ביאור:בבלי שבועות דף מג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
(שמות כב ו) [כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים] 'כי יתן איש אל רעהו' – כלל; 'כסף או כלים' – פרט; 'לשמור' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון; 'הקדש' - רעהו כתיב.
נושא שכר אינו משלם [2]:
מנלן?
דתנו רבנן: (שמות כב ט) [כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה] 'כי יתן איש אל רעהו' – כלל; 'חמור או שור או שה' – פרט; 'וכל בהמה לשמור' חזר וכלל; כלל ופרט וכלל כו' - עד 'הקדש' – 'רעהו' כתיב.
רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע [רבי מאיר אומר: יש דברים שהן בקרקע, ואין חכמים מודים לו; כיצד?
"עשר גפנים טעונות מסרתי לך"! והלה אומר "אינן אלא חמש": רבי מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע]:
מכלל דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע? אדמיפלגי בטעונות - ליפלגי בסרוקות?
<אלא> אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הכא בענבים עומדות להבצר קמיפלגי: דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין, ורבנן סברי לא כבצורות דמיין.
אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל [ושבמנין; כיצד? "בית מלא מסרתי לך", ו"כיס מלא מסרתי לך"! והלה אומר "איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל" – פטור; זה אומר "עד הזיז" וזה אומר "עד החלון" – חייב.] :
אמר אביי: לא שנו אלא דאמר ליה "בית" סתם, אבל אמר ליה "בית זה מלא" - ידיעא טענתיה [3].
אמר ליה רבא: אי הכי - אדתני סיפא 'זה אומר "עד הזיז" [4], וזה אומר "עד החלון" – חייב', ליפלוג וליתני בדידה: 'במה דברים אמורים? בבית מלא, אבל "בית זה מלא" – חייב'!?
אלא אמר רבא: לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין, ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.
תניא כוותיה דרבא: "כור תבואה לי בידך"! והלה אומר "אין לך בידי"! – פטור; "מנורה גדולה יש לי בידך"! "אין לך בידי אלא מנורה קטנה" – פטור [5]; "אזורה גדולה יש לי בידך"! "אין לך בידי אלא אזורה קטנה" – פטור; אבל אמר לו "כור תבואה יש לי בידך"! והלה אומר "אין לך בידי אלא לתך" – חייב; "מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך"! "אין לך בידי אלא בת חמש ליטרין" – חייב [6]; כללו של דבר: לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין'.
'כללו של דבר' - לאתויי מאי? לאו לאתויי "בית זה מלא"?
ומאי שנא 'מנורה גדולה' ו'מנורה קטנה' - מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו? אי הכי, בת עשר בת חמש נמי: מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו?
אמר ר' שמואל בר רב יצחק: הכא - במנורה של חליות עסקינן, דקא מודה ליה מינה.
אי הכי - אזורה נמי ניתני [7] ולוקמי [8] בדלייפי [9]? - אלא דלייפי לא קתני? - הכא נמי בשל חליות לא קתני!
אלא אמר רבי אבא בר ממל: שאני מנורה, הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין [10].
משנה:
המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון; אמר לו: "סלע הלויתיך עליו, ושקל [11] היה שוה"! והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" – פטור;
"סלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה"! והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, ושלשה דינרים היה שוה" [סלע = ארבעה דינרים] – חייב;
"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה"! והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה" – פטור;
"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה"! והלה אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה" [מודה המלוה שהוא חייב שלשה דינרים] – חייב;
ומי נשבע [12]? - מי שהפקדון אצלו [13], שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון [14].
תוספות ד"ה ויוציא הלה את הפקדון: פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה, וכן פר"ח כאן; אבל בריש 'המפקיד' [15] הקשה לדברי המפרש כן 'וכי עבדינן תקנה לרשיעי'? אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה [וע"ע תוס' ב"מ לד: ד"ה שמא]
גמרא:
[’ומי נשבע? - מי שהפקדון אצלו’] - אהייא? אילימא אסיפא [כאשר התובע הוא הלוה, והנתבע הוא המלוה שאבד את הפקדון], ותיפוק ליה דשבועה - גבי מַלוה הוא [שהרי הוא נשבע ואינו משלם]?
אמר שמואל: ארישא; וכן אמר רבי חייא בר רב: ארישא; וכן אמר רבי יוחנן: ארישא.
מאי 'רישא'? - סיפא דרישא: '"סלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה"! והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, ושלשה דינרים היה שוה" [סלע = ארבעה דינרים] – חייב'; [ולא יתכן אחרת, שהרי ברישא של הרישא כופר כל החוב, ופטור מלהשבע!]; דשבועה גבי לוה היא, ושקלוה רבנן מלוה ושדיוה אמַלוה.
והשתא דאמר רב אשי [16] דקיימא לן [17]: זה נשבע שאינה ברשותו, וזה [18] נשבע כמה [19] שוה - הכי קאמר [20]: מי נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו [21], שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון [22].
אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא [23] דמגלא, אבד קתא דמגלא - אבד אלפא זוזי [24]; אבל תרתי קתאתי לא [25].
ורב נחמן אמר: אפילו תרתי קתאתי [26] [27] אבד חדא - אבד חמש מאה [28], אבד אידך - אבד כוליה, אבל קתא ונסכא – לא [29].
נהרדעי אמרי: אפילו קתא ונסכא: אבד נסכא - אבד פלגא, אבד קתא - אבד כוליה. תנן: '"סלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה"! והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, ושלשה דינרים היה שוה" [סלע = ארבעה דינרים] – חייב [30]'; - לימא ליה 'הא קבילתיה'?
מתניתין בדפריש [31], שמואל - בדלא פריש.
לימא כתנאי: 'המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע [32] ויטול את מעותיו [33] - דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: יכול הוא שיאמר לו "כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון אבדו מעותיך"; אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו - דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו.'; היכי דמי? אי דשוי שיעור זוזי -
הערות
עריכה- ^ פרשת שומר חנם היא, דתניא ב'השואל' (בבא מציעא צד:) פרשה ראשונה (שמות כב ו-ח) בשומר חנם, ושניה [שם, פסוקים ט-יב] בשומר שכר, ושלישית בשואל [שם, פסוקים יג-יד ]; וגבי שומר חנם - אין לו עליו אלא שבועה, כדכתיב (שמות כב ז) 'ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו'
- ^ אינו משלם גניבה ואבידה הכתובה בו ליחייב, דכתיב (שם, פסוק יא) 'אם גנב יגנב מעמו'
- ^ דכיון דאמר ליה "בית זה מלא", וזה מחזירה לו חסירה - נראה חסרונה, והרי הוא כ'זה אומר "עד החלון" וזה "עד הזיז"'
- ^ זיז - קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית
- ^ דאין ההודאה ממין הכפירה, ומה שטענו לא הודה לו
- ^ לקמן מפרש לה
- ^ "אזורה בת עשר אמות יש לי בידך"!, והלה אומר "אין לך בידי אלא בת חמש" – חייב
- ^ באזורה בת חתיכות הרבה
- ^ אהדדי בתפירת מחט
- ^ אבל בגדולה וקטנה - ליכא למימר הכי, ובאזורה ליכא למימר חתך הימנה, שהרי ראשיה ניכרין
- ^ חצי סלע
- ^ כמה היתה שוה
- ^ המלוה; ובגמרא מפרש אהייא קאי
- ^ ושמא לא דקדק זה בשומא, ויפסלנו לעדות ולשבועה
- ^ בבא מציעא דף לד:
- ^ בבבא מציעא הוא בפרק 'המפקיד', דאמר רב הונא התם גבי שומר שכר שטען נגנבה וחייב עצמו בתשלומין: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו: חיישינן שמא עיניו נתן בה ורוצה לקנותה בדמים; ואותביניה מהא דקתני 'ויוציא הלה את הפקדון': ואי אמרת משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק ליה?
- ^ ושני רב אשי עלה 'זה נשבע וזה נשבע'
- ^ שהשבועה עליו
- ^ היתה
- ^ מתניתין
- ^ נשבע תחלה שאינה ברשותו
- ^ ולעולם אסיפא דרישא קאי: היכא דשבועה גבי לוה
- ^ בית יד
- ^ דסבר [המלוה] וקביל [את המשכון כנגד ההלואה], אבל כל זמן שהן קיימין - על כרחו גובה חובו אם מִלוה סתם הוא; סתם מלוה שלשים יום, ואם פירש לו זמן - כשיגיע זמנו יפרע, ולא מצי למימר 'סברת וקבילת, דאי לשם משכון קבליה, לשם פרעון לא קבליה, וכיון דקבליה לשם משכון - כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי, ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין
- ^ לא אמרינן 'חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה, ואי אבד חדא מינייהו - לא ליפסיד חמש מאה, דהא לא פריש "חדא בפלגא וחדא בפלגא", אלא תרוייהו קבלינהו בחדא, במשכונו ולא בפרעון; וכיון דמהדר ליה מקצת משכונות במאי דחסר (נפשיה) מיניה - פטר נפשיה בתשלומי שוויו
- ^ ואף על גב דלא פריש - מסתמא חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו
- ^ ואי
- ^ פלגא
- ^ לא אמרינן נסכא קביל בפלגא: דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא - לא קבליה עליה אלא בדמי שוויו
- ^ ולא אמרינן 'אבד כל מעותיו'
- ^ "איני מקבלו עלי אלא באחריות דמיו בשוויו"
- ^ שאבדו
- ^ את חובו