בבא מציעא לא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבאסרטיא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה בטלית בצד גדר קרדום בצד גדר ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה גראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אמר רבא (דברים כב, ג) לכל אבידת אחיך דלרבות אבידת קרקע א"ל רב חנניה לרבא תניא דמסייע לך ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם א"ל אי משום הא לא תסייעי הכא במאי עסקינן בדאיכא עומרין אי דאיכא עומרין מאי למימרא לא צריכא דאית בה עומרין דצריכי לארעא מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כי גופה דארעא דמיין קמ"ל:
מצא חמור ופרה [וכו']:
הא גופה קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה אימא סיפא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה אמר אביי (איוב לו, לג) יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה והוא הדין לרועה בין הכרמים תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה והוא הדין לרצה בדרך א"ל רבא אי יגיד עליו ריעו ליתני קילתא וכ"ש חמירתא ליתני רצה בדרך דהויא אבידה וכ"ש רצה בין הכרמים ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה וכ"ש רועה בדרך אלא אמר רבא רצה ארצה לא קשיא ההא דאפה לגבי דברא הא דאפה לגבי מתא רועה ארועה נמי לא קשיא כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע וכי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה דרצה בין הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע זבדכותי ותיפוק ליה משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה חבאתרא דמתרו והדר קטלי ודלמא אתרו בה אי אתרו בה ולא אזדהרו בה ודאי אבידה מדעת היא:
החזירה וברחה החזירה וברחה [וכו']:
א"ל ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני א"ל השב אפי' ק' פעמים משמע תשיבם טאין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ה"ד אי דמינטרא פשיטא אי דלא מינטרא אמאי לעולם ידמינטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכדר' אלעזר דאמר כהכל צריכין דעת בעלים לחוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה (דברים כב, ז) שלח תשלח אימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זמני א"ל שלח מאפי' מאה פעמים משמע תשלח אין לי אלא לדבר הרשות נלדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא (ויקרא יט, יז) הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א"ל סהוכח אפי' ק' פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכח תוכיח עמ"מ (שמות כג, ה) עזב תעזוב עמו אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין ת"ל עזב תעזוב פמ"מ (דברים כב, ד) הקם תקים עמו אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין ת"ל הקם תקים צמ"מ ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למיכתב טעינה צריכי דאי כתב רחמנא פריקה הוה אמינא משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס אבל טעינה דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר אבל פריקה דבחנם אימא לא צריכא ולר"ש דאמר אף טעינה בחנם מאי איכא למימר לר"ש לא מסיימי קראי למה לי למכתב הני תרתי ולמה לי למכתב ' אבידה צריכי דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרה איתא צערא דידה איתא אבל אבידה דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא אימא לא ואי אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה
רש"י
עריכהאסרטיא - דרך כבושה לרבים:
ששוטפין ובאין - לשדה חבירו:
אמר רבא לכל אבידת כו' - מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:
מאי למימרא - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:
רועה בדרך - איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:
והא באבידת גופה כו' - מפרש ואזיל לה:
באבידת קרקע - וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:
לגינתו ולחורבתו מנין - דהויא השבה ופטור:
דעת בעלים - לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:
הכל צריך דעת בעלים - גנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה:
שלח - לגבי שלוח הקן:
תרתי זמני - ואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב:
לדבר הרשות - שאין צריך לצפור אלא לאוכלה:
לדבר מצוה מנין - היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת"ל תשלח:
עזב תעזוב - פריקה:
הקם תקים - טעינה:
חסרון כיס - שהבהמה מתקלקלת:
משום דבשכר - שנותנין לו שכר דאיכא למ"ד לקמן (דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם:
לא מסיימי קראי - הי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה:
למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא:
צערא דמרה - הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק:
דליתא למרה בהדה - שיטרח בהשבתה:
תוספות
עריכהקורדום בצד גדר. פירשתי לעיל (כה: סד"ה ואם נטל):
למה לי למכתב רחמנא פריקה כו'. אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:
לרבי שמעון לא מסיימי קראי. תימה דלקמן (דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנד א ב מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ב' והלכה ה, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ס סעיף ט':
קנה ג ד מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ט':
קנו ה ו ז ח מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ג' והלכה ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"א סעיף ב':
קנז ט י מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"ד והלכה טו, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף א':
קנח כ מיי' פ"ד מהל' גניבה הלכה י', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, ומיי' פ"א מהל' גזילה הלכה ח', סמג עשין עא, טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"ה סעיף א':
קנט ל מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף א':
קס מ מיי' פי"ג מהל' שחיטה הלכה ה', סמג עשין סה, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ב סעיף ה':
קסא נ מיי' פי"ג מהל' שחיטה הלכה י"ט:
קסב ס ע מיי' פ"ו מהל' דעות הלכה ז', סמג עשין יא:
קסג פ צ מיי' פי"ג מהל' רוצח הלכה ח', סמג עשין פא, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף ז':
ראשונים נוספים
אמר רבה אמר קרא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע:
קתני רישא רועים בדרך אינה אבידה הא רצים בדרך ורועים בכרמים אבידה היא.
