חולין ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חוששין שמא במקום נקב נקב אמר ליה מי קא מדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני א"ל רבא מאי שנא ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא א"ל אביי ולא שאני בין איסורא לסכנתא והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולין אסורין א"ל התם הלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולין אסורין התם נמי הלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה דבר שיש בה דעת לישאל אף הכא נמי דבר שיש בו דעת לישאל אמר רב אשי ת"ש צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות ממנה או נחש לדברי רבן גמליאל או שירד בה טל בלילה פסולה ואמר רבי יהושע בן לוי מה טעם
רש"י
עריכהשמא במקום נקב - של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:
ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור - כדמפרש לקמן:
ספק מים מגולין - מים שנשארו מגולין בלילה ספק שתה מהן נחש ספק לא שתה וקיימא לן דאסירי:
הלכתא גמירי ליה מסוטה - דברה"ר ספקו טהור וגזרת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור:
מה סוטה - שקינא לה בעלה אל תסתרי עם פלוני ונסתרה כתיב ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל כו' שנאסרת עליו בסתירה זו עד שיבדקוה המים וכל סתירה אינה אלא ברה"י והתם הוא דאסר רחמנא מספיקא אבל ברה"ר שריא דלאו סתירה היא וטומאה מהתם גמרינן דטומאה קרייה רחמנא:
שרץ - מת:
ספק נגע - השרץ המת בתרומה:
ספקו טהור - ואפילו ברה"י ואילו ספק גלוי אסור אלמא שאני איסורא מסכנתא:
שיש בה דעת לשאל - אם נטמאה אם לאו ואסורה מן הספק ברה"י:
אף כל - ספק טומאות המאורעות במי שיש בהן דעת לישאל כגון אדם שעבר (אבל) שרץ או נבלה ספק נגע ספק לא נגע ברה"י ספקו טמא אבל ככרות שאין בהן דעת לישאל לא:
צלוחית - שמלאוה מים חיים למי חטאת ועדיין לא נתקדשו באפר דאם נתקדשו טמאה דקתני למאי אי לאיפסולי ליתני פסולה אי לטמויי אחריני בלאו הכי מי חטאת מטמאין אפילו במשא:
טמאה - ומטמאה אוכלין ומשקין וכ"ש דפסולה לקידוש דהא כל מעשיה במעלות טהרה הם דחטאת קרייה רחמנא:
אם יכולה חולדה לשתות ממנה - דתנן (פרה פ"ט מ"ג) כל השרצים אינן פוסלין במי חטאת חוץ מן החולדה מפני שהיא (מקיאה רבן גמליאל אומר אף הנחש) דכל המקיא פוסל דהואיל והפרישו מהן לשתות הרי נעשה בהן מלאכה ונפסלו וכשמקיאות פוסלות את הראשונות דמי חטאת נפסלו במלאכה אחרת כדאמרינן במסכת גיטין (דף נג.) ואית דתלי טעמא משום דמים חיים בעינן דכתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי שלא ימלא כלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש זה שמעתי והגון הוא:
אם יכולה חולדה לשתות - שאין תלוי באויר:
או נחש לדברי ר"ג - שהוא אומר אף הנחש כחולדה:
או שירד בה טל בלילה - דרך טל לירד בלילה:
פסולה - דלאו מים חיים נינהו אבל בטומאה לא מספקינן לה ואינה מטמאה אחריני:
ואמר רבי יהושע בן לוי מה טעם - לא חיישינן שמא אדם טמא גילה אותה ותטמא אחרים:
תוספות
עריכההתם הלכתא גמירי לה מסוטה. תימה דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה דבפרק ב' נזירים (נזיר נז. ושם) תנן אמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך בגמרא דהני ב' נזירים והך דקאי גבייהו הרי תלתא והוה ליה ספק טומאה ברה"ר וספקו טהור ולא היה להם להביא כלל קרבן טומאה אלא קרבן טהרה ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ואכתי מאי תירץ דהשתא הוה ליה ספק טומאה ברה"י והוה ליה ודאי טמא כדמוכח בריש נדה (דף ב: ושם) גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דקאמר ר' שמעון ברה"י תולין ופריך הש"ס ואי מסוטה גמרינן לה אמאי תולין ואם כן תרוייהו לייתי קרבן טומאה ולא קרבן טהרה כמו מעיקרא דס"ד דהוי רה"ר דפריך דלייתי קרבן טהרה אלא ודאי היינו טעמא דלא מייתו קרבן טומאה גרידא כי הוי רה"י משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה וזה ודאי שלא נטמאו שניהם אבל מעיקרא דס"ד דהוי רה"ר ניחא דמייתו שניהם קרבן טהרה אע"ג שודאי האחד מהן נטמא דלאו מסוטה גמרינן להו אלא מטהרין להו מכח דמוקמינן כל חד וחד בחזקת טהרה וי"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר היכא דליכא חזקה לטהרה כי ההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דליכא חזקה לטהרה דאי משום העמד המקוה בחזקת שלם אדרבה העמד טמא על חזקתו ומטהר ר' שמעון ברה"ר משום דגמרינן מסוטה והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתיה כמו בסכנתא אפילו היכא דאיכא חזקה ילפינן מסוטה והיכא דלא אפשר למילף מסוטה כי ההיא דשני נזירים (דף נז.) לא נטהר מספק מכח חזקה וההיא פרכא דהתם הוי לפי המסקנא דהכא דאזלינן בתר חזקה וכן דבר שאין בו דעת לישאל דהוי ספקו טהור דילפינן מסוטה היינו היכא דליכא חזקה כי ההיא (טהרות פ"ג מ"ח) דתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר רבי מאיר משום דאין בו דעת לישאל מטעם סמוך מיעוטא לחזקה והויא ליה פלגא ופלגא כדאמרינן ביבמות (דף קיט:) ואם תאמר ומסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת . טהרה וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואתרע לה חזקתה ואם תאמר כל ספק טומאה ברה"י מנא לן דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא אתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתיה דאע"ג דאיתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן לה אחזקתה לא היה לה להיות ודאי טמאה והא דקאמרינן בפרק כשם (סוטה כט. ושם) דאיצטריך סוטה לטהר ברה"ר דאי מדרב גידל ה"א דבר שיש בו דעת לישאל אפילו ברה"ר ספקו טמא ה"מ למימר דאיצטריך לטומאה ברה"י אפילו היכא דאיכא חזקה דטהרה דאי מדרב גידל דילמא היינו היכא דליכא חזקה דטהרה:
טמאה שאני אומר כו'. פירוש גם הצלוחית דאע"ג שכל מעשה פרה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כדאיתא בריש יומא (דף ב.) ובריש פרק הישן (סוכה כא.) היינו קודם שריפת הפרה כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"א מ"ב) ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מביאין כו' לפי שכל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אבל לאחר שריפת הפרה היו מקדשים בכל הכלים כדתנן במסכת פרה פרק המביא כלי חרס לחטאת (מ"ה) בכל מקדשין ואפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה משמע דכ"ש בשאר כלים והנך איצטריך סד"א לאו כלים נינהו כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף טז:):
שאני אומר אדם וכו'. וא"ת דהכא תלינן באדם טמא וכן בפ"ק דפסחים (דף י:) גבי קרדום שאבד בבית ואילו בפ"ק דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתונה על גבי הדף תלינן באדם טהור ואומר ר"ת דהיינו טעמא דהכא ודפסחים משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלים לא גזרו ועוד י"ל דההיא דנדה שמדף טמא מונח תחתיה ואי אפשר לככר ליפול אלא אם כן נגע למדף טמא שייך לתלות באדם טהור שנטלה במתכוין שלא תטמא הככר אבל אדם טמא למה היה נוטלה וכן בההיא דכסוי הדם (לקמן פו.) דרוב תינוקות מטפחין לפי מה שמפרש ר"ת מטפחין בעיסה ומיעוט אין מטפחין ותלינן באדם טהור שנתן לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה:
אם יכולה חולדה לשתות. פירוש בקונטרס בלשון (אחד) דכל המקיא פוסל הואיל והפריש מהן לשתות הרי נעשית בהן מלאכה ונפסלו וכשמקיאה פוסלת הראשונות וקשה לפירושו וכי מה מלאכה שייכא בשתייה ונראה לומר דאי קודם קידוש איירי מפסלי משום דלא הוי מים חיים אל כלי שיהא חיותן בכלי שלא ימלא כלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש כדפירש בקונטרס בלשון אחר ואי אחר קידוש איירי ונקט טמאה משום כלי או כמו שאפרש אחר כך מיפסלי משום רוק שבפיהן המעורב במים וקסבר יש בילה והזאה צריכה שיעור ודלא כר' אליעזר דפרק התערובת (זבחים פ.) דאמר יזה שתי הזיות אי נמי פסולה בהזאה אחת קאמר כמו לר' אליעזר דר' אליעזר נמי איירי בה שהוא מוסיף אף העכבר ה"נ מפרש בתוספתא טעמא דר' יהושע דאמר במים מקודשין לא פסל כשיטה כמו שאמר ר' אליעזר אלא כשישתה ומפסלי משום משקה פיו המעורב במים ולכך אם גירגר כשר היינו ששופך המים תוך גרונו שאין שם משקה פיו והשתא הוי דומיא דירד בה טל בלילה דמפסלי מטעם תערובת:
או נחש לדברי ר"ג. משנה היא במסכת פרה (פ"ט מ"ג) כל השרצים אין פוסלין במי חטאת חוץ מן החולדה מפני שהיא מקיאה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא ר"א אומר אף העכבר והא דלא תנא הכא אף העכבר לדברי ר"א משום דר' אליעזר שמותי הוא:
או שירד בה טל בלילה פסולה. ברייתא היא זו דבמשנה במסכת פרה ברישא נמי קתני פסולה ותימה שלא הביא כאן המשנה ושמא ניחא ליה להביא הברייתא שמפורש בה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ובמשנה אינו כן ואע"ג דבמשנה תני ברישא נמי פסולה ובברייתא קתני ברישא טמאה משום דאיכא למ"ד בפרק דם חטאת (זבחים צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין אי נמי לפי שהפסול בא מחמת טומאה קתני ברישא טמאה ועוד משום דגם הצלוחית עצמה טמאה כיון דתלינן באדם טמא אבל בסיפא שצלוחית טהורה ועוד יש חילוק בין מי חטאת שנטמאו למי חטאת שנפסלו כדתנן במסכת פרה פרק תשיעי (מ"ח):
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
אמר ליה מי קא מדמית איסורא לסכנתא. כלומר בני מעיים [שזו] איסורא לנחש שזו סכנתא. מאי שנא ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא לחומרא כלומר דהכא באיסורא אתה אומר לא חיישינן. הא ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו כו' כלומר כגון זב שהיה הולך ברשות הרבים ונפל מידו שום חפץ או מחט או שום דבר ונמצא אחר[3] (אותו אמרינן לא נפל חפץ מזב אלא מאדם טהור נפל ספקו טהור. אלא ברשות היחיד נפל ספקו טמא דאמר מר מזב היה כו') וגמרינן לה מסוטה מה סוטה ברה"י. כלומר דהיא עצמה[4] מן יחיד היא וספקו טמא דמספק משקה לה ממים המאררים ומאותה שעה דקינה לה בעלה [ונסתרה] היתה טמאה לו אף כל טומאה ברשות היחיד ספקו טמא:
מתיב. לזה שאמר לא שני בין איסורא לסכנתא וכו' [התם נמי] ועדיין לא יכול למילף מהכא משום דגמירי לה מסוטה מה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל (כלומר) וספיקא טמא אף כל דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא וחולדה אין בו דעת לישאל אי נגעא אי לא נגעא לפיכך ספיקו טהור. אבל בזאב הכא אין דינו כך [ולא שני] בין איסור לסכנתא:
צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. כלומר צלוחית של מי חטאת. או שירד טל בלילה ששאובין הן או נחש לדברי רבן גמליאל כלומר דאמרינן כל השרצים אינם פוסלין במי חטאת חוץ מן החולדה אם שתת מהן [מפני] שמקיאה בשעת שתייתה ונופל מפיה המשקה לתוך הכלי והוו להו מים שאובין ופוסלין ומנין ששאובין פוסלין דכתיב מים חיים אל כלי שתהא הווייתן בכלי (חוץ מן הנחש מפני שהוא שותה ואינו מקיא) רבן גמליאל אומר אף הנחש ששותה ומקיא ופוסל כשאר שרצים ואמר ריב"ל מה טעם מפני שדרכן של שרצים וכו'. והכא דתלינן בשרצים ולא תלינן באדם טמא דאי (נותן) הוי תלינן באדם טמא הוה להו תקנתא בהשקה כדאמרינן במס' פסחים השיקו ואחר כך הקדישן טהורים כלומר שמניחין הצלוחית במעין דצף על מים חיים ומיד הם טהורים אבל אי תלינן בשרצים לעולם לית להו תקנתא אלא ש"מ סכנתא חמירא מאיסורא. אלא ישתה ויחזור לחורו דלא ידעינן אם שתה אם לאו וספק סכנתא לחומרא:
אמר ליה אביי ולא שני לך בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין: קשיא לי דהא ודאי ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ואם כן מנא ליה לאביי לדמויי ספק איסורא לספק טומאה ברשות הרבים, דלמא לספק טומאה ברשות היחיד מדמינן לה, וכיון שכן כל ספק איסורא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו אסור, דבספק איסורא לא אשכחן הפרש בכל התלמוד בין שנולד הספק ברשות הרבים בין ברשות היחיד דלאו לגמרי מדמינן לה לספק טומאה, ואלמא לא שנינן לן בין איסור לסכנתא ובין הכא ובין הכא ספקתן לחומרא שדינן. ותירץ רבינו הרב ז"ל דאביי סבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד דטמא הלכתא גמירי לה מסוטה, וגזרת הכתוב הוא, דמדינא הוי ליה למימר העמד דבר על חזקתו, וחזקתו טהור, וספק טומאה ברשות הרבים דטהור קם ליה אדינא, ולאו מדגמרינן לה מסוטה, וכיון שכן גבי איסור בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אית לן למימר דחזקתו כשר, מד[מ]דמינא איסורי לסוטה, למאי דקם בה אדינא מדמינן לה, דהיינו ברשות הרבים, ולא למאי דקאמר בה רחמנא וגזר דספקו טמא, אלמא ספק איסורא העמד דבר על חזקתו ואפילו בקולא, ואילו ספק מים מגולין אסורין. ודוקא בדבר שהוא בחזקת היתר, אמר אביי דספקו להקל, כגון בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, אבל ודאי בדבר שאין בו חזקה כלל לא להיתר ולא לאיסור, כגון ספק חלב ספק שומן ודאי ספקו אסור. ואיכא תנא דאית ליה דקאי עלה באשם תלוי כדאיתא בכריתות (יז, ב) ובנדה (יד, ב) ובמקומות אחרים, ואהדר ליה רבא דספק טומאה ברשות הרבים נמי דטהור לאו מדינא הוא, אלא דהלכתא גמירי לה מסוטה.
ואי קשיא לך וכי לית ליה לרבא זיל בתר חזקה, והא ליכא מאן דפליג בה, ואם כן היאך אפשר לומר כן דספק טומאה ברשות הרבים דטהור לא מדינא אלא הלכתא גמירי לה מסוטה. ותירץ רבינו הרב ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו, כיון דאיכא דוכתא דשכיחי נחשים, וכההיא דאמרינן בנדה (ד, א) אשה כיון דשכיחי בה דמים כשאינה מכוסה דמיא, ואפילו הכי סבירא ליה לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו [מותר] אף על פי שאין שם חזקת טהרה, וכההיא דמקואות (פ"ב מ"ה) דאמר ר"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות, ואף על פי שאין שם חזקת טהורה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבה העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם היתה חתיכה זו או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גבה אם כבר נתחדשה שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבה התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, אף על פי שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא, אלא הלכתא גמירי לה מסוטה, וכן בההיא דמותיב רב שימי בטלה לה חזקת הטהרות כיון שחולדה מהלך על גבי הככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע.
וק"ל רב שימי דמותיב לה משרץ בפי חולדה ומחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, דאמרינן דספקו טהור, כלומר אפילו ברשות היחיד, ופריק לה רבא דהתם נמי הילכתא גמירי לה מסוטה. דקארי לה מאי קארי לה, דלרב שימי מי ניחא, דמאי שנא ככרות משאר טומאות דברשות היחיד ספקן טמא, אלא ודאי משום דככרות הלכתא גמירי לה מסוטה דאין בהן דעת לישאל נינהו. ויש לומר דרב שימי הוה סבירא ליה דכי היכי דאביי לא גמר מסוטה אלא רשות אחת, דהיינו רשות היחיד, דרשות הרבים קם ליה אדינא, הכי נמי לרבא לא גמרינן מסוטה אלא רשות אחת והוא רשות הרבים, אבל רשות היחיד דספקו טמא בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מיהא כדאמרינן מדינא הוא ולאו דגמרינן לה מסוטה.והכי קא קשיא ליה, בשלמא לאביי דסבירא ליה דרשות היחיד הוא דגרמנין לה מסוטה ולחומרא היינו דככרות אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דלא הקיש רחמנא שאר טמאות לסוטה, אלא היכי דדמו לסוטה לגמרי, דמה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, אבל דבר שאין בו דעת לישאל (בסוטה) [כסוטה] לא אקשיה רחמנא לסוטה כלל, וקם ליה אדינא וטהור, וככרות נמי מדינא היא דטהורות, אלא לדידך דאמרת דספק טומאה בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מדינא ספקו טמא ברשות היחיד, וברשות הרבים דטהור מסוטה הוא דגמרנין לה, אם כן ככרות ברשות היחיד אמאי טהורות, דהא נפקי להו מחזקתן במעשה זה, דכיון שהחולדה מהלכת עליהן ושרץ בפיה ודאי עביד דנגע, ופרקינן אנא נמי רשות היחיד מסוטה גמירי לה, דטומאה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים להקל ולהחמיר מסוטה גמרינן לה, ומה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ספקה טמא, אבל שאין בו דעת לישאל טהור.
אמר רב אשי ת"ש צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה איכא דקשיא להו מאי שנא מהא דנדה דתניא ככר נתונה על גבי דף ומדף טמא תחתיו אע"פ שאם נפלה א"א אלא א"כ נגעה טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ותירצו בתוס' משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלים לא גזרו. ועוד תירצו דנראה הכל לפי מה שהוא. תולין בככר שהוא טהור דאנו אומרים אדם טהור סלקה כדי שלא תפול עליה מדף ויטמאנה שאלו הי' אדם טמא עושה כן לא הועיל כלום שהרי טימא את הככר ולא נהנה בו כלל ונמצא שלא הועילו מעשיו כלום. אבל בצלוחית של חטאת אנו אומרים שמא אדם טמא מצא אותו מגול' וחשש לסכנת מים מגולים וכסה אותו ולא חש לטומאתו שטמא את מי חטאת שכתוב בהן למשמרת מפני שהסכנה חמורה מן האסור. וכן הא דפסחים דאמרי' בקרדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם והועילו מעשיו להנאתו דצורך תשמישו גנבו מי שלקחו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל ונמצא אח"כ חפץ ברה"ר אמרינן דלא נפל זה החפץ מהזב אלא מאדם טהור וספיקו טהור אבל אם ברה"י נפל ספיקו טמא דאמרינן דמזב הוא.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל דהיא עצמה נסתרה עם הבועל והוי כרה"י.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל ונמצא אח"כ חפץ ברה"ר אמרינן דלא נפל זה החפץ מהזב אלא מאדם טהור וספיקו טהור אבל אם ברה"י נפל ספיקו טמא דאמרינן דמזב הוא.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל דהיא עצמה נסתרה עם הבועל והוי כרה"י.