור עריות לאחר מיתה דלא נילף מאשת איש שהתיר הכתוב:
לכ"ע בעשה. אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו (בראשית ב) ולא באשת חבירו תימה דלא ילפינן שתתיר מיתה מק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר ליבם בשום ענין אפילו אין לה בנים מתיר לעלמא בכל ענין מיתה שמתרת ליבם שאין לה בנים אינו דין שתתיר לעלמא בכל ענין:
מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג. וא"ת ודלמא ה"ק רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה אפילו כשהוא יבם הא לכולי עלמא שריא ליבמין אבל לעולם אימא לך דאשה לאחר מיתה נמי אסורה לכ"ע שלא במקום יבום וי"ל א"כ ה"ל למיכתב האי קרא אלמנה וגרושה וחללה בפרשת יבמין:
חדא דיבם לא איקרי אחר. תימה דגבי שדה אחוזה אמרינן לקמן (דף יז:) דיבם איקרי אחר דקאמר אם מכר את השדה לאיש אחר ואחיו הוי בכלל וי"ל דלא דמי דבמקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר אבל הכא דבעי למימר דמותרת ליבם דוקא א"כ הוי יבם אחר דוקא.:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
קכא א ב מיי' פ"א מהל' מחוסרי כפרה הלכה י"ג:
קכב ג מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ז סעיף א':
קכג ד מיי' וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"א סעיף א':
קכד ה מיי' פ"א מהל' מעילה הלכה א', סמג עשין רי:
קכה ו מיי' פ"א מהל' מעילה הלכה ט':
ראשונים נוספים
הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יורשין יביאו עולתה. הוא הדין לאיש זב ומצורע דמייתי עולה וחטאת אלא חדא מנייהו נקט משום דריש' דמתני' באשה היא שנויה במסכת קינין (ב,ה):
ואמר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. ואעפ"י שהפריש דוק' בשקרב חטאתה כבר אבל לא קרב חטאתה לא יביאו יורשים עולתה שאין עולות קודמות לחטאות לעולם וחטאת לאחר מיתה א"א ואעפ"י שפקע מיניה חובת חטאת כיון שעולה זו לא הוקבעה ליקרב בחייה אין מקריבין אותה וכל שכן לרבי יוחנן דמוקי לה כשלא הפרישתה מחיים שאםלא הקריבה חטאת אין מפרישין לה עולה כלל ומיהו ר' יוחנן אפי' בשלא הפרישה עולתה וה"ה לשהפרישה מוקי לה עד שתקרב חטאתה לא חלה עליה חובת עולה כלל שהחטאת היא קובעת כדתנן (כריתות ט:) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר או העשיר והעני הכל הולך אחר חטאתו ואפי' למאן דפליג התם הכא מודה מפני שהחטאת קודמת לעולם.
ואיכ' דקשי' ליה דקתני סיפ' דמתני' הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה משמע הא היא עצמה אם לא מתה תביא חטאתה אעפ"י שכבר הביאה עולתה והא אמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"א) וכי תימא בשקרבה עולתו ומי קרבה עולה קודם חטאת והתני' וכו' ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר טעמ' דכתב קרא הא בעלמ' אסור ואפי' בדיעבד לא משכחת ליה.
ויש שדוחה דלמא שאני מצורע דכתיב זאת תהיה דמשמע עכוב' לפיכך הוצרך לרבות והעלה את העולה אבל בעלמ' בדיעבד תביא את חטאת' אחר עולתה וקשה דהא אמרינן בזבחים דף צ"א ע"א הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ויצא לבית השרפה ואמאי אסור בדיעבד דאי משום זאת תהיה לאו אשחיטה קאי ומפרשי דמשום הכי אמרינן שאם הקריבה עולתה תחזור ותביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב בה והעלה את העולה שהעלה כבר ומיהו גבי אשם לא גמרינן שדנין חטאת ועולה שבכל ארבעה מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי ודאי משמע התם בפרק תמיד נשחט דבכל מחוסר כפורים קאמרינן, ועיקר.
והראב"ד ז"ל פירש שם במסכת קינין דהאי הביאה לאו דוקא הקריבה אלא שהפרישה וריש' מכיון דאפרישת איקבע לה והא דאמרינן גבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר נמי משעת הפרשה הוקבע ואע"ג דתנן במסכת כריתות דף כ"ז ע"ב הפריש כשבה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף דאלמא לא הוקבע בעשירות משעת הפרשה שאני התם שאינו ראוי להקרבה אבל אם ראוי להקרבה שלא אירע לו דבר אחר משעת הפרשה הוקבע:
והא דפסק רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דאמרינן בשלהי גט פשוט דף קע"ה ע"ב אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלמא שעבודא לאו דאורייתא ופריק בה רבינו הגדול ז"ל דהתם ה"ק משום שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאורייתא שגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא.
וזה הפירוק אינו מספיק לתרץ קושיתנו כהוגן שאם כן למה הוצרך לומר כן שמשום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאוריי' בלא טעם נמי אדאורייתא קמה שאין חכמים יכולים לעקור דין תורה בחנם וכאן אין טעם שיהו צריכין לעקור דין תורה בשבילו וא"ת לדידן נמי למה אמרו ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא לימא משום דשעבודא לאו דאורייתא לא קשיא דגבי לקוחות יש לומר שיגבה מהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אעפ"י שאינו גובה מדין תורה כמו שאמרו במלוה בשטר למ"ד התם דבר תורה אינו גובה ואעפ"י כן חששו לתקנת לווין ועקרוה לדין הלקוחות מן התורה מפני תקנתן של לווין לפיכך הוצרכו לומר דכיון דלית ליה קלא יש לנו להעמיד לקוחות כדינם שזכתה להם תורה ואין לתקן עליהם ולהפסידן מפני תקנתן של לווין אבל ביורשין ודאי כיון שמן הדין חייבין לפרוע פשיטא דצריכין לפרוע דליכא למיחש בהו לקלא ולמה הוצרכו לומר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלא ש"מ משום דשעבו' לאו דאוריית' ועוד רב פפא הוא דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלמא שעבוד נכסים אינו מן התורה.
ובמסכת כתובות דף פ"ו ע"א נמי אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי כלומר לדידך דפליגת גבי יתמי ואמרת פריעת בעל חוב ליתיה משום שעבו' נכסים אלא מצוה ויתמי לא מחייבי בה דידיה נמי כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי אית לך עליה אמר לי' כדתניא כגון לולב איני נוטל סוכה איני עושה כו' כלומר וכאן נמי היו כופין אותו במילי אלא שאין יורדין מן התורה לנכסיו מה שכתב בתורהי תשלומין דנזיקין ושומרין לומר שהוא חייב לשלום ובית דין כופן אותו על מצותו ואפשר שב"ד יורדין לנכסיו מן התורה וזו היא כפיה שלו במצוה זו ולא מייתי ההיא דלולב איני נוטל אלא לומר שכופין על מצות עשה וזהו פירוש אותה שיטה. מכל מקום למדנו לרב פפא דשעבוד נכסים לאו דאורייתא.
ור"ח ז"ל כתב הא דאמר רב פפא מלוה על פה וכו' שעבוד' דאורייתא בהא קיימ' משום דעיקר חלוקתן של רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל בעולת אשה שמתה שחייבת מן התורה דהא בהדיא אמר רב פפא בסוף גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין פי' לפירושו בהא וכיוצא בה כלומר בכל מלוה הכתובה בתורה דכמאן דכתיבה בשטר דמיא הוי שעבוד' דאוריית' ולא דייק דא"כ (ס"א לא הל"ל) הלכתא מלוה על פה דמשמע שהוא כולל כל מלוה על פה ואפלוגת' דרב ור' יוחנן קאי ואינהו בתרווייהו פליגי ועוד דהא למ"ד שעבו' לאו דאוריית' אפילו במלוה בשטר מן התורה לא גביא והכי אית' בסוף גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"ב).
ובתשובה לרבינו האי גאון ז"ל התם הכי קאמר אפי' תימא שעבוד' לאו דאוריית' דינא היא דלגבי מיתמי משום נעילת דלת.
ואחרים אמרו דרב פפא לא נתכוין אלא לפסוק הלכה שגובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות ואמר הכא אפי' למאן דאמר גובה מן היורשים משום דשעבוד' דאוריית' אעפ"י כן אינו גובה מן הלקוחות דתקינו רבנן אדאוריית' והתם נמי אמר אפי' תימא דשעבוד' לאו דאוריית' ולפיכך אינו גובה מן הלקוחות וגובה מן היורשים משום תקנה ולא תקנוה בלקוחות משום דלית ליה קלא ה"נ התם סברא דנפשיה.
ור"ת ז"ל פי' שאלו מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כא' לא נאמר בהם איכ' דאמרי והרבה כתבו כיוצא בה לפי דעתו.
ומסתבר' דהלכתא שעבוד' דאוריית' חדא דר' יוחנן ור"ל הכי סביר' להו וכל ר"י וריש לקיש בהדי רב ושמואל הלכת' כוותייהו ועוד דרב הונא בריה דר' יהושע פליג אההיא דאמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ומשמע משום דס"ל שעבוד' דאוריית' ולאו מצוה גרידא הוא וסוגיין בפרק הניזקין (גיטין דף נ' ע"א) בשמעת' דשטר חוב היוצא על היתומים נמי משמע שרבא סבר שעבוד' דאוריי' דקאמר נזיקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית מן התורה מנייהו ואלו למאן דאמר שעבוד' לאו דאוריית' כולהו מיתמי לא גבי כלום מן התורה.
והא דאקשי' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ד ע"ב) וכי איכ' אחריות נכסים מאי הוה מלוה על פה היא וכו' תיקשי למ"ד אינו גובה מן היורשין. אבל רש"י ז"ל כתב שם דאע"ג דפסקינן גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא ולא מחוור דמשמע דאפילו לההוא לישנא לא פלוג רבנן אלא בכל חוב ואפילו גזילות גובין מן היורשין ובפרק הגוזל זוטא דף קי"א ע"ב תני רב הושעי' אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דק"ל התם כותיה ושמעינן מיני' שאף גזילה גובה מן היורשין אי משום דלא פלוג רבנן אי משום דהלכתא שעבוד' דאוריית', וכן עיקר כדעת רבינו הגדול ז"ל:
אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכו"ע שריא. קשיא לן ולימא ליה כי אמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה ביבמה דלכ"ע שריא וא"ת בלאו הכי נמי אסורה ליה דילמא באלמנה מן האירוסין א"נ לעבור עליו בלאו ועשה כן דחאוה בירושלמי ואיני יודע למה לא אמרו כאן בגמרא דילן:
לכ"ע בעשה. פרש"י ז"ל דכתיב ושלחה מביתו ויצאה וגו' והיתה לאיש אחר בגט ולא במיתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואינו מחוור לפי שהיו צריכין בגמרא לפרש כן ולומר במסקנא בהאי עשה מאי דרשינן ביה אלא שאין זו הדרשה שנויה בשום מקום ושלחה מצריך צריך.
ואחרים פירשו מדכתיב ודבק באשתו ודרשינן בסנהדרין דף נ"ח ע"א ולא באשת חברו וא"ת והא בבני נח כתיב ומחיים איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכי כתב רחמנא דאלמנה לכהן גדול בלאו הא לכ"ע לאו בלאו אבל עשה דאית ביה קיימא שכן בפסולי המוקדשין.
ולדידי משמע דהאי עשה לאו דוקא אלא בא לומר לך שלא התירה תורה אשת איש לאחר מיתה וכיון שכן אסורה היא לפי שהיתה בכלל איסור ולא הותרה לגמרי וצריך היה מנין להתירה לגמרי וכי תימא היכן מצינו שהקילה תורה באיסור ולא התירה אותו לגמרי מצינו בפסולי המוקדשין כן ואע"ג דהתם קראי קא דרשינן דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אנן הכי קאמרינן כיון דכל דאסר רחמנא צריך פסוק אחר להתירו אעפ"י שהתיר מצוה (ס"א מקצת) והקל בו אינו בכלל היתר מאחר (ס"א שלא) שמצינו (ס"א שלא) שנהג בו תורה כמנהג הזה בשום מקום להקל ולא להתיר:
אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. איכא דקשיא ליה והא אמר רב אשי גופיה [בכתובות דף פא, א] אהא דתנן לכשתנשא (תנו) [תטלי] מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי ומפרקינן דה"ק יבם בלחוד לא איקרי אחר דאי מיבם קאמר פירוש הוה מפרש יבם אבל בכלל אחר הוו ומקשו עליה מהא דאמרינן פ"ק דסוטה דף ה' ע"ב והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם ולא בכלל אחר הוא כלל ולא קשיא דהתם קרא יתירה דרשינן דאחר יתירה הוא למדרש ולא ליבם אבל יש בכלל אחר יבם ונכון הוא זה.
ולישנא אחרינא אמרי דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא מחוור דאם איתא דבלשון תורה אחר ולא יבם הוה לן למימר גבי כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דאחר ולא יבם לפי שיד הבעל השטר על התחתונה וכל שכן למדרש בלשון תורה.
ואפשר לי לפרש דהא דאמרינן הכא חדא דיבם לא איקרי אחר במקום זה קאמר לפי שהתורה באה להפחידו לחזור לו פן ימות הוא ואיש אחר יקח את אשתו ואי יבם קאמר היא הנותנת לו שלא יחזור שאם גם יקח את אשתו לא ימחה שמו והוה ליה למימר פן ימות במלחמה ותו לא אלא ודאי אין אחר הכתוב כאן יבם:
הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה: הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת -- משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתניא במסכת קינין.
ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים: ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים אבל הביאה חטאת - בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה - אין היורשין מביאין עולתה לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחרי מיתה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. וכיון שאין חטאתה קריב -- אף עולתה אינה קריבה דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל. שהחטאת הוא שקבוע כדתנן מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, עשיר והעני -- הכל הולך אחר החטאת. ואפילו למאן דפליג התם היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב - מודה שאין העולה קריבה לפי שחטאת קודמת לעולה לעולם.
ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין "הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה" - משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת - אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה. והאמרינן בפר' תמיד נשחט וכי תימא בשקרבה עולתו - ומי קרבה עולה קודם לחטאת? והתניא וכולי ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר "והעלה את העולה" - שהעלה כבר -- אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסיר. ועוד דאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט - לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחט החטאת אלא תעובר צורתו ותביא לבית השריפה.
ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה "והעלה את העולה" שהעלה כבר, וגבי אשה דלא גמרינן כדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט וכולי היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנים אשם וחטאת מעולה וחטאת. והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוספות מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא[2] "אחד לחטאת ואחד לעולה" -- שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו. ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו? תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה". אלא מיהו אכתי תקשי לן הא ספרי אהא דמסכת קינין דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.
מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא: ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין, כדאיתא התם בשלהי גט פשוט. ואין לומר דהכי קאמר, מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינה כמלוה הכתובה בשטר אלא דהאי דאורייתא והאי מתקנת חכמים -- דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולת' משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא - דאלמא משמע דאלו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא.
ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא - אי שעבד נכסיו בפי' בשטרא -- גביא מדאורייתא. והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן, עכ"ל ז"ל.
ותימה לי הוא דהא קיימא לן אחריות ט"ס הוא ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא והדרא קושיין לדוכתא דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודה לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הוא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לר' דכששעבד נכסיו בפי' בשטר - אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה. וההיא דבשלהי גט פשוט אמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ושלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחריות ט"ס למיגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב בפירוש בשטר. וצריך עיון.
מלוה כתובה בתורה: פרש"י כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה אבל מלוה אף על פי שכתוב בתורה -- "והאיש אשר אתה נושה בו" -- אינה קרויה "כתובה בתורה" לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלת אלא מעסקי מעשה עצמו, ערכין נזקין. אף על פי שאינה חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך -- אפילו הכי 'כתובה בתורה' היא כדאיתא בערכין פרק קמא גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עליו גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי ובדבור זה חייבתו מצות מלך לתת לפי שניו אף על פי שלא הוציא חיוב סך בפיו. וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב, והתורה חייבו בסך ובמיטב. ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו.
וכענין זה פירשו בתוספות וז"ל: קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש אבל מלוה - אף על פי דכתיב "והאיש אשר אתה נושה בו" - לא חשיב ככתובה בתורה.
אמר רב פפא הלכתא מלוה על פי גובה מן היורשין. שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא: וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא דאמרינן התם אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין -- דאלמא שעבודא לאו דאורייתא.
ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה מן היורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא ובכתובות בפריעת בעל חוב מצוה - דאלמא שעבודא לאו דאורייתא. ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למיעבד מצוה מא? אמר להו כדתניא לובל איני נוטל סוכה איני עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו וכולי. וכאן נמי משום מצוה כופין אותו לפי שכופין על עשה -- אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.
ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת? בלא טעמא נמי מדינא גביא דאמאי לא תגבי'? בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא!
וא"ת לדידן נמי כי נימא דשעובא לאו דאורייתא -- אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא? בלא טעמא נמי מדינא לא גביא! איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגב' מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.
ור"ח(?) כתב דהכא עולת אשה שמתה קיימינן דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין. ואינו מחוור. ד"מלוה על פה" - כל מלוה משמע, ולא הוה ליה לרב פפא למיסתם לישניה כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.
ורב האי גאון בתשובה דהתם ה"ק אפילו למאן דאמר שעובדא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה ע"פ ב"ד מן היורשין כדי שלא תנעול דלת לפני לווין.
והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר - הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, ומיהו לאו מטעמיה. דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.
ור"ת(?) פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות ולא בחלוף המסכתות והם כמו 'איכא דאמרי', אבל מפני שלא נשנו כאן לא נאמר בהם "איכא דאמרי".
ולענין פסק הלכה קיימא לן דשעבודא דאורייתא
- דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן.
- ועוד דרב הונא דאמר טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצה נינהו משמש דסבירא ליה דשעובדא דאורייתא ולאו משום מצוה גרידא.
- ועוד דבפרק הנזקין משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח דקאמר דנזקין דינייה ומן התורה בעידיות מיתמי וב"ח דיניה בזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא.
- ובערכין נמי פרק שום הדיינין דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר -- אלמא נזקקין דשעבודא דאורייתא והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם. ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.
אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא "דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין". ושמא "רבה" גרסינן התם דהוא בר פלוגתיה דר"י והתם פליג אדר"י.
- ואי נמי 'כולי עלמא' דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק רבן גמליאל דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ואף על גב דקיימא לן דאין תנאי בחליצה. ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה כנ"ל.
לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה: פירש רש"י ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע בגט תלך לאיש אחר אבל במיתה לא. ולאו הבא מכלל עשה - עשה. והראב"ד פירש מדכתי "ודבק באשתו" ולא באשת חברו. ואף על גב דהאי קרא בבני נח כתיב ומהיום איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.
אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא: והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם -- דאלמא יבם לא איקרי אחר.
ואיכא דק?יא ליה דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ל"כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", דיבם נמי כ'אחר' דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם.
ותירצו בתוספות דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם: כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב "והלכה והיתה לאיש אחר" - כלומר תנשא לאחר - שייך לומר דיבם לאו 'אחר'; שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי 'אחר' דגופו הוא. וכן נמי הכא אם איתא דהאי "ואיש אחר יקחנה" יבם הוא היכי קא קרי ליה 'אחר' שהרי לקוחין אלו להקים שמו הוא. אבל התם דכתב לה "לכשתנשאי לאחר" הכי קאמר לה בשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני - תטלי מה שכתוב ליכי והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה דהא לא אגידא ביה. והיינו דאמרו התם "ויבם נמי כאחר דמי" ולא קאמר "ויבם נמי אחר הוא" - דהא לאו אחר הוא, אלא לענין תנאי זה כאחר דמי. ותירוצין אחרים נאמרו וזה הנכון.
הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה. פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתטיי התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטרת שמתו בעליה אף כל פי שהפרישיה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין איתה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחייב. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון:
אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעות ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעביד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה עלפה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עלהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהיא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידות וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלומא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפריעתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעובדא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין:
רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לוקחים לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות:
ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא:
צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו'. ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהוא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. (אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא) אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עביד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פליג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כחהדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון:
אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרשי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיהו דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה [מן] הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מ' הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עביד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רב יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושיע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה ע"פ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמיע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתיה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט:
הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא:
ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן. איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר:
אמר רב אשי חדא דיבם לא מקרי אחר. איכא למידק דהא אמרינן בכתובות גבי תנאי כתובה שכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי עה שכתוב ליכי דיבם נמי איקרי אחר ורב אשי גופיה אמר לה התם. ויש שתירצו דלא דק הכא וחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו. ואחרים תירצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא. והנכון הוא דהתם הוא גבי דידיה דאיהו לגבי דידהו לכולה עלמא אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרו ליה ליבם אחר והיינו דאמרי' התם בסוטה פ"ק והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"נ איכא למימר דה"ק דאע"ג דבעלמא יבם אקרי אחר הכא בהאי קרא יבם לא איקרי אחר שהרי זה רצונו ללכת למלחמה והתורה באת להפחידו כדי שישיב לביתו וכיון שכן אינו מן הראוי שידבר הכתוב בשום לשון שיהא במשמע שהיב' יקח אשתו דאי אמר קרא הכי כ"ש שיחזיק ללכ' במלחמה כשידע שאם ימות תתיבם שהיבם יקח אשתו ולא ימחה שמו מישראל ולפיכך אלו היה במשמע אחר יבם לא היה אומר כן אלא היה הכתוב אומר פן ימות במלחמה ואיש נכרי יקחנה א"נ פן ימות במלחמה ותו לא שאע"פ שמן הדין אלו מת אשתו זקוקה ליבם הרי יש כאן כמה ענייני' שאפש' שלא תתיב' ואפי' למ"ד מצות יבום קודם וכיון שכן היה להפחידו שיקח נכרי אשתו או שלא להזכיר לשון שלא יהא יבם במשמע אלא ודאי דבמקום זה אין יבם במשמע אחר אבל בעלמא זמנין דמקרי אחר:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גריסנן ובספרים כתיב וגובה מן הלקוחות וטעות הוא דהא מתניתין היא בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין:
דמלוה דכתובה בתורה ככתיבה בשטר דמיא. מהכא מוכח דבמלוה בשטר כולי עלמא לא פליגי דשעבודא דאורייתא. וקשיא לי דבשלהי גט פשוט אמר רבא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא ויש לומר שלש חלוקות בדבר:
גובה מן היורשים שיעבודה דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא. בשלהי גט פשוט גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שיעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמי' אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדים בהו תקנה כי היכי דעבדים גבי לקוחות. ומה תקנה שייכא למימר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיתבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משוש דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת ניכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהיינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ויאנה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת ממשום דלית ליה קלא: ואכתי קשיין תרי לישני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדר' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאוריית ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה: ואתיא דרב פפא כדרבא: והכא צריך למיגרס כי התם ועטות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם ממוכח דאע"ג דמפרש שעבוד' בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדר' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קח אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מלוה ויתמי לוא בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא:
ודילמא אין לה בנים אסירי לכולי עלמא ושריא ליבם. ואי קשיא ולימא יבמה יבא עליה ולא לימא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר השתא דכתביה משמע דאתא לאוסרה אכ"ע ומכלל שאם היה לה בנים מותרת לעולם כמו שמדקדק מאלמנה לכהן גדול. חשובה הכי אהדר ליה דהאי לא תהיה אשת המת החוצה לא אתא לאוסרה דלעולם אימא לך אפילו יש לה בנים אסורה אלא הכי קאמר קרא היכא דאין לה אע"פ שלכל העולם היא אסורה ליבם היא מותרת ודוקא זו שאין לה בניה היא מותרת ליבם הא יש לה בנים כמו שאסורה לעולם אסורה גם לו:
אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. ראיתי מקשים בתוספות ערכין בפ' אין מקדישין. דהא רב אשי גופיה אמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פ"א ע"א.) כשהקשינו והא בעי כשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי וליכא. אמר רב אשי יבם נמי כאחד דמי: ובפ' אין מקדישין (דף ך"ה מ"ב.) אמרינן ואם מכר את השדה לאיש אחר לאחר ולא לבן אתה אומר לאחר ולא לבן או אינן אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים אחר אחר ולא לבן אלמא גם האח הוא בכלל אחר ונ"ל דלא קשיא ולא מידי דהתם טעמא דכתב רחמנא איש הא לא כתב איש לא היינו יכולי' לכלול האח בכלל אחר. ותו דאח דהתם לא הוי יבם דהא הוא בחיי'. ותו אפי' אי הוה יבם בכלל אחר הכא בע"כ לאו אחר הוא דהא כתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דמשמע דכל העולם זרים אצלה והוא פנימי וא"כ היאך קורא כאן היבם אחר. וההיא דכתובות נמי לא קשיא דלגבי דידיה ודאי גם היבם אחר הוא. ועוד שאין זה לשו' תורה אלא לשון בני אדם.
איתקש מיתה לגירושין. אע"פ שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפי' כדכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך חיקך. ודוד נמי נשא אביגיל ובת שבע וביחזקאל כתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו כדאמרינן לקמן בעשרה יוחסין (לכאורה מש"ר כדאמרי' לקמן בעשרה יוחסין הוא כמיותר דהו"ל להביא מפשטא דקרא, וי"ל דאי מקרא אינו מוכח רק להתיר אלמנות כהן ולכן מייתי דברי הש"ס דלקמן (קידושין דף ע"ח ע"ב) דמפרש משאר כהנים יקחו היינו דכהן הדיוט יקח אלמנות ישראל, אך באמת אכתי קשה דהא מהש"ס אין ראיה דהש"ס כתב כן לפי המסקנא דהכא דאיתקש מיתה לגירושין וגם דאין שום סברא לחלק בענין היתר דמיתת הבעל בין אלמנות ישראל לאלמנות כהן, ויותר נראה דע"ס הוא ורבינו לא הביא רק קרא דיחזקאל.) אלא שהוא שואל רמז מן התורה שאם לא היה לו רמז היתר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
שעבודא דאורייתא. מן התורה משועבדים כל נכסי הלוה למלוה ואפילו במלוה על פה:
ואינה גובה מן הלקוחות משום תקנתא דרבנן שחשו לה משום פסידא דלקוחות הואיל והיא מלוה על פה ואין לה קול אבל מלוה בשטר יש לה קול ואינהו דאפסידו אנפשייהו. ואע"ג דא"ר (ששת) [פפא] בפ' גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין לאו למימרא דשעבודא [לאו] דאורייתא אלא ה"ק משום הכי אוקמיה אדין תורה שתגבה מן היורשין משום נעילת דלת בפני לווין וכן תירץ שם הרי"ף:
עריות. הבאות מחמת הקדושין כגון אשת אביו לבנו ואשתו לאחיו שאסורות אף לאחר מיתת בעליהן:
למסוליים. שולא בלע"ז:
עקב. טאלו"ן בלע"ז:
בשנים. שעבד שש שני':
וביובל. שהגיע תוך שש:
ובגרעון כסף. שמגרע פדיונו לפי מה שעבד ופורע השאר:
יתירה. שקונה עצמה בכל הני ובהבאת שתי שערות:
ובמיתת האדון. שהנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת]. וקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
שכיר דכתיב כשכיר שנה בשנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ עיין (ויקרא חובה פרק יח ) שהגירסא אחרת -- ויקיעורך
- ^ עיין (ויקרא חובה פרק יח ) שהגירסא אחרת -- ויקיעורך