ביאור:בבלי שבועות דף לט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שכל העולם כולו נזדעזע [1] בשעה שאמר הקב"ה בסיני (שמות כ ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא [כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא]; וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה' (שמות לד ז: נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים) וכאן נאמר 'לא ינקה'; וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה ה) אל תתן את פיך [2] לחטיא את בשרך [3] [ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך], ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעיהו נח ז) [הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו] ומבשרך לא תתעלם; וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר (הושע ד ב-ג) אלה וכחש [ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו [פסוק ג] על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו].
ואימא עד דעביד להו לכולהו?
לא סלקא דעתא, דכתיב (ירמיהו כג י) [כי מנאפים מלאה הארץ כי] מפני אָלָה אבלה הארץ [יבשו נאות מדבר ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן] וכתיב (הושע ד ג) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה [בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו]; וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנאמר (זכריה ה ד) הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו: 'הוצאתיה' לאלתר, 'ובאה אל בית הגנב' - זה הגונב דעת הבריות: שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו, 'ואל בית הנשבע בשמי לשקר' – כמשמעו, 'ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו' - הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן.
אם אמר "איני נשבע" פוטרין אותו מיד [4] ואם אמר "הריני נשבע" - העומדין שם אומרים זה לזה (במדבר טז כו) [וידבר אל העדה לאמר] סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים [5] האלה [ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם]; וכשמשביעין אותו - אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין [6];
שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר (דברים כט יג) ולא אתכם [7] לבדכם [אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת] [פסוק יד] כי את אשר ישנו פה [עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום] - אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר – מנין? תלמוד לומר: 'ואת אשר איננו'; ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה – מנין? תלמוד לומר: [8] קימו וקבלו [היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה] - קיימו מה שקבלו כבר.
מאי 'אף היא בלשונה נאמרה'?
כדתנן [סוטה פ"ז מ"א]: אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה [9], וידוי מעשר [10], קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון' וקאמר: נמי שבועת הדיינין - אף היא בלשונה נאמרה.
אמר מר: 'אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא [כי לא ינקה ה'ת אשר ישא את שמו לשוא]’ - מאי טעמא? אילימא משום דאתיהב בסיני - עשר דברות נמי אתיהב! ואלא משום דחמירא.
ומי חמירא? והתניא: 'אלו הן קלות: עשה ולא תעשה, חוץ מ'לא תשא'; חמורות - זו כריתות ומיתות בית דין, ו'לא תשא' עמהן' [11]; אלא כדקתני טעמא.
'וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה' וכאן נאמר 'לא ינקה':
וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן 'לא ינקה'? והכתיב (שמות לד ז: נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה) ונקה לא ינקה [פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים]!
ההוא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר, דתניא: רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר 'ונקה' שכבר נאמר 'לא ינקה'; אי אפשר לומר 'לא ינקה' שכבר נאמר 'ונקה'! הא כיצד? - מנקה הוא לשבים [12] ואינו מנקה לשאינן שבים.
'כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו'
וכל עבירות שבתורה - ממשפחתו לא? והכתיב (ויקרא כ ה) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו [והכרתי אתו ואת כל הזנים אחריו לזנות אחרי המלך מקרב עמם], ותניא: אמר רבי שמעון: אם הוא חטא - משפחתו מה חטאת? - לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו.
התם - בדינא אחרינא [13], הכא בדינא דידיה, כדתניא: רבי אומר: (ויקרא כ ה) [ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו] והכרתי אותו [ואת כל הזנים אחריו לזנות אחרי המלך מקרב עמם] - מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר 'ושמתי אני את פני' יכול כל המשפחה כולה בהיכרת? תלמוד לומר: 'אותו' - אותו בהיכרת ולא כל המשפחה כולה בהיכרת.
'וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו <שנאמר (הושע ד ב) אלה וכחש [ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו], וכתיב (הושע ד ג) על כן תאבל הארץ [ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו]
ואימא עד דעביד להו לכולהו?
לא סלקא דעתא, דכתיב (ירמיהו כג י) [כי מנאפים מלאה הארץ כי] מפני אָלָה אבלה הארץ [יבשו נאות מדבר ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן]>’;
וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא? והכתיב (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו [כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם]!? - איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה [כלומר: גם כאן 'נפרעין ממנו ומכל העולם כולו’]!
התם שיש בידם למחות ולא מיחו.
מאי איכא בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא, בין צדיקים דמשפחתו לצדיקים דעלמא?
הוא בשאר עבירות בדיניה, ורשעים דמשפחה בדין חמור, ורשעים דעלמא בדין הקל; צדיקי דהכא והכא פטירי; גבי שבועה: הוא ורשעים דמשפחה כדיניה, ורשעים דעלמא בדין חמור, וצדיקי דהכא והכא בדין הקל.
אם אמר "איני נשבע" פוטרין אותו מיד, ואם אמר "הריני נשבע" העומדים שם אומרים זה לזה (במדבר טז כו) [וידבר אל העדה לאמר] סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה [ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם]:
בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי?
<ההוא מיבעי ליה ל>כדתניא: רבי שמעון בן טרפון אומר: (שמות כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם [אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם] - מלמד שחלה שבועה על שניהם [14].
וכשמשביעין אותו אומרים לו "הוי יודע שלא על דעתך וכו':
למה לי למימרא ליה הכי?
משום קניא דרבא.
הטענה שתי כסף:
אמר רב: כפירת טענה שתי כסף [15] [16];
ושמואל אמר: טענה עצמה שתי כסף, אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה – חייב.
אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
דיקא מתניתין כותיה דרב, דקתני 'הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה', ואילו 'כפירת טענה פרוטה' לא קתני! ותנן נמי 'ההודאה בפרוטה' ואילו 'כפירה בפרוטה' לא קתני!
וקראי כותיה דשמואל דכתיב (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור [וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים] [17] - מה כלים שנים, אף כסף שנים; מה כסף דבר חשוב - אף כל דבר חשוב [18], וקאמר רחמנא (שמות כב ח) [על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה, אשר יאמר] כי הוא זה [עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] [19].
ורב?
ההוא [20] - מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה [21];
ושמואל?
כתיב 'הוא' וכתיב 'זה': דאי כפר במקצת ואודי במקצת – חייב.
ורב?
חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
ושמואל?
[22] לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה [23]?
אלא אמר לך רב: 'כסף', כי אתא - מעיקרא לכפירה הוא דאתא [24], דאם כן לכתוב רחמנא 'כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור', ואנא אמינא: מה כלים שנים - אף כל שנים; 'כסף' דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה - תנהו ענין לכפירה. ושמואל אמר לך: אי כתב רחמנא 'כלים' ולא כתב 'כסף' - הוה אמינא: מאי כלים שנים - אף כל שנים [25], אבל דבר חשוב לא בעינן [26] - קא משמע לן [27].
תנן: '"שתי כסף יש לי בידך" [28], [29] "אין לך בידי אלא [30] פרוטה" [31] [32] פטור' מאי טעמא? לאו משום דחסרה לה טענה [33] ותיובתא דשמואל?
אמר לך שמואל: מי סברת 'שוה' קתני? - דוקא קתני [34]: מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו [35]!
אי הכי - אימא סיפא: "שתי כסף ופרוטה יש לי בידך"! אין לך בידי אלא פרוטה" – חייב'; אי אמרת בשלמא שוה - משום הכי חייב, אלא אי אמרת דוקא - אמאי חייב? מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו?
מידי הוא טעמא אלא לשמואל [36]? האמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן – חייב?
הכי נמי מסתברא [37], מדקתני סיפא '"ליטרא זהב יש לי בידך"! "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" – פטור'; אי אמרת בשלמא דוקא קתני - משום הכי פטור, אלא אי אמרת 'שוה' - אמאי פטור? ליטרא טובא הוי [38]!?
אלא מדסיפא דוקא - רישא נמי דוקא [39], לימא תיהוי תיובתא דרב [40]!?
אמר לך רב: כולה מתניתין 'שוה', וליטרא זהב שאני [41];
הערות
עריכה- ^ לקמיה בעי ליה
- ^ שבועת שקר
- ^ את קרובך
- ^ ואין משהין אותו כאן, שלא יחזור בו, ועל כרחו ישלם מיד שקיבל עליו בבית דין
- ^ מפרש לקמיה
- ^ הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק שלישי (לעיל דף כט.)
- ^ כלומר: לא כשאתכם במחשבות לבבכם
- ^ אסתר ט,זכ
- ^ כשמשביעין אותה - ישביעוה בלשון שהיא שומעת
- ^ "בערתי הקודש" (דברים כו יג) וטעמא דכולהו מפרש במסכת סוטה
- ^ אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות בית דין!
- ^ וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון
- ^ בפורענות קלה, ולא בפורענות הבאה עליו
- ^ ששניהן נענשין בה, שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם
- ^ הכי גרסינן, ואילו 'כפירת פרוטה' לא קתני
- ^ 'טענה' דתנן במתניתין - לאו אתחלת הטענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה: דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה
- ^ 'כי יתן איש' תחלת נתינה - שני כסף, ועלה קאי 'כי הוא זה': דבר חשוב; ושיערו חכמים שמעה כסף - דבר חשוב הוא
- ^ ולא גרסינן 'אף כלים דבר חשוב'; דאילו בכלים אמרינן (לקמן דף מ:) דאפילו בכפירת מחטין חייב, והאי 'אף כל' - במידי דלאו כלי קאמר
- ^ על זה באה השבועה: כשיאמר 'כי הוא זה': כשמודה במקצתה; אלמא הודאה מתוך טענת שתי כסף היא
- ^ 'זה'
- ^ מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת, כלומר: "את זה אני מודה", ולא לאגמורן דאטענת שתי כסף קאי, ולעולם הודאה לבד מכפירת - שתי כסף קאמר
- ^ לרב פרכינן: נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו, מיהו
- ^ דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף
- ^ ולאו לתחלת טענה
- ^ והוה ליה 'כסף' נמי בהאי כללא
- ^ והוה אמינא כי היכי דגבי כלים, אפילו טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן – חייב, כד(לקמן דף מ:), כל מידי נמי דטעין ליה תרי ואודי ליה בחד – לחייב, ואפילו ליכא טענה קמייתא שתי כסף
- ^ להכי אצטריך 'כסף': למילף מיניה מידי דלאו כלים בעינן דבר חשוב
- ^ קסלקא דעתא דשוה כסף טעין ליה
- ^ וקאמר ליה:
- ^ שוה
- ^ דהויא ליה הודאה ממין הטענה
- ^ ואפילו הכי
- ^ כפירת טענה משתי כסף
- ^ זה טוען 'כסף' וזה הודה לו [פרוטה בעשויה] נחשת
- ^ דליכא 'הודאה ממין הטענה'
- ^ כלום אתה משיב תשובה זו אלא לשמואל? כלומר: אילו אמר חכם אחר 'דוקא קתני' - היינו יכולים להשיב תשובה זו, אבל לשמואל אינו תשובה, דשמואל - הודאה ממין הטענה חשיב ליה, מאחר שטענו נחושת עם הכסף וכפר לו באחד
- ^ דמתניתין דוקא קתני
- ^ כפירה והודאה
- ^ לשון קושיא הוא
- ^ מרישא, דקתני '"שתי כסף יש לי בידך"! "אין לך בידי אלא פרוטה" – פטור', וטעמא משום דוקא תנן, ומה שטענו - לא הודה לו; הא טענו 'שוה' והודה לו 'שוה' – חייב, ואף על גב דטענה קמייתא לא הוה אלא שתי כסף
- ^ דכיון דטענו משקל - ודאי דוקא קתני, אבל כל מטבעות דמתניתין – 'שוה' קאמר, שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דברים