מצוה כו - לא להאמין באלוה בלתי ה' לבדו

שלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני(שמות כ, ג), ופירושו לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב"ן ז"ל (שם) לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תפול בלשון עשיה 'אחרים'. ויפה דקדק ז"ל, "דברי פי חכם חן(קהלת י, יב). וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז"ל: כל המודה בעבודה זרה, כאילו כופר בכל התורה כולה (ספרי במדבר טו כב). ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולתי השם לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה -- עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך.

שורש מצוה זו נגלה וידוע. פרטיה, כגון מה שאמרו, שאם קבל באלוה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב"ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה, ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדוהו דרך בזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלוהות, עד היכן מתפשט איסורן, כענין מה שאמרו ז"ל (עבודה זרה נא.) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו ז"ל (שבת קמט.) לקרות בספרי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואיסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דבור חייב (בבא בתרא קכט:), שלא נאמר בזה תוך כדי דבור כדבור, והוא הדין בענין קדושין. והעובדה מאהבה, שחבב אותה צורה לרוב יפיה או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלוה, וכן העושה לה כבודים, כגון חיבוק, נישוק, סך, מלביש, מנעיל - מהו דין אסורו (סנהדרין ס:) (דף סא:) ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק בין עבודה זרה דישראל לע"ז דעובד גלולים בענין בטולה, ואסורי הנאה של ע"ז עד היכן, והחלוק שבין תלוש הנעבד למחבר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית ע"ז, ודין משמשי ע"ז, ואם בטל היא מה יהא במשמשיה (עבודה זרה נב:), ותקרובת שלה מה דינו (דף כט:), ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, והעובר עליה ועבד ע"ז כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה -- נסקל. ובשגגה -- חייב להביא חטאת קבועה.

וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן (סנהדרין נו.). אבל מכל מקום, חילוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בענין המצות המוטלות על הכל הוא שישראל לא יתחיב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה. לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים.

ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעברם על כל אחת ממצותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז"ל (דף נז.) אזהרתן זו היא מתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונושא עונו.

קישורים

עריכה

קיצור דרך: tryg/mcwa/026