וקתני סיפא רצה בכרמים הרי זו אבידה הא רועים אינה אבידה קשיא רישא אסיפא. ופריק רבא הכי רצה ופניה כלפי השדה אביהה היא וחייב להחזיר. רצה ופניה כלפי המדינה אינה אבידה. רועה בדרך ואפי' רועה בכרמים אינה אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם והאי דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות וזהו פי' מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי כותי' אבידת קרקע ליכא דהא קרקע כותים הוא.
אבידת גופה ליכא דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.
השב אפי' ק' פעמים תשיבם אפי' לגינתו ולחרבתו דיו. אמר ר"א הכל צריכין דעת [בעלים] חוץ מהשב אבידה (לבעלים) שהרי ריבתה התורה בה השבות הרבה.
וכן שלח תשלח את האם חייב לשלחה אפי' ק' פעמים ואפי' צריך לה לדבר מצוה כגון טהרת מצורע וכיוצא בו אפי' הכי חייב לשלח האם וכן דין הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים ואפי' תלמיד לרב.
הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים. ק"ל הכא הא דגרסינן במסבת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו ת"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת ואיכא למימר הוכח אפילו ק' פעמים במשמע בשני דברים כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה תוכח' ת"ל תוכיח.
ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקי' ליה להך דרשא, ואפשר דתרתי ש"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע:
לר"ש לא מסיימי. איכא דקשיא ליה היכי לאמסיימי והא כתיב רובץ תחת משאו ועל כרחיך פריקה משמע ונהי נמי דאמרינן לקמן נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו משמע אבל רובץ תחת משאו ודאי לא משמע אלא פריקה וא"כ לכתביה רחמנא גבי נופלים בדרך וכ"ש ברובץ תחת משאו דכיון דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימ' דתרתי בפריקה למה לי ולדידי לא קשיא דאה"נ דהשתא דכתיבי תרוויהו מסיימי ומשום הכי ידעי' פריקה וטעינה, אבל אי כתב רחמנא רבויא דאפי' אין בעליו עמו גבי נופלים בדרך הוה אמינא פריקה היא אבל לא מחייב בטעינה כלל, ואי אמרת תרי קראי למה לי משום דבר שנתחדש בו דכתב רבויא דאפילו אין בעליו עמו עזוב:
ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה: מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.
לר' שמעון לא מסיימי קראי: איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
הכל צריכים דעת בעלים. פי' גנב וגזלן וארבעה שומרין:
אין לי אלא לדבר הרשות. לדבר מצוה מנין. בפ' שילוח הקן מייתי' לה ואמרי' התם אמר לי' ינאי ברי' דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמ' דכ' רחמנ' שלח תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצו' לא. ואמאי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומסיק אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא. עשה הוא דאיכא. וליתי עשה ולידחי עשה ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל:
שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה: מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה ברייתא דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה בודאי הנוח כל שלא נטלו משם תוך שלשה זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה. הרשב"א.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: שלשה ימים זה אחר זה הרי זה אבידה אם ישאר יותר אבל תלתא יומי עביד דמיתרמי כדאמרינן לעיל. עד כאן.
אי דאיכא עמרים מאי למימרא: פירוש תיפוק ליה משום עמרים דהוו מטלטלי והרי כעין שור ושה ושלמה ולא צריכי לכל אבידה.
ופרקינן לא צריכא דצריכי לארעא פירוש שמחוברין בקרקע וצריכין לקרקע קצת כגון שמניחן שם עד שיתיבש כל התבואה כל הצורך מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כגופה דארעא דמי קמשמע לן דרבינהו רחמנא מכל אבידת אחיך ולעולם אימא לך דקרקע גופיה או כל המחובר הצריך לקרקע לגמרי שהוא כקרקע גמור אינם בכלל אבידה. והא דיחוייא בעלמא דדחי דמהא לא תסייעיה אבל קושטא דמילתא כדרבא ואתיא מתניתא כפשטה אפילו באבידת קרקע ממש. הריטב"א.
הא גופא קשיא וכו': ולא שייך לומר נעשה דיש לומר דלא ידעינן אם נאמר הנעשה על חמור או על פרה דהא חלוקין זה מזה בסיפא לכך לא שייך לומר נעשו דאיכא למימר ברישא דילמא דחמור דוקא ופרה נקט אגב ושמא דפרה דוקא וחמור נקט אגב וכן בסיפא לכך לא שייך לומר נעשה. ועוד יש לומר דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה אלמא דלא שייך לומר נעשה דאי אמרינן נעשה אז הוי אבידה והויא ברייתא פליגי אמתניתין. גליון.
הא דאמר אביי יגיד עליו רעו דכל רועה לא הויא אבידה וכל רצה הויא אבדה הוה ליה לרבא לאקשויי אם כן ליתני רועה סתם ורצה סתם אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. הראב"ד.
הא דאפה לדברא וכו': פירוש ומשמע ליה דלענין רועה ליכא פלוגתא בין אפה לדברא למתא דכיון דרועה לא אזלא למרחוק וליכא פסידא אלא דארעא. שיטה.
הא באבידת גופה וכו': פירוש דכי דייקי אין זו אבידה היינו לענין אבידת הקרקע. ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם. ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מטעה בהכי סגיא דליכא משום הכישה נתחייב בה ואלו היה בדבר משום אבידת גופה היה חייב לעשות השבה מעלייתא לחצרו של בעל אבדה המשתמרת והיינו דאיכא בין אבידת גופה לאבידת קרקע. הריטב"א.
רצה בדרך ואפילו רועה בכרמים לא הויא אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרמים. והא דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושים בה חבורות וזהו פירוש מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי גוים. אבידת קרקע ליכא דהא קרקע גוים הוא אבידת גופיה ליכא דהא רועים מעט מעט והלוכם בניחותא ואין סיקוב. רבינו חננאל.
הכל צריכין דעת בעלים: פירש הקונטרס כגון גנב וגזלן צריכין דעת בעלים. משמע מפירושו דשומרים אינם צריכין דעת בעלים.
ולא נראה דאם כן מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בו השבות הרבה למה לי הא תיפוק ליה דהא לא מצי הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם והם אינן צריכין דעת בעלים. ועוד קשה דהכל משמע אפילו ארבעה שומרים. לכך נראה דהכי פירושו הכל גנב וגזלן וארבעה שומרים צריכין דעת בעלים.
ואם תאמר והא בפרק הספינה אמרינן דאין צריכין דעת בעלים אי אמרינן דשואל שלא מדעתו שואל הוי גבי השולח בנו אצל חנוני. ויש לומר דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק אבל כששואל מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים והכי משמע בתוספתא דקתני השואל פרה והחזירה אפילו לאבוס בעליה ולא ידעו הבעלים ונגנבה חייב אלמא משמע דבשואל נמי צריכין דעת בעלים. תוספות חיצוניות.
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל גנב וגזלן שהשיבו צריכין דעת בעלים. ולאו דוקא נקט רבינו גנב וגזלן דהוא הדין לארבעה שומרים וכדאיתא בתוספתא בהדיא. ותדע מדכייל רבי אלעזר ואמר הכל צריכין דעת וכו' והא דנקט רבינו גנב וגזלן משום דדמו למוצא אבידה שלא באה לידם ברצון בעלים ולא קבלו עליהן שמירה לדעת מיד הבעלים וכן פירשו בתוספות. עד כאן.
לדבר מצוה מנין תלמוד לומר שלח תשלח: איצטריך דסלקא דעתך אמינא דאתי עשת דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן משום שלום הבית כדמפרש בשילוח הקן. וקשה התינח למאן דאמר מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה ניחא דאף על גב דעדיין הוא אסור בימי ספרו שאחר התגלחת וצפרים מכל מקום שייך כאן שלום בית שעל ידי כך מתחלת טהרתו ויהא מותר ככלות גמר טהרתו. אלא למאן דאמר דשרי מוחלט בתשמיש המטה כדאיתא בפרק קמא דמועד קטן אין כאן שלום דעד הנה היה מותר בתשמיש המטה ובימי ספרו הוא אסור ומשמע דהך מילתא אתיא ככולי עלמא מדלא פריך הניחא כדפריך התם בחולין הניחא למאן דאמר קיימו. ואין לומר דמיירי במצורע עני שהבייא קן בסוף ימי ספרו דאז הוא מותר בתשמיש המטה משהעריב שמשוה דאישתריא אף בתרומה. ותירץ ר"מ נהי דמוחלט מותר בתשמיש המטה. אינו מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואפילו טמאים אחרים אין יושבים עמה הילכך איכא שלום בית. הרא"ש.
הוכח אפילו מאה פעמים: קשיא לי הכא. הא דגרסינן במסכת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו תלמוד לומר תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו מאה פעמים במשמע בשני דברים. כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא. יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח. ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה הוכחה תלמוד לומר. תוכיח. ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא. ואפשר דתרתי שמע מינה דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע. הרמב"ן והר"ן.
ובגליון תוספות כתב וזה לשונו: הוכח אפילו מאה פעמים. בסוף יש בערכין דריש הוכח ולא קבל מנין שיחזור ויוכיח תלמוד לומר תוכיח מכל מקום ושמא מוכיח ולא קבל לא שמעינן מהוכח אפילו מאה פעמים ומתוכיח מכל מקום משמע ליה לדרוש כמה דרשות. ע"כ.
אפילו תלמיד לרב: פירוש והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבנו כך וכדאיתא בפרק קמא דקידושין. הריטב"א.
וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו: הוכח תוכיח אפילו כדי נזיפה וקללה. והכאה צריך עיון. אבל לא ישנאנו בלב. אבל אם ידו בו שאינו מקבל תוכחה אינו זקוק להוכיחו שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' וחייב להוכיחו עד נזיפה אפילו אליבא דרבי יוחנן דאמר עד כדי הכאה לא מיהו קרא כתיב ואמרטם ואקללם וגו' מיהו מלשון דמורנא זק"ל משמע דפריש עד כדי הכאה או נזיפה וקללה שהנוכח יכה למוכיח על תוכחתו שהוא מוכיחה וצריך עיון כיון דאמרינן שמצוה וחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע האי נמי כיון דנזפיה או לטייה מוכחא מילתא דאינו מקבל תוכחה.
מיהו בההיא דערכין מוכח שיכול המוכיח להכותו על פניו ולקללו ותרתי נינהו ולא קשה אהדדי דודאי אית ליה לאוכוחיה בהכי אף על גב דאידך נזפיה ומקללו כיון דחזקה דיקבל תוכחה עדיין. עד כאן.
אין בעליו עמו מנין: פירוש לא שאין בעליו עמו כלל דאם כן למה לי ריבוייא הא מהשבת אבידה נפקא. ועוד דהא אמרינן לקמן אבל הני תרתי טעינה ופריקה דאיתנהו למרייהו בהדייהו אימא לא. אלא הכי פירושה שאם אין בעליו עמו שאין מסייעין אותה וכגון שהבעלים זקן או חולה שאם הם יכולים לסייעו ואינם רוצים לסייעו הא ודאי פטור דלהכי כתב רחמנא עמו וכדתנן בהדיא אמר לו עליך מצוה לפרוק פטור. תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום פירוש ואיצטריך למכתב עמו להיכא שהבעלים יכולים לסייעו ואינם רוצים שהוא פטור ואיצטריך למכתב תעזוב . להיכא שאין הבעלים יכולים לסייע. הריטב"א.
וכתוב בגליון וזה לשונו: תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום: ואין להקשות דלשתוק מתעזוב ומעמו דצריך עמו למעט הלך וישב לו. וזה הבל להקשות דלשתוק מעמו וידעינן למעט הלך וישב לו מדאיצטריך תעזוב. דאי לאו עמו לא הוה ידענא מה לדרוש מתעזוב דשמא הייתי מרבה זקן ואינה לפי כבודו אי נמי יש לומר הייתי מוקי המדאיצטריך על המיעוט כגון מלך וישב לה שלא היה לו שום עסק אבל היה לו עסק חייב אי נמי יש לומר השתא דמיעט הלך וישב בהדיא ממעטים הלך וישב לו אפילו ישב לו מחמת שאינה לפי כבודו אבל אם היה מכח מדאיצטריך אז לא הוה ממעטים בכהאי גוונא. עד כאן.
ולמה לי למכתב בפריקה וכו': פירוש למה לי למכתב הכפילות. דאין לפרש למה לי למכתב גופיה דקראי דהא לקמן מוכח דתרווייהו צריכי דחד לא יליף מחבריה דאי כתב רחמנא בפריקה וכו' מכאן ראיה דהא דפריך למה לי למכתב רצה לומר מן הכפילות מדקאמר דאי כתב רחמנא בפריקה ולא אמר דאי כתב רחמנא פריקה. תלמיד הר"פ.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה ולמה לי למכתב בטעינה. פירוש לאו לגופייהו בעי אלא על הכפילא דלישנא בעי למה לי למכתב תרווייהו כפילא. והכי דאיק לישנא דקאמר למה לי למכתב בפריקה ובטעינה ולא אמר למה לי למכתב פריקה וטעינה. עד כאן.
אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה וכו'. פירוש רש"י נראה יותר נכון שפירש למה לי למכתב מצוה כלל בפריקה ומה שפירשו בחידושים למה לי למכתב כפילא דעזוב תעזוב בפריקה יש בו דחוקים רבים בשמועה. עד כאן.
צריכי דאי כתב רחמנא פריקה וכו': אין להקשות דלא לכתוב היתור בטעינה ולכתוב רק הקם עמו ואנא ידענא מפריקה כמו דרבינן חולה וזקן בפריקה הוא הדין בטעינה דאי פריקה עדיפא משום צער בעלי חיים אפילו מטעינה בשכר אם כן לשתוק מעמו דטעינה ונילף מכל שכן מפריקה למעט הלך וישב לו ויש לומר ודאי אי לא כתיב עמו הוי אמינא דטעינה דבשכר עדיפא וחייב בשכר אפילו הלך וישב לו אבל בתר דכתב עמו גם בטעינה הוי אמינא דפריקה עדיפא. גליון.
אבל טעינה דליכא צער בעלי חיים: פירוש דליכא צערא כולי האי כמו בפריקה אבל צער קצת איכא אף בטעינה וכדאמרינן בסמוך ואי אמר הני תרתי משום דאיכא צערא דידה וצערא דמרה והטעם כי הבהמה מצטערת כשטוענים אותה הבעלים לבדם ולא כשטוענין אותה שנים. הריטב"א.
אבל בפריקה דבחנם אימא לא וכו': פירוש ולא ליעביד אלא בשכר מידי דהוה אטעינה בפניו או שלא בפניו אבל דנימא פסקה שלא בפניו כלל כלל לא זה לא ניתן לאמר דלא גרעה מטעינה שלא בפניו. שיטה.
לרבי שמעון לא מסיימי קראי: ואם תאמר כי אמר רבי שמעון לא מסיימי קראי הני מילי דאי לא כתב רחמנא אלא חד מינייהו אפשר לאוקמא בפריקה אבל השתא דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימי דרובץ תחת משאו משמע פריקה ונופלים בדרך משמע דרמו הוא וטעונייהו באורחא דהיינו טעינה ואם כן לכתוב רחמנא כפילא דלישנא בטעינה לשאין בעליו עמו וכל שכן לפריקה כיון שזה וזה בחנם. ויש לומר דאי כתב רחמנא כפילא דלישנא אלא בחד מינייהו אכתי הוה אמינא דתרווייהו בפריקה דאיכא צער בעלי חיים וכי תימא תרתי בפריקה למה לי כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא חידש דאפילו אין בעליו עמו להכי צריכא ריבויא בתרווייהו דהשתא לא חידש שום דבר בפרשה שניה ואם כן תרווייהו בפריקה למה לי אלא על כרחך חד לפריקה וחד לטינה. כן פירש רבינו בשם הרמב"ן ואחר כך מצאתי בתוספות. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ כתב לקמן וזה לשונו: וכל שכן נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו. פירוש ומשום הכי לא מסיימי אבל ודאי מסויים שפיר דלא מצי מיירי אלא בפריקה. והקשה השר מקוצי דלמה לי למכתב כפילות שבתעזוב לא לכתוב אלא עזב לחוד ומינה ידעינן בעליו עמו ואין בעליו עמו לכתוב רחמנא בטעינה הקם תקים דמינה ידעינן אפילו אין בעליו עמו ובפריקה נילף אין בעליו עמו מקל וחומר דטעינה. וכי תימא דאם כן מוקמינן ליה להקם תקים בפריקה ועזוב הוה מוקמינן בטעינה ולא ידעינן בטעינה אלא בעליו עמו. הא ליתא דהא על כרחך עזב בפריקה מיירי דהא בהאי קרא דעזב כתיב תחת משאו ותחת משאו מסויים שפיר דמיירי בפריקה דהא דקאמר דלא מסיימי היינו דוקא בנפלים ותירץ מורי הר"פ ז"ל דאי לא כתיב תעזוב הוה אמינא הקם לפריקה בבעליו עמה ותקים לאין בעליו עמו בפריקה ועזוב נוקים לטעינה לבעליו עמו ואם אינו ענין לפריקה דשמעינן בעליו ואין בעליו בפריקה מהקם תקם תנהו ענין לטעינה בבעליו עמו אבל אין בעליו עמו לא חזינן בטעינה להכי כתיב תעזב לאין בעליו עמו. עד כאן.
למה לי למכתב הני תרתי וכו': פירוש למה לי למכתב הכפילות בהני תרתי בטעינה ופריקה דהיינו אין בעלים עמו הא היינו אבידה. אבל ליכא לפרושי גופייהו דקרא דהני תרתי דמאבידה נפקא דמה ענין גופיה דקרא דטעינה ופריקה דהיינו בעליו עמו לאבידה דהיינו אין בעליו עמו אלא ודאי קאי אכפילות דהיינו אין בעליו עמו וזה דמי שפיר לאבידה. תלמיד הר"פ.
צריכי דאי אשמועינן הני תרתי וכו': אין להקשות אי כתב הני תרתי והוה יליף אבידה מינייהו הוה אמינא דיו בטעינה כמו שכתב בגליון תוספות ודוקא בשכר. דיש לומר חדא דבעי לשנויי גם לרבי שמעון. ועוד יש לומר דאפילו לרבנן כיון דאפילו מחד מינייהו הוה ילפינן אבידה כדקא סלקא דעתין. ואי כתב חדא מינייהו הוה אמינא דאבידה וההוא דכתב בחנם ומכח יתור דכתב פריקה ידעינן דטעינה בשכר אז הייתור מגלה רק הטעינה בלא אבידה אבל לפי הגליון דלא מצי למילף אלא מתרווייהו שייך לומר דיו. גליון.
למה לי לאשמועינן הני תרתי וכו': פירוש לרבי שמעון הויא קושיא כיון דכולן שוין בדין דכולם בחנם. אלא לרבנן מאי קושיא דהא משונים הם בדין ולא אתו חד מחבריה דהא מינייהו ודאי צריכי לגופייהו וחד לבחנם וחד לבשכר ואידך לא אתי מינייהו דלא ידעינן מהי תיתי אי מהאי ובחנם או מהאי ובשכר ומכל מקום קשה אבידה דלית בה צער בעלי חיים אמאי הוי בחנם. ואפשר דשאני התם דהויא ברי היזקא ומכליא קרנא מכל וכל מה שאין כן בטעינה ואם יש חשש ולא (אפילו) בפריקה ואם יש חשש יותר קרוב הלכך אף על גב דבפריקה לא עביד בחנם אלא משום צערא וכדקא סלקא דעתין השתא מכל מקום כיון דליתיה למריה בהדיה ואיכא ודאי ברי היזקא דמכליא קרנא פשיטא דבחנם וכדאצטריך בסמוך דמטעמא דליתיה בהדה מחייב טפי וזה נראה הפך מאי דקא מצריך לעיל כפילה לפריקה וטעינה כשאין בעליו עמו ויש לומר דהתם מצריך מצד קבלת כל הטורח כשאין בעליו עמו יותר מדשבעליו עמו דכתיב עמו אבל הכא מצריך מצד טום החיוב לחוס ולרחם על ממון חברו שהוא נפסד לגמרי ואין רואה. גם אפשר לומר דבטעינה ופריקה כשאין בעליו עמו איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהניח בהמתו טעונה והלך לה והוה ליה כעין אבידה מדעת אבל באבידה דליכא למימר הכי ודאי ראוי לחמול עליו יותר כשאינו שם. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה