ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תפב


מצוה תפב - להעניק לעבד העברי בצאתו לחופשי

לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידיים ריקניות, ועל זה נאמר "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יי אלהיך תתן לו(דברים טו, יד).

משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב. והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו. והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין טז:) שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיוצאת באחד מכל אלו או בסימנין – הרי אלו מעניקין להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר "וכי תשלחנו חפשי" וזה לא שלחו הוא, אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה (דף יז.) במה שהזכיר הכתוב, צאן וגורן ויקב, שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחייב אדם להעניקם, אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין פוחתין לו משלושים סלע, ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך, חייב להעניק לו. וענק העבד לעצמו ואין בעל חובו גובה ממנו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מקידושין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שכתבתי במה שקדם (מצוה מב). ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

קישוריםעריכה

קיצור דרך: tryg/mcwa/482