שבועות מג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון הקדש רעהו כתיב:
נושא שכר אינו משלם:
מנלן דתנו רבנן (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל כו' עד הקדש רעהו כתיב:
ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כו':
מכלל דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אדמיפלגי בטעונות ליפלגי בסרוקות (אלא) א"ר יוסי ברבי חנינא אהכא בענבים עומדות להבצר קמיפלגי דרבי מאיר סבר בכבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין:
אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל כו':
אמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה בית סתם אבל אמר ליה בית זה מלא ידיעא טענתיה א"ל רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בבית מלא אבל בית זה מלא חייב אלא אמר רבא גלעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין תניא כוותיה דרבא כור תבואה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור דמנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור האזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור ואבל אמר לו כור תבואה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא לתך חייב זמנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא בת חמש ליטרין חייב כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי בית זה מלא ומאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר בת חמש נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר ר' שמואל בר רב יצחק הכא חבמנורה של חליות עסקינן דקא מודה ליה מינה אי הכי אזורה נמי ניתני ולוקמי בדלייפי אלא דלייפי לא קתני הכא נמי בשל חליות לא קתני אלא אמר ר' אבא בר ממל טשאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין:
מתני' יהמלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור כסלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב לסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור מסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה חייב ומי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון:
רש"י
עריכהכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' - פרשת שומר חנם היא דתניא בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר ושלישית בשואל וגבי שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה כדכתיב (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו:
' - אינו משלם. גניבה ואבידה הכתובה בו ליחייב דכתיב (שם) אם גנב יגנב מעמו:
ידיעא טענתיה - דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזירה לו חסירה נראה חסרונה והרי הוא כזה אומר עד החלון וזה עד הזיז:
זיז - קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית:
אלא מנורה קטנה פטור - דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו:
אין לך בידי אלא בת חמש חייב - לקמן מפרש לה:
אזורה נמי ליתני - אזורה בת עשר אמות יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמש חייב ולוקמה באזורה בת חתיכות הרבה ולייפי אהדדי בתפירת מחט:
לגוררה ולהעמידה על משקל חמש ליטרין - אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזורה ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין:
מתני' שקל - חצי סלע:
מי נשבע - כמה היתה שוה:
מי שהפקדון אצלו - המלוה ובגמרא מפרש אהייא קאי:
ויוציא הלה את הפקדון - ושמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה:
תוספות
עריכהוכל בהמה לשמור חזר וכלל. אע"ג דבריש ת"כ קאמר מפרט וכלל כיצד ומייתי האי קרא לסימנא בעלמא הוא דנקטיה דהכא כלל ופרט וכלל הוא:
כבצורות דמיין. נראה דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר ולענין בעל חוב כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כדמוכח בפרק נערה (כתובות דף נא. ושם) גבי הא דאמר רב יוסף זיל הב לה מתמרי דעל בודיא דפריך סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי ואי הוה שייך לפלוגתא דהכא מאי קשיא ליה דלמא כרבנן סבירא ליה מיהו ר"ח פירש דהוי כר"מ דקיימא לן הכי משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט: ושם) פסקינן כר"ש דאמר אכלה' פירות גמורים משלמת פירות גמורים כדמפרש טעמא בגמרא דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר שום זה לא יהא אלא על גב שדה אחר ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי אלמא דכתלושין דמו:
אלא על דבר שבמדה כו'. פריב"א דנ"ל מההיא דדרשינן בריש מרובה (ב"ק דף סג: ושם) שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במדה ובמשקל ובמנין ומיהו י"מ שם פירוש אחר דאתא לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף מז.) גבי קנין מה נעל דבר המסוים אף כל דבר המסוים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא:
זה אומר עד הזיז. למ"ד הילך פטור (ב"מ דף ד.) צריך להעמיד כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין:
ליפלוג וליתני בדידיה. דבלאו הכי מיירי סיפא בבית זה דבבית סתם אפילו עד הזיז עד החלון אין דבר שבמדה:
אלא אמר רבא. וא"ת ואמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזיר לו חסירה נראית חסרונה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז וי"ל דבשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם אי נמי בעינן שיזכיר מדה בהודאתו:
לאו לאתויי בית זה מלא. ואם תאמר ודלמא לאתויי בית סתם דאכתי לא תנא ליה דטעמא דפטורא ברישא הוי משום דמה שהודה לו לא טענו כדפירש ובית סתם הודה לו מה שטענו וי"ל דלשון שיטעננו משמע שניכרות טענותם וידוע מה שביניהם והיינו נמי לישנא דרבא גופיה ולשון ויודה משמע שמזכיר בהודאתו מדה אבל קשיא אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו ולמאי דמוקי לה במנורה של חליות ניחא דברישא אפילו של חליות פטור אף על גב דהודה לו מה שטענו דבעינן דבר שבמדה והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל בית זה מלא דלבית סתם לא איצטריך דמרישא שמעינן לה כיון דלא הוי דבר שבמדה:
ויוציא הלה את הפקדון. פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה [וע"ע תוס' ב"מ לד: ד"ה שמא]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ו (עריכה)
עא א ב מיי' פ"ה מהל' טוען הלכה ד', ומיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה ד', סמג עשין פט ועשה צה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ה סעיף ב' ועיין במ"מ:
עב ג מיי' פ"ד מהל' טוען הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף כ"ד:
עג ד מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף כ"ה:
עד ה מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף כ"ו:
עה ו מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף כ"ג:
עו ז ח מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף כ"ה:
עז ט מיי' שם, סמג שם:
עח י מיי' פי"ג מהל' מלוה הלכה ג', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סעיף ט' וסעיף טו וע"ש:
עט כ מיי' פי"ג מהל' מלוה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סעיף י':
פ ל מיי' פי"ג מהל' מלוה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
שומר חנם אינו נשבע בהם מהאי טעמא ממעטי להו משום שאין מטלטלין ואין גופו ממון כו' לפי שאין נשבעין אלא על דבר המיטלטל וגופו ממון כו:
נושא שכר אינו משלם. דת"ר כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה חזר וכלל כלל ופרטט כו':
מתני' ר' מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כיצד עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא ה' ר' [מאיר] מחייב וחכ"א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:
ואקשינן מכלל דרבי מאיר סבר מחובר אינו כקרקע. אדמפלגי בטעונות ובענבים ליפלוג בסדוקות בגופן של גפנים:
ואוקמה ר' יוסי בר' חנינא דברי הכל מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.
ובענבים העומדות ליבצר פלוגי. ר' מאיר סבר כבצורות דמיין:
מתני' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה כו'. כיצד אמר ליה בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע. אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור:
זה אומר עד הזיזי וזה אומר עד החלון היה בית זה מלא תבואה חייב. אוקמה רבא דאינו חייב עד שיטעון בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.
תניא כוותיה דרבא כור תבואה לי בידך אין לך בידי פטור. כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך חייב:
מנורה גדולה לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור.
מנורה בת עשר ליטרין לי בידך אין לך בידי אלא בת ה' ליטרין חייב:
אזור גדול לי בידך. אין לך בידי אלא קטן פטור.
כללו של דבר אינו חייב עד שיטענו בדבר שבמדה ושבמשקל כו':
ואקשינן מ"ש בשטענו מנורה גדולה והודה לו בקטנה דפטור דאמרי' מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. בשטענו מנורה בת עשר ליטרין והודה לו במנורה בת ה' ליטרין נמי נימא מה שטענו לא הודה לו כו'. ופרקינן בשטענו במנורה של חליות בת י' ליטרין והודה לו במקצת הטענה ממנה בה' ליטרין.
ודחינן אי הכי אזור נמי נימא חייב ונוקמה בדלייפי והוא דאודי באזור קטן מקצת ממנו אלא מדלא קתני אזור בדלייפי.
הכא נמי מנורה של חליות לא קתני. ושאני מנורה הואיל ויכול למנורה של עשר ליטרין לגורדה ולהעמידה אותה בעצמה בה' ליטרין ונמצאת הטענה וההודאה בדבר אחד:
והני קרקעות ועבדים ושטרות ששנינו אין נשבעין עליהן שבועתא דאורייתא. אבל שבועה דרבנן נשבעין עליהן. דגרסי' בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך (דך פז:) בענין הפוגמת כתובתה סבר רמי בר חמא שבועתא דאורייתא כו'. ואסיקנא.
אלא אמר רבא שבועה מדרבנן אלא להפיס דעתו של בעל (הבית):
מתני' המלוה את חברו על המשכון ואבד ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור כי לא הודה לו הלוה שנשאר לו כלום עליו. אלא [אמר] לו ההלואה היתה כנגד המשכון כיון דקיימא לן שהמלוה על המשכון שומר שכר ושומר שכר חייב בגניבה ואבידה חייב המלוה בדמי המשכון. לפיכך יצאה המלוה בדמי המשכון כו'.
עד מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
הא דאמר אביי אבל בית זה מלא ידיע בטענתיה. ה"ק ידיע טענתיה דלתבע כיון דקא טעין ליה דבר שבמדה והוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל ומתוך שידועה טענתו של זה ידועה נמי תשובתו של זה דחזינן כמה אית בה ומתוך כך נדע מה שכפר לו כדפירש רש"י ז"ל.
ורבא ס"ל דבעינן שיודה לו בפירוש ויאמר אין לך בידי אלא כך וכך ותניא כותיה כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה כו' ויודה לו כו'. כללו של דבר לאיתויי מאי לאו לאיתויי בית זה מלא אבל מפשט דברייתא לא ק"ל לאביי דאיהו סבר כי קא טעין ליה בית זה אפי' אמר מה שהנחת אתה נוטל מודה שדבר שבמד' מיקרי כדכתיבנא.
ומיהו הא דאמר רבא אי הכי הא דתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני בדידה לא מחוורא מילתא אמאי לא אקשי' בהדיא [אי] דטעין ליה בית סתם אפי' זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון נמי ובודאי דלאביי גופיה סיפא בבית זה ותנא עד הזיז ועד החלון וה"ה לבית זה סתם אלא ללישנא דגמ' לא הוה צריך למימר ליפלוג וליתני בדידה.
סלע הלויתני עליו ושנים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ואוקי' בגמ' בהמפקיד (ב"מ לה,א) במאמינו שאינה ברשותו דאי לאו הכי הרי צריך הוא לישבע שאילה ברשותו ולשבע כמה שוה ע"י גלגול ורישא דקתני חייב למי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נמי במאמינו ואפי"ה כיון דהאי חייב חיישינן ליה אלן נמי שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל כדכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
וק"ל, הך סיפא דרישא אמאי חייב שבוע' דהא ודאי אי איתיה למשכון ברשותיה כל כמה דלא מהדר ליה לא מחייב לוה למלוה כלום וכיון שכן בכאן שאילו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא [דלית לך] וחמשין לא ידענא דפטור ואי אתה יכול לומר תהא במאמינו שלא בשביל זה העמידו בגמרא לרישא בהכי.
וי"ל כיון שהוא מודה לו בעיקר החיוב שאפי' ישנו לפקדון בידו מ"מ הוא חייב לו באותו עודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי כדבריו הוא חייב לו בהן אעפ"י שאם לא אבד אינו גובה ממלו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בשבועה בכך מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דידיה הודאה גמורה היא אבל אין אדם נעשה מודה מקצת בכופר בממון שחברו נאמן עליו בשבועה כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין דמי חבלי' או גזלה כענין משנתנו דהנגזל והנחבל והלה כפר אעפ"י שזה נשבע ונוטל מחצה אין חברו נשבע ולא משלם על המחצה שהרי כפר ולא דמיא להא דלעיל דהא מודה מקצת הלואה ורחמנא הוא דרמא עליה להפיס דעתו של זה ודברי הרמב"ם בפ"ד מה' גזלה נוטין למה שכתבתי ומיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא.
ושמעי' ממתני' דכל שומר שאבד הדבר שהיה מופקד אצלו וטוען כך וכך היה שוה נשבע כדין מודה מקצת ואי לאו מודה מקצת הוא כגון דאמר ליה הילך אכתי נשבע שאינה ברשותו וכמה היה שוה על ידי גלגול ואי אית ליה סהדי דאבד מיניה ואמר ליה הילך פטור (משבועת) [בשבועת] היסת כדין שאר כל הטענות וכתב עלה הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל וכיון שכן שמעי' ממילא דהיכא דאמר שומר לא ידענא כמה הוה שויא ובעל הפקדון אמר אנא ידענא דשוי כך וכך דמ"מ הא מודה ליה הנתב' דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה ניהו ה"ל מחויב שביע' ואינו יכול לישבע דמשלם כו'.
ואחד מרבותי שמעתי מקשה, כיון דהאי אמ' לא ידענ' כמה הויא שויא לא מחויב שבועה הוא דהא לא מודה בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כדתנן איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור והיכי דמי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון מנה לי בידך וא"ל חמשין אית לך וחמשין לא ידענא וכדרבא דבכל הנשבעין ועוד שהרי אינו כופר בשני כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה שוה.
ותמהני שאף רבינו הגדול ז"ל כך היה דעתי' לפי שמצינו בכתב הרב המחבר ר"מ ז"ל בהלכות שאלה ופקדון המפקי' פירות אצל חברו שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היה והשומר אינו יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ובזו הורו רבותי ר' יהוסף הלוי ז"ל ורבו ז"ל נומיתי לו דילמ' שאני התם דאמר ברי לי שלא הנחת אצלי [אלא] אותו סך שהנחת בבית ואיני יודע כמה הוא פטור דהאי לאו דבר שבמדה הוא שהרי הודה במה שבבית ואין אנו יודעין כמה הוא אבל טענו. בית זה מלא הפקדתי אצלך והלה אומר יודע אני שהפקדתני פירות ואיני יודע כמה היו אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון והיינו פרוט' שהרי מ"מ מודה הוא שהפקי' אצלו ממון ועל כרחו הרי הודה בפרוטה ה) ואינו יודע על השאר הילכך מחוייב שבועה הוא שבכל מה שאדם אומר איני יודע רואין אותו כאלו כפר בו ואמר ברי לי שאין לך בידי וכל שאלו אמר כן חייב שבועה אף עכשיו שאמר איני יודע מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע ומשלם, ומ"מ והוא שיאמר שוה ממון הוה ואיני יודע כמה אבל (התם) [אמר] סתם דילמא אפי' בפרוטה אינו מודה ואל תתמה שהרי כשאומר נמי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין גמור הוא שהרי אינו אומר ברי אין לך בידי אלא חמשין ואפשר שיש לו בידו יותר מחמשין ואעפ"י שהוא אמר ברי חמשין אית לך בידי כיון שאמר ואידך חמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין שיתחייב עליו שבועה אלא שכך ה"ה שכל מי שמודה יש לך בידי ממון ואיני יודע כמה רואין מה שאמר בו איני יודע כאלו כפר בו שהרי הוא פטור ואלו כפר היה מודה מקצת והוא מתחייב שבועה ולפיכך משלם הואיל והודה בשוה פרוטה כדכתיבנא וכן הדין במי שאמר בית מלא דינרין הפקדתי אצלך ומאתים דינרין היו בו והלה אומר דינרין היו בו אבל איני יודע כמה הרי זה מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הרב המחבר ז"ל.
ומצאתי בירושלמי (ו,ח) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור כו' ועד והלה אומר איני יודע ר' בא ר' יונה בשם רב יאות לית את ידע אהין ידע רבי יהושע דרומאה בעי קומי ר' מנא תמן את אמר לית את ידע אהין ידע ובהא את מר הכין תמן יש חלול שבועה הכא לית ליה חלול שבועה.
וכך פירושו: אמר ליה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע כמה היה שוה יותר על מה שהלויתיך (אבל יודע הוא שכנגדו יודע ונוטל בלא שבועה ואקשי' שהיה שוה יותר על חובו) אמ"ר בא בשם רב חייא שאם הוא אינו יודע שכנגדו יודע ונוטל בלא שבועה (ואקשי' תמן אתה אומר בלא שבועה שאם זה אינו יודע שכנגדו יודע וניטל בלא שבועה) ואקשי' תמן פי' מאי תמן הכא גבי משכון וכא את מר הכין פי' שאתה אומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, מוחלפת היא שיטה זו דמאי תמן הכא בשמעתין ומאי הכא תמן א) אלא שזה דרך הירוש' בכמה מקומות לפי שבמקום אחד נשנית השטה הזו וכלשונה נכתבה כאן ומפרקי' תמן יש תלול שבועה פי' שהשבועה עליו לפי שהוא מחוייב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע משלם והכא גבי מנה לי בידך וא"ל איני יודע לית חלול שבוע' כלומר אין שבועה חלה עליו ומשום הכי פטור וזה הירוש' מפורש כדברי רבינו ז"ל. וא"ת שיש להעמידה בשטען ואמר כך וכך היה שוה יותר מחובו והשאר איני יודע אלו היה הדבר כך היה לו לפרש מדקאמר איני יודע סתם משמע כדפרי'.
והקשה הרב הלוי ז"ל על דבריו ממה שאמרו בירושלמי בפ' הכונס חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל וקאמר דהתם ודאי שמא סיגין היה מלא קאמר דאי לא אמאי נשבע ונוטל אדרבא האי נשבע ולא משלם וכיון שכן קשיא לימא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא משלם.
וזו קושיא קשיא עליו יותר מן הראשונה דהא כיס מלא מסרתי לך הוא ואינו דבר שבמדה ולא מחוייב שבועה הוא וא"ת בטענו שק של מדה מנ"ל לרב ז"ל הא כי היכי דתיקשי לא לוקמה ולא תיקשי.
ומה שאמ' בתירוצו דכי אמרי' מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הני מילי היכא דליכא דררא דממונא ליתה וקשיא עליה הא דתנן בהשואל השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת השוכר אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והוינן בה מדרב נחמן והא התם איכא דררא דממונא דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה אי לא ואפ"ה פטור דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב ולא זו דרך הירושלמי דהתם משו' תקנת נגזל באשו נגעו בה.
והכי איתא התם גבי פלוגתא דטמון אמ"ר הושעיא כשאין שם עדים אכל יש שם עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה ותנינן על גדיש של חטים כו'. כהדא חד בר נש כו' פי' דר' יהודה סבר אפילו אין שם עדים שהיה שם באותו דבר שהיה טוען חייב ונשבע הלה ונוטל כעובדא דהאי גברא דאפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כרבי יהודה דאמר עשו תקנת נגזל באשו כדאמר רב גופיה בגמ' דילן ואפי' בכופר ואומר לא היו מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת פקדון או אני ראיתי או אני הכרתי בו אף על פי שהיה צרור בכל זה נשבע ונוטל מטעם תקנת נגזל ולא מדין שבועה ואין לדין זה פסק בשמועה זו כמי שלא הביאה כאן דין תקנת נגזל באשו שזהו אותו הדין בעצמו.
כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי כי האי גונא כו': וא"ת למה ליה למידק מכללו של דבר לשמעיה מגופא דברייתא דקתני עד שיטעננו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה, י"ל דאי מגופא דברייתא אמר לך אביי כל דאמר ליה בית זה אפי' כי אמר לי' אידך מה שהנחת אתה נוטל ממה שטען התובע ידיע טענתיה דנתבע כדאמר אביי דהא קא תבע מיניה בית ידוע ואנו רואין כמה יש בו עכשיו והוא מודה לו בו הרי זה טוענו דבר שבמדה וזה משיב לו דבר שבמדה, ולפיכך לא אפשר ליה למידק אלא מכללו של דבר דאתא למעוטי אפי' בית זה עד שיודה לו בפירוש דבר שבמדה.
[מתני']: המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו סלע היה שוה פטור: דקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות כדתנן בפרק השוכר את האומנין.
סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב: וכתב הרמב"ן ז"ל שיש ללמוד מכאן שהמלוה על המשכון אע"פ שאלו לא נאבד המשכון אין הלוה חייב לפרוע לו כלום עד שיחזיר לו משכונו ואפי' אינו שוה אלא פלג חובו, אפ"ה אם המלוה טוען נאבד אין הלוה יכול לומר איני פורע לך עד שתחזיר לי משכוני דשמא לא נאבד כמו שאתה טוען, ותדע לך שאלו לא היה חייב לו עד שיחזיר לו משכונו אפילו בשהודה שלא היה שוה אלא שלשה דינרין האיך אתה מחייבו משום מודה במקצת דהא כיון שאינו יודע אם אבד אם לאו הוה ליה כמאן דאמר ליה דינר אני יודע שאני חייב לך ושלשה דינרין שמא משכוני בידך הוא ואיני חייב עד שתחזירהו לי הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטווי, והטענה בזה דכיון דהוא מודה לו בעיקר החיוב דעל כל פנים הוא חייב באותו עודף שעל כדי דמיו ואפי' ישנו למשכון בידו ואלו ודאי נאבד הי' חייב והמלוה נאמן בשבועה שנאבד מודה מקצת הוא זה.
סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור: אוקימנא לה בפרק המפקיד דוקא במאמינו לוה למלוה שאבד הא בשאינו מאמינו חייב לישבע שאינו ברשותו כדאמר רב הונא שלש שבועות משביעין אותו וכיון שנשבע שאינה ברשותו מגלגלין עליו כמה היה שוה וכדאיתא התם בפ' המפקיד, ושמעינן מהא מתני' דכל שומר שאבד אותו דבר המופקד אצלו אם הוא מודה במקצת שווי מה שהמפקיד אומר שהוא שוה חייב שבועה כדין מודה במקצת ואם אינו מודה מקצת פטור ואם מודה מקצת ואומר לו הילך פטור כדקיי"ל כמ"ד הילך פטור.
וכתב הר"י הלוי ז"ל דכיון דכן שמעינן דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה הי' שוה ובעל הפקדון אומר כך וכך היה שוה הו"ל השומר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כמו שטען התובע ואין התובע חייב שבועה כלל אבל אם רצה השומר להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה לו ליטול אין מונעין מכך, והקשה הוא ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי בבבא קמא פרק הכונס דגרסי' חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין היה מלא והדין אמר מטכסין היה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ, והתם ודאי בטוען בשמא סיגין הוה מלא הוה עובדא דאי בטוען ברי סיגין הוה מלא פטור היה לגמרי דמה שהודה לו לא טענו והוה ליה כטענו חטין והודה לו בשעורין, אלא ע"כ באומר שמא סיגין היה מלא מ"מ מודה הוא בחיוב קצת ואינו יודע כמה וא"כ הוה ליה למפקיד ליטול בלא שבועה כלל, ותירץ דלא אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בזמן שאם טוען בריא מה שהוא טוען שאינו יודע מתחייב שבועה כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, אבל באלו דאלו טוען בריא סיגין הוה מלא לא היה מחויב שבועה דמה שטענו לא הודה לו כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, וחזר הרב ז"ל והקשה דכיון שכן למה ישבע ויטול דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור לגמרי ואפילו מדמי שעורין ואינו חייב אלא שבועת היסת בלבד כדין כופר הכל, ותירץ דהתם בדליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא דהא ודאי אפקיד גבי' אלא דאיהו לא ידע אי סיגין אי מטכסין לשתבע הדין דידע ויטול.
והרמב"ן ז"ל כתב דטעם זה ליתא כלל, משום דקשיא עלי' הא דתנן בפרק השואל את הפרה (צ"ז א') שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואוקימנא דוקא בשיש עסק שבועה ביניהן וחייב לישבע בגלגול כדאיתא התם, דאלמא אי לאו משום גלגול היה פטור ואע"ג דהתם איכא דררא דממונא דהא באומר איני יודע אם ביום שהיתה שאולה מתה או ביום שהיתה שכורה מתה אע"ג דאיכא דררא דממונא דלא ידע אי נפיק מזמן שאלה אם לאו אפ"ה פטור דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובהודאה חייב.
ולי נראה דאין קושית רבינו ז"ל כאן מחוורת, דהתם שאני דאין שום חיוב אצל השואל אם היה כטענתו שאם מתה ביום שהיתה שכורה א"נ מתה השכורה אינו חייב כלום אבל כאן ודאי יש דררא דממונא וחייב עכ"פ במקצת שאפי' הוה מלא סיגין כמו שהוא טוען מ"מ היה מתחייב בדמי אותם סיגין, והיינו דהתם מקשה מדר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דמתני' לההיא דמיא דהא אינו יודע בשום חיוב, וכ"ש אם נפרש שם דלא מקשה מאיני יודע אם ביום או בשעה שהיתה שאולה מתה אלא מאיני יודע אם שאולה מתה או שכורה מתה דהוה דומיא דר"נ דהתם הו"ל כאלו אומר איני יודע אם נתחייבתי לו כלום אם לאו, וכבר כתבתי אותה משנה ומה שאמרו עליה בגמרא בארוכה בס"ד.
ומיהו הרמב"ן ז"ל כתב שהירושלמי דרך אחרת יש לו, דהתם משום תקנת נגזל באשו נגעו בה, דהכי איתא התם בפלוגתא דטמון א"ר אושעיא כשאין שם עדים שהיו שם כלים אבל יש שם עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה דתניא על גדיש של חטין מחופה בשל שעורין או גדיש של שעורין מחופה בשל חטים נותן כשל שעורין, כהדא חד בר נש דאפקיד לגבי חבריה חד שק צרור וארעו אונס הדין הוה אמר מטכסין הוה מלא כו', ופי' הרב ז"ל כך הירושלמי דר' יהודה סבר אפי' אין שם עדים שהי' שם אותו דבר שהוא טוען חייב ונשבע הלה ונוטל כעובדא דהאי גברא דאפקיד גבי חבריה שק צרור וארעו אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כר' יהודה דאמר עשו תקנת נגזל באשו כדאמר רב גופיה בגמרא דילן (ב"ק ס"ב א'), ואלו כופר ואומר בריא לי לא היו מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת הפקדון או אני ראיתי או אני הכרתי בו אע"פ שהיה צרור בכל זה נשבע ונוטל מטעם תקנת נגזל ולא מדין שבועה, ואין לדין זה עסק בשמועה זו (נ"א בשבועה זו) כמו שלא הביא כאן תקנת נגזל באשו שזהו אותו הדין בעצמו עכ"ל הרב ז"ל, ואין ענין זה שבירושלמי ופירוש הרב ז"ל ברור אצלי, שאיני רואה שיהיה מעשה זה דומה בעיקר הדין לתקנת נגזל באשו ולא לאשו, שזה נפקד היה ולא גזלן ולא מדעת אבדו דהא ארעו אונט קאמר ולא קאמר פשע בו, דאי פשע בו ה"ל כההוא דבטש בכוספתא דחבריה ושדייה בנהרא דאמרי' התם דחייב משום תקנת נגזל באשו, אבל כאן שהיה פקדון ולא פשע למה יעשו בו תקנות, אלא שבזו י"ל דלאו אונס ממש קאמר דא"כ פטור הוא מן הדין שאין הנפקד חייב באונסין אלא אם ארעו דבר שהפסידו קאמר ולעולם בפשיעת הנפקד.
ומ"מ יש עוד מקום עיון בירושלמי דפשטא דעובדא משמע דלכל אירע אונס בין לשק בין במה שהיה בתוך השק וזה מודה בשק מיהו אינו יודע מה שבשק וה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בלי שישבע התובע, וי"ל דהשק לא נאבד וה"ל הילך, ואי נמי נאבד ואמר ליה הילך בדמי השק, אי נמי י"ל דליכא למימר מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלס בלי שבועת התובע אלא בזמן שהיה לו לדעת וכשאמר איני יודע הרי הוא פושע דכל דלא ידע פשיעותא הוא.
ולענין מה שכתבנו בשם הר"י הלוי ז"ל בשאומר שאבד מה שהפקידו בידו ואומר איני יודע כמה הי' שוה דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו:
- אחד מרבותי שמעתי מקשה כיון דהאי אמר לא ידענא כמה שויא לאו מחויב שבועה הוא דהא לא מודה דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין כדתנן איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, והיכי דמי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון מנה לי בידך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדרבא דפרק כל הנשבעין, ועוד שאינו כופר בשתי כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה הוא שוה, ותמהני שאף רבינו הגדול ו"ל כך היה דעתו לפי שמצינו להרב המחבר הרמב"ם ז"ל בהלכות שאלה ופקדון שכתב המפקיד פירות אצל חברו שאין מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אמר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה דהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכזה הורו רבותי הר"י הלוי ורבו ז"ל, נמתי לו דילמא שאני התם דאמר לו ברי שלא הנחת אצלי אלא אותו סך שהנחת בבית ואיני יודע כמה הוא פטור דהאי לאו שבמדה הוא אבל טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך והלה אומר יודע אני שהפקדת פירות ואיני יודע כמה היו אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון דהיינו פרוטה שהרי מעמ מודה הוא שהפקיד אצלו ממון וע"כ הודה במקצת ואינו יודע על השאר הילכך מחויב שבועה הוא, שבכל מה שאדם אומר איני יודע רואין אותו כאלו כפר בו ואמר ברי שאין לך בידי וכל שאלו אמר כן חייב שבועה אף עכשיו שאמר איני יודע מחויב שבועה הוא ואינו יכול לישבע, ומ"מ והוא שיאמר שוה ממון היה ואיני יודע כמה אבל אמר סתם דילמא אפי' בפרוטה אינו מודה.
- ואל תתמה שהרי בשאמר נמי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין גמור הוא שהרי אינו אומר בריא חמשין אין לך בידי אלא חמשין לא ידענא ואפשר שיש בידו יותר מחמשין, ואע"פ שהוא אומר ברי חמשין אית לך בידי כיון שאמר ואידך חמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין הוא שיתחייב עליו שבועה, אלא כך הוא הדין כל מי שמודה יש לך בידי ממון ואיני יודע כמה רואין מה שנאמר בו איני יודע כאלו כפר בו שהרי הוא פטור עליו ואלו כפר היה מודה מקצת והוא מתחייב שבועה ולפיכך משלם הואיל והודה בשוה פרוטה כדכתיבנא, וכן הדין במי שאומר כיס מלא הפקדתי אצלך ומאתים דינרים היו בו והלה אומר דינרין היו בו אבל איני יודע כמה ה"ז מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הרב המחבר ז"ל. ע"כ העתקתי מלשון הרב ז"ל.
אמר אביי ל"ש פי' דברישא דקתני מה שהנחת אתה נוטל פטור אלא בשטוענו בית סתם אבל טוענו בית זה חייב ודבר שבמדה (פטור) הוא מ"ט מידע ידיע טענתיה פי' רש"י ז"ל אפי' טענתא דנתבע ידיעה חשיבא דבר שבמדה ואע"ג דהשתא בב"ד לא ידיע' כשנלך לבית הזה ונראה מה שיש שם ידיעה כפיר' והודא' דנתבע וסבר אביי דבהכי סגי לן ורבנן דפריך עליה סבר דבעי' דידיעה השתא בב"ד. א"ל רבא א"ה אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וכו' ליפלוג וליתני בדידה וכו' והקשה הרמב"ן ז"ל למ"ל לרבא למיפרך מהאי טעמא תיפוק ליה דהא רישא בבית סתם וסיפא נמי בבית סתם וכיון דכן כי אמר עד הזיז ועד החלון לא ידיעה טענתא דחד מנייהו דכיון דהבית ענמו אינו ידוע גם הזיז והחלון אין ידועים אלא ע"כ סיפא בבית זה וה"ה לרישא ותי' דאה"נ דיכול למיפרך הבי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מהא דליפלוג וליתני בדידה דפשי' טפי אבל הר' רמ"ה ז"ל אומר דסיפ' אפילו בבית סתם חייב כיון שזה תובעו לשון מדה בהכי סגי ואע"פ שאין אות' מדה ידוע' ממש בב"ד והדבר ידוע דמאן דנקיט זיז וחלון למדה תפיס ליה ותדע דעשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה טוען אינן אלא ה' דבר שבמנין הוא דלא פטרי בה רבנן אלא משום דהוו כקרקע ואע"פי שלא הזכיר ולא ידענו כמה היו טעונות היינו שהזכיר לנו שם מנין ושנדע מן הסתם שיש ביניהם שתי כסף דבהכי הוי דומיא דכסף שדרכו לימנות ולישנא דמתני' דייקא וכן לישנא דברייתא וכן לישנא דגמ' הלכך סיפא אפי' בסתם בית אתיא כיון שהזכירו זיז וחלון למדה ולא נחלקו אלא בשזה טוענו בית זה שהיא מדה ידועה וה"ה לבית פ' וזה משיב דבר שאין בו זכר מדה כלל כגון מה שהנחת אתה נוטל אביי סבר דהא ידיעה ורבא סבר דלא חשיבא תשובת נתבע ידיעה ונראה דאביי לא חשיב לה להא דרבא פירכא והיינו דלא חשבי' לה תיובתא משום דא"ל אביי דניחא לתנא טפי למיתני סיפא דזיז וחלון מדליפליג וליתני בדידה דהא חשיבא ליה רבותא טפי לאשמועי' דזיז וחלון חשיבי מדה ואפי' בסתם בית ורבא סבר דטפי הוי רבותא לאשמועי' למיתני בדידה בד"א וכו' אפילו באומר מה שהנחת אתה נוטל חייב וידיעה טענתיה לפי שחברו טוענו בבית [זה]:
תניא כוותיה דרבא עד כללו של דבר לאתויי מאי וכו' ויש נוסחאות שלנו כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ואיכא דל"ג ושיודה לו בדבר וכו' משום דק"ל דא"כ למ"ל למידק מכללו של דבר תיפוק ליה דהא קתני בהדיא ויודה לו בדבר שב מדה וס' אבל השתא דל"ג ליה איצטרך למידק מכללו של דבר שיש בכלל יטעננו דקתני אף טענתו של נתבע שתהא דבר שבמדה וכו' ואין למחוק הגי' דאי לא קתני כללו של דבר הא דקתני עד שיודה לו לא שיודה לו ממש אלא שיהא ידוע שהודה דבר שבמדה כגון שחבירו תובעו בית זה כי אע"פ שהוא לא משיב אלא מה שהנחת אתה נוטל ידוע הודאתו של זה באותו בית דשנלך שם ונראה מה שיש שם עכשיו אבל כי קתני כללו של דבר לסימנא הא ודאי בדוקא נקט עד שיודה לו בב"ד שיש בו שם מדה או מנין או משקל ולאפוקי מדאביי:
א"ה אזורה גדולה ואזורה קטנה נמי ליתני בה חיובא ונוקמ' בדלייפי וכו' פירכא כל דהוא פריך ומשום דידע בה שנוייא דרויחא טפי בדר' אבא בר ממל דהא איכא למימר דכיון דקתני סיפא מנורה גדולה וקטנ' לחיובא בשל חליות ממילא שמעינן לאזורה גדולה וקטנה בדלייפי וחדא מנייהו נקט ולא למיחשב ולמיזל כי רוכלא ודכוותה בש"ס טובא:
שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על ה' ליטרין פי' דמנורת בת עשר ובת ה' ליטרין לחיובא דקתני לא מחמת דגדולות וקטנות במדה אלא לענין עוביה של מנורה שזה טוענו מנורה עבה וזה טוענו מנורה דקה ואשמעי' דכה"ג שאין ביניהם שינוי צורה אחרת ממין הטענה הוא הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על בת ה' ליטרין ותהא צורתה בגדלות וקטנות כמו בתחילה וכ"ש דשמעי' מינה למנורה של חליות ולאזורה דליפא דהא לא פריך תלמודא אלא דליפא לא קתני תנא אבל בעיקר הדין מודינא דחייב בה וכן כל כיוצא בו והא פשיטא דגדולה וקטנה דבר שבמדה הוא:
המלוה את חבירו על המשכון ואבדה משכון פי' והרי המלוה חייב בתשלומין מפני שדינו כשומר שכר וכדתנן כפרק השוכר ונקט אבד דשכיח טפי וה"ה לנגנב או נקט אבד משום דאתו מדרשא דגנבה כתיבא בקרא ולהכי חביבא ליה למינקט אבידה. א"ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה פי' ושקל הוא חצי סלע והסלע ד' דינרין והשקל ב' דינרין נמצא תובעו ב' דינרין הנותרין והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ואיני חייב לך כלום כי אתה חייב באבידת המשכון פטור פי' משבועת מודה במקצת אבל המלוה חייב לישבע שאינה ברשותו כדאיתא בפרק המפקיד אלא דתנא לא מיירי בהא אלא בפטורא דלוה א"נ דמתני' במאמינו וכדאוקים לפטור דסיפא בפרק המפקיד. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב פי' חייב לוה שבועת מודה במקצת דהא אודי ליה בדינר וכפר בדינר והקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב דהא אם איתיה למשכון ברשותיה לא מחייב ליה לוה כלום עד דתיהדר ליה או עד שישבע לו עליו שבועת השומרין דחזרתו זו היא שבועתו הא כל כמה דלא מיהדר ולא מישתבע לא מחייב ליה כלום וא"כ אין כאן דין מודה במקצת דהו"ל כא"ל חמשין ודאי ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא אי אית לך עלי או לא דפטור ואין לך לומר שתהא משנתינו במאמינו משום האי טעמא דאמרי' השתא ותירץ דאע"ג דהאי לא מחייב ליה בעודף שהוא מודה עד דמהדר ליה (משבועה) משכונא או משתבע כיון דסוף סוף מודה הוא שהוא חייב בו לכשישבע וזה נאמן בשבועה משום חסרון שבועה דאכתי לא אישתבע ליה לאנפיק מדין מודה במקצת דסוף סוף הא מודה בחיובן בין דאיתיה בין דאבד אבל באמת שאין אדם מודה במקצת הכופר בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין דמי הלואה וחמשין דמי נגזל ונחבל והלה כופר אע"פ שזה נשבע עליו ונוטל מחצה כדין הנגזל והנחבל אין חבירו נשבע ולא משום על המחצה שהרי כפר וזה אין לו עליו כלום עד שישבע ואינו דומה לזו של משנתינו חדא דבמשנתינו כפר והודה לו בדינר ועוד דשאני התם שאין גוביינא שלו בשבועה אלא מן התקנה ועד שישבע לא תקנו כלום:
סלע הלויתני עליו וכו' פירוש האי סיפא היא תביעת הלוה למלוה שטוען לו סלע הלויתני עליו וב' היה שוה פי' ואתה חייב לי סלע העודף והמלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וה' דינרים היה שוה חייב (הלוה) המלוה שהרי הודה לו בדינר וכפר לו בג' דינרים והיכא שטענת (הלוה) המלוה מסופקת כגון דאמר איני יודע כמה שוה אם אמר בפי' יודע אני ששוה פרוטה יותר מסלע ומן השאר איני יודע א"נ יודע אני שהיה שוה ממון יותר מסלע אבל איני יודע כמה בהא ודאי חייב שבועה שהרי הודה לו בפרוטה שאף באומר שוה ממון אין ממון פחות מפרוטה ואע"פ שאין הודאתו וכפירתו (ודומה) ידועה לו דבר שבמנין חשיבי כיון שזה תובעו דבר ידוע ותדע דהא באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב שבועה ואע"פ דכיון דבחמשין לא ידע אין כפירתו וגם הודאתו מבוררין מ"מ כל שאלו היה כופר בברי חייב וחשיבא דבר שבמנין אף כשאומר איני יודע כן הוא מחויב שבועה כל שיש הודאה ברורה מיהת בשוה פרוטה אבל היכא דלוה אמר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים ז"ל שהרא"ם ז"ל כתב גם בזה חייב דסוף סוף הוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא מודה ליה הלוה דמחייב ליה אלא שאינו יודע כמה הוא ואף הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שאלה ופקדון בפרק ה' המפקיד פירות אצל חבירו שאינם מדודי' וערבם עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא מחויב ונמצא מחויב שבועה שאינו יכול להשבע וכן הודו רבותי ר' יהוסף הלוי ורבו ז"ל ע"כ והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירשלמי שהביא רבו רבי' אלפאסי ז"ל בב"ק דאמרי' התם חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס האי אומר סיגין הוה מלא והאי אומר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ וע"כ האי דאמר סיגין הוה מלא לאו בברי טעין הכי דא"כ הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין שהוא פטור אלא שמא סיגין הוה מלא קאמר והוא כאומר איני יודע כמה שוה ולפיכך חייב והקשה ז"ל לעצמו דא"כ למה הלה נשבע ונוטל דהא בחמשין לא ידענא וחמשין ידענא חבירו נוטל בלא שבועה ותי' דשאני התם דאמר שמא סיגין הוה מלא שאילו ודאי היה טוען כן היה פטור משא"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שאם בודאי היה טוען כן וחמשין לית לך היה חייב שבועה והקשה עוד ז"ל כיון שאינו מודה בשו' דבר ברור להוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור אליבא דהלכתא ותירץ דהתם אינו מודה בשום דררא דממונא אבל הכא כבר הוא מודה בסיגין מיהת ויש מקשים עליו מהא דתנן בפרק השואל נטל ממנו שתי פרות אחת שכורה ואחת שאולה ומתה אחת מהם זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואוקימנא כשיש עסק שבועה ביניהם דגלגול שבועה אודמודה במקצת הא לא"ה פטור למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואע"ג (דליכא) [דאיכא] התם דררא דממינא דחד פרה אצלו ונראה שאין זו קושיא דההיא לא חשיבא דררא דממונא כיון שאינו מודה שום חיוב לעצמו דהא קאמר שאינו יודע אם מתה שאולה שהוא חייב או שכורה שהוא פטור ואילו בודאי היתה שכורה פטור משא"כ בשק צרור שכבר מחייב עצמו בסיגין לכל הפחות והיינו דררא דממונא ומיהו עדיין אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבי' הלוי ן' מיגאש ז"ל מזה הטעם בעצמו דכי אמר שמא סיגין היה מלא וסתם סיגין שוה פרוטה כבר הודה בפרוטה מיהת ועל השאר אומר איני יודע וכן באומר על המשכון שוה פרוטה לבדו (היה שוה הרי יש בכלל והכי) [היה שוה יותר והשאר איני יודע אבל הכא באומר סלע היה שוה והשאר איני יודע] אולי לא היה שוה יותר מן הסלע שהלוה לו ואין כאן הודאה של כלום והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שלא מדדן ולא סגייא שלא יהא בהן שוה פרוטה והוא כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמשלם בלא שום שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם על משנתינו סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע ר' בא בר' יונה בשם רב יאות לית את ידעת חברך ידע כלומר ונוטל בשבועה וחזרו והקשו שם תמן לית את ידע חברך ידע ובה איתמר הכי ופריקו תמן יש חילול שבועה ובה לית חילול שבועה ע"כ וכן פי' שהם הקשו מהא דאמרינן דכיון שהוא אינו יודע וחבירו יודע חייב לאידך דקי"ל שהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא שלא דקדקו בלשון תמן ולשון הכא דהול"ל איפכא הכא איתמר לית את ידע וכו' ותמן איתמר הכי וכן דרך הירושלמי שלא לדקדק בזה ואולי הקושיא על אותה של מנה לי בידך הוקשית במקומה ופריקו דל"ד דההיא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אין בו חיוב שעל הכל אומר איני יודע אבל באידך יש חיוב וחילול שהשבועה חלה עליו שהוא כמודה במקצת נראה מן הירושלמי הזה דכל שזה טוענו שמשכונו הוא שוה שתים וזה אומר איני יודע דדיינינן ליה כאילו מודה כי באמת שוה יותר אלא שאינו יודע כמה ולכך דנו עליו שיש עליו חלות שבועה והוי מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע שהוא חייב אלא א"כ נדחוק לומר דהא דירושלמי באומר שוה היה ממון יותר אלא שאינו יודע כמה אלא שלשון הירושלמי קצר כמנהגו ולענין הירושלמי דשק צרור אינו מענין זה כלל כפי מה שמוכרע ממקומן שהביאוהו על פלוגתא דטמון באש דסבר ר"י שעשו תקנת נגזל באשו שאם הדליק גדישו של חבירו והיו בו כלים שנשבע כמה היו שוים ויטול כמו שעשו בנגזל לקמן בפרק כל הנשבעין ועל אותה פלוגתא דר"י ורבנן אמרו בירושלמי א"ר הושעיא הדא דתימא בשאין שם עדים שהיו שם כלים אבל היו עדים כל עמא מודו על הדא דר"י פי' ולא נחלקו על דברי ר"י אלא לפי שהוא מחייב בשבועה בעל הגדיש אע"פ שלא היו שם עדים ואמרי' בהדא חד בר נש אפקיד גביה חבריה חד שק צרור ואירעו אונס כלומר אונס אשו שלא שמר אותו כראוי ודלקה בגדישו של חבירו והיה בו שק צרור זה שהופקד אצלו חד אמר סיגין הוה מלא וכו'. ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כר"י דאמר עשו תקנת נגזל באשו וכדס"ל לרב גופיה בהא שמעתא בגמ' דילן ומעתה אתי הירושלמי כפשוטו אפי' באומר ברי לי שסיגים הוה מלא כי אני ראיתיו והכרתי בו ואין בו עסק לדין משנתינו של מודה במקצת כלל ותמהני מאד מן הרא"ם ז"ל היאך נתעלם ממנו זה ושמא לא היה בנוסחת ירושלמי לו בהדא חד בר נש וכו' אלא שהיה גורס מימרא באנפי נפשה חד בר נש וכו' ומיהו אף לגי' ההיא יש לפרש דאדלעיל קאי אדר' אושעיה וכדפי' לגי' שלנו שהרי סמכו ענין זו שהביאוה שם ואפי' לא יאמר הספר בהדה ומעתה אנו צריכים לדין פקדון דעלמא שאומר שמא סיגין היה מלא אי אמרי' דכיון דסיגין שוו פרוטה דהוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שחבירו נוטל בלא שבועה או אם נאמר שיהא כטוענו חטין והודה לו בשעורים שהרי הוא אינו מודה כלום או אם מודה שהוא חייב לו מחמת סיגין הוא וכיון דכן תביעת פקדון היא הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורי' או כאומר שמא שעורים היו ופטור והדבר צריך תלמוד ובמקומה כתבתיה בס"ד:
אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחברי' ואוקים לי' קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי פירוש רש"י ז"ל דהא סבר וקבול ולאו בדוקא נקט וה"ה נגנב ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ומלוה על המשכון שומר שכר הלכך סבר וקבל עליה שמירה דאי לא נטר ליה בדחזי לש"ש דלוביד זוזי דיליה אבל נאנס ודאי פטור ונשבע כדין שומר שכר וגובה כל חובו וכ"ש דכל היכא דאיתיה למשכון בעיניה שהוא גובה חובו בזימניה אי מלוה סתם שלשים יום ואי קבע זמן כפי מה שפירש ולא שאני למימר ליה סברת וקבילת דנהי דקבליה למשכון לפרעון לא קבליה דאי לא אפילו נאנס ג"כ היה פטור ואין כאן משכון אלא זביני אלא ודאי כדאמרן ומיהו לית ליה ללוה למפרעיה עד דמהדר ליה משכוניה או דמשתבע עליה כדיני וכדכתיבנא לעיל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה