קידושין יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יכול אפילו חלה ת"ל (שמות כא, ב) ובשביעית יצא אמר רב ששת אהכא במאי עסקינן כגון שברח ופגע בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שילוחו מעמך קרינן ביה ולא ניקנסיה ונעניק ליה קמ"ל אמר מר יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בבעושה מעשה מחט הא גופא קשיא אמרת חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ד' אין חייב להשלים הכי קאמר גחלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים:
תנו רבנן כמה מעניקים לו חמש סלעים מכל מין ומין שהן חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר דשלשים כשלשים של עבד ר"ש אומר חמשים כחמשים שבערכין אמר מר חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר ור"מ מנינא אתא לאשמועינן הא קמ"ל מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה מאי טעמא דרבי מאיר יליף ריקם (שמות לד, כ) ריקם מבכור מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים ואימא חמש סלעים מכולהו אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב ריקם ברישא שדי ריקם אצאן ריקם אגורן ריקם איקב ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה אמר קרא (דברים טו, יד) אשר ברכך יי' אלהיך רבי יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד מאי טעמא דרבי יהודה יליף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה תפשתה מועט תפשתה ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף ר' שמעון אומר חמשים כחמשים שבערכין מאי טעמיה דרבי שמעון גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך יי' אלהיך כתיב ונילף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף ר' שמעון מיכה מיכה גמר בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב צאן גורן ויקב אלא לר' יהודה ורבי שמעון האי צאן גורן ויקב למה לי האי מיבעי ליה לכדתניא יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך יי' אלהיך א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה היצאו כספים דברי ר' שמעון רבי אליעזר בן יעקב אומר יצאו פרדות ור' שמעון פרדות משבחן בגופייהו ורבי אליעזר בן יעקב כספים עביד בהו עיסקא וצריכא דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כתב גורן הוה אמינא גידולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן יקב למה לי
רש"י
עריכה
(יכול אפילו חלה. בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו: ת"ל ובשביעית יצא. ואפילו לא עבד שש שלימים): ופגע בו יובל - אחרי כן למחרת:
בעושה מעשה מחט - בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה:
מעשה מחט - תופר:
חלה ד' נעשה כו' - דהכי קתני כי חלה שלש אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה כל שש והוא חייב להשלים:
מכל מין ומין - מצאנך ומגרנך ומיקבך שוה ה' סלעים מכל אחד שהן ט"ו סלעים ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן:
כשלשים של עבד - נזק שור מועד שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא:
כחמשים של ערכין - הוא ערך גדול שבערכין:
מנינא אתא לאשמועינן - בשלשה מינין של חמש הוו להו ט"ו:
הא קמ"ל כו' - להכי תני שהן חמש עשרה לאשמועינן דלא קפיד אלא אמנינא דט"ו סלעים אבל אחמש מכל מין לא קפיד דאי בציר ליה מהאי וטפי ליה מהאי לית לן בה:
ריקם ריקם - לא תשלחנו ריקם (דברים טו) ובפדיון הבן כתיב (שמות לד) וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם:
אי כתיב ריקם לבסוף - הענק תעניק לו מצאנך מגרנך מיקבך ולא תשלחנו ריקם כדקאמרת:
ריקם מעיקרא - קודם הענק תעניק שדי ריקם כו':
מעולת ראיה - דליתיה אלא שתי כסף:
אשר ברכך - סיפא דהענק תעניק הוא ללמדך שתדרוש המקרא לרבות ולא למעט:
נתינה נתינה - כתיב הכא תתן לו וכתיב התם בנזקי עבד כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם כא):
ונילף נתינה נתינה מעבד חדא דתפשתה מרובה כו' - כולה חדא קושיא היא עד עבד מעבד הוה ליה למילף:
מיכה מיכה גמר - אין אדם דן ג"ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג"ש ככל דבר הלמד מחבירו ועד השתא דהוה אמרינן דרבי שמעון גמר מרביה דנתינת הענק נדרש לג"ש הוה פרכינן ג"ש מנא ליה דגמר מנתינה דערכין נגמר מנתינה דעבד מש"ה איצטריך לתרוצי ג"ש דר' שמעון לאו ג"ש דנתינה גמר אלא דמיכה כתיב בעבד (ויקרא כה) וכי ימוך וכתיב בערכין (שם כז) ואם מך הוא:
היינו דכתיב צאן גורן ויקב - למימר שדי ג"ש אכל חד מינייהו דהוו להו ט"ו:
למה לי - הואיל וסופו לרבות כל דבר מאשר ברכך:
בכלל ברכה - צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע:
תוספות
עריכה
אמה העבריה בסימנים ת"ל וכי תשלחנו. תימה דלקמיה דרשינן אף לאמתך תעשה כן להענקה ולמה לי תרי קראי וי"ל דתרוייהו צריכי דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל ואי לא וכי תשלחנו מאף לאמתך לא הוה שמעינן הענקה אלא ביוצא' בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא:
חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים. יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין וקשה דבפרק השוכר את האומנין (ב"מ דף עז.) קאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירות משלם ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרויח אלא ע"כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי לא אניס ידו על התחתונה דבעה"ב שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או מטעהו כדאמר (שם עה:) גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר (ישעיהו טז) מקצה שלש שנים כשני שכיר אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר:
ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. וא"ת בעולת ראיה גופה מנא לן דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני הוא דבכל שהוא דהא למ"ד בפ"ק דחגיגה (דף ז.) דעולת ראיה שתי כסף דבר תורה אמרו בירושלמי פ"ק דמסכת פאה דהוי הלכה למשה מסיני:
חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה. תימה כיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמר לעיל דפריך ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה ומשני אמר קרא אשר ברכך וי"ל דלא דמי דלעיל לא כתב אלא חד ריקם אבכור ועולת ראיה אית לן למילף מן המרובה משום אשר ברכך אבל הכא חד נתינה כתיב גבי עבד וחד גבי ערכין ואין לומר דאשר ברכך קאי אמרובה דהיינו ערכין אם סברא ללמד מעבד משום דתפשת מועט תפשת ותדע דהא כי יליף מערכין מהני אשר ברכך לאפוקי דלא נילף מפחות שבערכין כדפריך בסמוך ונילף מפחות שבערכין ומשני אמר קרא אשר ברכך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
קס א מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט"ו, סמג עשין פז:
קסא ב ג מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ה':
קסב ד ה מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י"ד, סמג עשין פד ובלאוין קעח:
ראשונים נוספים
יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' יכול כשם שאתה אומר שאם ברח ישלים יכול אף חלה ולא ברח ישלים ת"ל ובשביעית יצא מ"מ אבל ברח ואחר כך חלה משלים [כדאמר בירושלמי] מדיכול למימר ליה אלו גבאי הוית לא אבאשת אמר ר' חנינא אפילו על קדמה איתיה היא חלה ואמר כך ברח משלים דיכול למימר ליה אלו הות גבאי אנשמת בפריעה:
הא קמ"ל מבצר הוא דלא ליבצר הא בצר ליה מחד מינא הוא וכו'. אי קשיא לך לימא ט"ו סלעים מכל מין ומין למה לי איכא למימר מלתא אגב אורחי' קמ"ל דמחמש סלעים שבפדיון הבן גמרי לה.
וי"מ דאי אמר ט"ו סלעים הוה אמינא לכתחלה נמי ליבצר מחד מינא וליטפי מחדא קמ"ל לכתחלה ה' מכל מין ומין וטעמא משום דרבי מאיר שדי ריקם אכל חד מנייהו אלמא לכתחלה ה' מכל מין ומין ולא משמע לן מדקאמר הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה אלמא לא איכפת לן כלל מדלא קאמר יצא ועוד דלרבנן לא בעינן (שישלים) [שישלש] לו ורבי מאיר לא פליג עלייהו אלא בחדא דאם כן היה להם לפרש כן:
מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ה' אלהיך. ואי קשיא וליהוי גרן ויקב פרט ואשר ברכך כלל. ונעשה מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי. איכא למימר אהעניק תעניק סמיך [וחזר] וכלל הוא אהנו הנך פרטי לאתויי כספים או פרדות דאי מדינא תרוייהו ממעטינן להו. ורש"י ז"ל גריס גורן ויקב למה ליה למר למעוטי כספי' ולמר למעוטי פרדות משמ' דאתו מדינא ואפש' מאחר שישנן בכלל ברכה בכלל אתיין:
יכול אפילו חלה וכולי: ירושלמי: ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה. אחר שריבה הכתוב מיעט אני את זה שהוא ברשותו מרבה אני את זה שאינו ברשותו.
הא קמשמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה האי מהאי הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה: ומדקאמר "לית לן בה" משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך.
ואיכא דקשיא אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין? לימא כמה הוא נותן לו -- ט"ו סלעים. יש לומר דאגב אורחיה קמ"ל טעמא דמלתא משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.
ונילף נתינה נתינה מערכין כולי -- דתפשת מועט תפשת כו'.
ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה, מדאמר קרא "אשר ברכך ה' תתן לו" כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהו הוא דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא "אשר ברכך" משום שיעור של עולת ראיה אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה.
ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא דהא איכא חמש וכיון שכן ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן והיינו דקאמר דילפינן מנתינה, דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום "אשר ברכך".
מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה: הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מ"אשר ברכך" לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דא"תתן לו" דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר "אשר ברכך תתן לו" נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא -- הענק תעניק לו כלל, מצאנך פרט, אשר ברכך חזר וכלל. ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת.
ובמקצת נוסחאות יש "למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות", דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.
חומר לא מוגה
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:
ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:
ת"ר כמה מעניקין לו כו'. עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:
ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:
ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:
והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:
בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב. פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:
שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' המור' אפי' חלה בתוך שש. וקשיא לי דאם כן היכי מקשה לקמן יכול אפי' חלה כל שש והתנאי חלה ג' כו'. ולימא ליה דמצי חלה דקתני תוך שש אבל לא כל שש אלא לאו ש"מ חלה כל שש גרסינן ברישא גמרנתינה נתינה מערכין. בכל ערכי אדם אין כתיב נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי' והוא חמר שעורי' בחמשי' שקל כסף.
ואימא בפחות שבערכי'. פי' דקרא קאי אכל מקדיש בין בתחלת היובל דיהיב חמשים בין באמצע היובל דיהיב חמשים סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה