משנה טהרות ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ג · משנה ח | >>
תינוק שנמצא בצד העיסה והבצק בידויא, רבי מאיר מטהר.
וחכמים מטמאים, שדרך התינוק לטפח.
בצק שיש בו נקירת תרנגולים, ומשקין טמאין בתוך הבית, אם יש בין משקין לככרות כדי שינגבו את פיהם בארץ, הרי אלו טהורין.
ובפרה ובכלב, כדי שילחכו את לשונם.
ושאר כל הבהמה, כדי שיתנגב.
רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב, שהוא פיקח, שאין דרכו להניח את המזון ולילך למים.
תינוק שנמצא בצד העיסה, והבצק בידו -
- רבי מאיר - מטהר.
- וחכמים - מטמאין, שדרך התינוק לטפח.
- בצק שיש בו נקירת תרנגולין, ומשקין טמאין בבית -
- אם יש בין משקין לכיכרות, כדי שינגבו את פיהן בארץ - הרי אלו טהורין.
- ובפרה, ובכלב - כדי שילחכו את לשונן.
- ושאר כל הבהמה - כדי שתנגב.
- רבי אליעזר בן יעקב - מטהר בכלב,
- שהוא פיקח - שאין דרכו להניח את המזון, ולילך לו אל המים.
- רבי אליעזר בן יעקב - מטהר בכלב,
זה התינוק הוא טמא והעיסה טהורה, והוא ברשות היחיד ומצאנו חתיכה מזאת העיסה בידו. רבי מאיר אומר, ספק הוא אם חתכה בידו וטימא את העיסה או חתכה זולתו אליו, ולכן ספיקו טהור ויהיה העיסה טהור לפי שאין בו דעת להשאל כמו שבארנו. וחכמים אומרים, אין שם ספק שחזקה שהתינוק מטפח ולכן יהיה העיסה טמאה בחזקתה.
וכפי זה האופן ילך הדין בתרנגולין ומשקין טמאים וכן שאר בעלי חיים, אף על פי שהיו אלה המינים אין בהן דעת להשאל, לפי שחזקתם שהם ישתו ואז יאכלו מזאת העיסה, ואם היה הקירוב בין העיסה והמשקה הטמא עד שישאר הטפחה בפיהם מאלה המשקים הנה טמאה העיסה בלי ספק.
ואין הלכה כרבי מאיר, והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
תינוק שנמצא בצד העיסה. האי תינוק לאו כתינוק דרישא דקמייתא בתינוק טהור והכא בתינוק טמא ולעניין עיסה פליגי ורבי מאיר מטהר כדמפרש בפ' כסוי הדם (דף פו.) דרוב תינוקות מטפחין בעיסה ושמא לקח הוא עצמו את הבצק וטימא את העיסה ומיעוט אין מטפחין ושמא בא אחר ונתן לו ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת ורבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוט סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוה ליה פלגא ופלגא ומטהרין לענין טומאה בתינוק שאין בו דעת להשאל מדרב גידל כדפרישי' לעיל:
וחכמים מטמאין. דלא חיישי למיעוט ורוב מטפחין ומיהו לאו רוב גמור הוא לשרוף עליו את התרומ' כדאמרינן בשילהי קדושין (דף פ.) ובפרק שני דנדה (דף יח:) דאמר ר' יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והמפרשים מפני שדרכו של תינוק לטפח בשרצים ולכך יש לנו לטמאותו לא יתכן דבתוספתא משמע דתינוק טמא מפני שנשים נדות מנשקות ומגפפות אותו ומחלק בין הניחתו אמו מלוכלך להניחתו נקי ועוד דומיא דקמייתא דמתוך שהשושנים בידו מספקא לן אם הוא עצמו לקחן או אחר נתן לו כמו כן ספיקא דהכא מתוך שהבצק בידו מספקא לן אם הוא לקחה או אחר נתן לו ובהדיא מוכח כן בתוספתא (שם) דתני עלה אע״פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו אם אמר בריא לי שלא בא אדם לכאן טמא ובירושלמי בפרק בתרא דקדושין גרסינן בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה: תניא בתוספתא (שם) ארבע ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א״ר יהודה בד״א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים מנשקות ומגפפות אותו אמרו לו לדבריך אפי' הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה התחיל יוצא ונכנס בגדיו טהורין ואין עושין על גביו טהרות ולא נמנעו ישראל מכך יש בו דעת להשאל ספיקו ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור היה יודע לשמור את גופו אוכלין על גב גופו טהרות לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. פי' לא נמנעו ישראל מכן אלא היו עושין על גביו טהרות: עוד תניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד כופת של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח ר' יוסי אומר אם יכול לפשוט ידו וליגע טמא ואם לאו טהור יתר על כן אמר רבי יוסי נמצא רחוק מן העיסה אע״פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא:
נקירות. נקירות כעין נקבים בעיסה שבאכילתן דרך התרנגולים שמנקרין בעיסה במקומות הרבה והוא מלשון (צ״ל ראה.) (את) צפור המנקר בתאנה בפ״ק דחולין (דף טו):
שינגבו את פיהן בארץ. שיש ארץ פנוייה מפסקת בין המשקין לעיסה ודרך התרנגולין לאחר שתייתן לנגב פיהן בארץ דאם לא נגבו פיהן כשחזרו לעיסה לאכול נטמאת במשקין טמאין שבפיהן ואם נגבו טהורה וספיקו בדבר שאין בו דעת להשאל טהור.
שהוא פקח. ואין דרכו לשתות כל זמן שמוצא לאכול: תניא בתוספתא (שם) א״ר אלעאי משום רבי אליעזר בן יעקב בכלב הרי זה טהור שהיה אומר בכל שעה ושעה משקין מצויין ואין בכל שעה ושעה אוכלין מצויין:
תינוק שנמצא בצד עיסה - תינוק טמא שנמצא. בצד עיסה טהורה וחתיכה של עיסה זו בידו:
ר' מאיר מטהר - ר' מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב תינוקות. מטפחים בעיסה, ושמא לקח הוא עצמו את הבצק וטימא את העיסה, ומיעוט אין מטפחים ושמא אדם טהור לקח ונתן לו יב, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא, והוי פלגא ופלגא וטהור לענין תינוק שאין בו דעת לישאל:
וחכמים מטמאים - לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא יג, ורוב תינוקות מטפחים. והלכה כחכמים:
נקירת - נקבים נקבים יש בעיסה מחמת התרנגולים שנקרו בה:
שינגבו את פיהם בארץ - דרך התרנגולים לאחר ששתו מנגבין פיהן בארץ, הילכך אם יש קרקע מפסקת בין משקין לככרות כדי שיוכלו לנגב בה פיהן לאחר ששתו, הככרות טהורים. ואם לאו, טמאים, שהרי נטמאו במשקין טמאים שהיה בפיהן של תרנגולים יד. ואע"ג דבשיש קרקע מפסקת מספקא לן אם נגבו פיהן אם לא, הוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, וספיקו טהור:
שהוא פקח - ואין דרכו לשתות כל זמן שהוא מוצא לאכול, שהוא אומר כל שעה משקין מצויין ואין כל שעה אוכלין מצויין. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
והבצק בידו. והוא ברה"י. הרמב"ם:
ר"מ מטהר. פי' הר"ב דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב וכו' ומיעוטא אין מטפחים ושמא אדם טהור לקחה ונתנה לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה לכך תלינן באדם טהור. משא"כ ברפי"א דפרה. תוס' פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וא"ת אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וליכא למימר אע"ג דהוי ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא. דנהי דמסוטה לא נילף נילף מוהבשר. ויש לומר דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה. אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא. דאי הוי בהדי רובא. הוו מיעוטא דמיעוטא. ולמאי דפרישית לר"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר א"ש. דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוט לטהר. אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה. לכך מטהר. תוס' פ"ו דחולין דף פ"ו. ובפ"ד דנדה דף י"ח [ד"ה סמוך]לא כתבו אלא תירוץ הראשון. ועמ"ש פ"ה מ"ז [ד"ה ועלבגדיו]:
וחכמים מטמאים. כתב הר"ב לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורובא וחזקה רובא עדיף. גמ' דנדה שם ובפ"ד דקדושין דף פ'. וא"ת למאי דפרישית בשם נ"י בר"פ בתרא דיבמות. דרבנן ס"ל סמוך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא. א"כ ה"נ לא הוה אלא פלגא ופלגא. והדר לספיקא [ט]. וכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ונ"ל דל"ק כלל ואדרבה תסייע ליה. דאמרי' התם בקידושין ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ותניא כוותיה תינוק עשאו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. וכתבו התוס' דאמאי אין שורפין. ועוד שהעולם מקשים מאי איריא שיש בו דעת לישאל. תיפוק ליה משום דס"ל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא. ורובא וחזקה רובא עדיף. וא"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא. דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ותירצו שאין זה רוב חשוב. ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ע"כ. ולנ"י מעיקרא לאו קושיא היא. דרבנן דקאמרי רובא עדיף לא עדיף ממש. אלא כמו פלגא ופלגא. ואי לאו דעשאוהו כיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ומש"ה נמי כיון שהם עשאו אין שורפין:
אם יש בין משקה כו' כתב הר"ב ואם לאו טמאין שהרי נטמאו במשקין טמאין. לפי שחזקתם שהם ישתו. ואז יאכלו מזאת העיסה. הרמב"ם. וחזקה זו נמי אינה חזקה גמורה לשרוף עליה את התרומה. אלא לתלות עשאום חכמים כיש בו דעת לישאל כדאיתא התם בקידושין. ואיתא תו התם לא שנו אלא במשקים לבנים [אבל במשקים אדומים] אם איתא דנקיר מידע ידיע:
[ר' אליעזר ב"י אומר כו'. כתב הר"ב דהלכה כמותו. וכ"כ הרמב"ם. ומשום דמשנתו קב ונקי. הכ"מ פי"ו מהא"ה]:
(יא) (על המשנה) תינוק כו'. והוא ברשות היחיד. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) לפי שחשש שלא יטמא התינוק את העיסה, לכך תלינן באדם טהור. מה שאין כן בריש פי"א דפרה. תום'. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) ורובא וחזקה רובא עדיף. גמרא. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) לפי שחזקתן שהם ישתו ואז יאכלו מהעיסה. הר"מ. ועתוי"ט:
תינוק שנמצא בצד העיסה וכו': ורש"י ז"ל מפרש שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ע"כ. ור"ת ז"ל מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטפוח שייך באוכלין ומשקין כדתנן בע"ג או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם כדאיתא בתוספתא ור"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה וכדתלינן במתני' דלעיל דדומיא דקמייתא בבא דשושנים קתני סיפא וכן פי' הר"ש ז"ל ג"כ וכתב עוד ובהדיא מוכח כן בתוספתא דתני עלה אע"פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו לו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא ע"כ. גם איתא בירושלמי פ"י יוחסין והתם קתני בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ועיין בירושלמי דדמאי פרק ששי דף כ"ה ע"ב:
בפי' רעז"ל והוי פלגא ופלגא וטהור לענין טומאת תינוק וכו' כצ"ל:
עוד בפירושו ז"ל ורוב תינוקות מטפחים. אמר המלקט ובפרק כל היד קאמר בגמרא ר' יוחנן דאין שורפין עליו את התרומה דלא הוי רוב גמור. וכן ג"כ שם בפ"י יוחסין וחכמים מטמאים לתלות דלא אוכלין ולא שורפין וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' כסוי הדם והבצק בידו ואע"פ שלא נמצא הבצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקים ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך התינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט את ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפ"ה תולין באדם טהור ע"כ. תניא בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א"ר יהודה בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים משחקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה. ע"כ:
ושאר כל הבהמה כדי שתנגב: כך מ"מ:
ולילך לו למים: אלא אוכל כל שבעו קודם שישתה ואינו חוזר לאכול אחר ששתה. הרא"ש ז"ל:
יכין
תינוק: דבמורגל טמא הוא. מדדרכו לטפח באשפה שמצויין שם שרצים מתים הטמאים. ותו משום דנשים נדות רגילות לחבקו ולנשקו [כתוספתא פ"ג]:
שנמצא בצד העיסה: טהורה ומונחת ברה"י:
רבי מאיר מטהר: דמיעוט תינוקות אין מטפחין בעיסה. להכי תלינן שאדם גדול טהור נתן לו הבצק:
שדרך התינוק לטפח: ולהכי חיישינן שהתינוק בעצמו טיפח ולקח מהעיסה וטימאו. ואע"ג דגם רבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה [כנמ"י ר"פ בתרא דיבמות והרא"ש שם]. היינו רק לחומרא. ולא כי הכא דלקולא. ומשום הכי באמת הכא אין שורפין על ספק זה את התרומה. מדהוא קולא:
כדי שינגבו את פיהם בארץ: כדרך התרנגולים לאחר ששתו. דאל"כ תלינן במצוי שדרכן לשתות קודם אכילתן:
כדי שילחכו את לשונו: לקנח בלשונם שפת הפה מבחוץ סביב. כי כך דרכן:
ושאר כל הבהמה כדי שיתנגב: שיש רווח כל כך בין האוכלין למשקין. עד שיתיבש מעצמו המשקה שעל שפת הפה קודם שיבואו להבצק:
רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב: אף כשהבצק סמוך להמשקה:
שאין דרכו להניח את המזון: דאוכלין אינן מצויין לו כל כך כמים. ולהכי מיד כשמוצא מאכל. ממהר אליו ואוכל כל שבעו קודם שישתה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת