ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/יח


מצוה יח - לקדש בכור אדם ובהמה טהורה וחמור

לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה – כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם בין בבהמה, הזכרים – קודש להשם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא(שמות יג, ב). ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו (בכורות י.).

ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר "הרי זה קדש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים. ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו; בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום (בכורות כו:). ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו כדעת קצת המפרשים, ומהם שאמרו שממתין לו לעולם (המרדכי, ע"ז פ"א, בשם הרא"ם; רמב"ם בכורות פ"א). ואם נפל בו מום, יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו וכחולין הוא נחשב, כמו שכתוב: "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל(דברים טו, כב). וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור – נפרש עניינם במצוות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קורח.

משרשי מצוה זו, שרצה השם יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טורחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו – מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.

דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפים ישראלים או שותף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דינו, ועניין יוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו מבוארים במסכת בכורות.

ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד, בכל זמן. וכמו שדרשו ז"ל (תמורה כא:) מדכתיב "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך(דברים יד, כג), מקיש וכו' (ועי' רמב"ם בכורות א, ה). ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות – בין ישראלים, בין כהנים ולויים (בכורות יג.). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצוות שחייבה בסיבת דבר.

קישוריםעריכה

קיצור דרך: tryg/mcwa/018