ביאור:בבלי שבועות דף כו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

חדא מינייהו - רב פפא אמרה.

רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא:

תנו רבנן: '(ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] - אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה [1] והטבה, שאין בהן הרעה והטבה מנין? תלמוד לומר: 'או נפש כי תשבע לבטא בשפתים' [2]; אין לי אלא להבא, לשעבר מנין? תלמוד לומר: 'לכל אשר יבטא האדם בשבועה' - דברי רבי עקיבא; רבי ישמעאל אומר: 'להרע או להיטיב' – להבא;

אמר לו רבי עקיבא: אם כן - אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין?

אמר לו: מרבוי הכתוב.

אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך.'

שפיר קאמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל!?

אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל, ששימש את רבי נחוניא בן הקנה [3] שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט - איהו נמי דורש בכלל ופרט; רבי עקיבא, ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט - איהו נמי דורש ריבה ומיעט.

מאי רבי עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי? דתניא: או נפש כי תשבע - ריבה; להרע או להיטיב – מיעט; לכל אשר יבטא האדם - חזר וריבה; ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל; מאי ריבה? ריבה כל מילי; ומאי מיעט? מיעט דבר מצוה [4].

ורבי ישמעאל דריש כלל ופרט: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים – כלל; להרע או להיטיב – פרט; לכל אשר יבטא האדם - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש להבא - אף כל להבא; אהני כללא לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא, אהני פרטא - למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר.

איפוך אנא?

אמר רבי יצחק: דומיא ד'להרע או להיטיב' מי שאיסורו משום 'בל יחל דברו' [(במדבר ל ג) איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה] [5], יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום 'בל תשקרו' (ויקרא יט יא: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו) [6].

רב יצחק בר אבין אמר: אמר קרא: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים: מי שהשבועה קודמת לביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה: "אכלתי" ו"לא אכלתי" שהמעשה קודם לשבועה. [עיין רש"ש]

תנו רבנן [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ט משנה ט]: '(ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא] האדם בשבועה [ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] - פרט לאנוס [7];

ונעלם - פרט למזיד;

ממנו - שנתעלמה ממנו שבועה.

יכול שנתעלמה ממנו חפץ? - תלמוד לומר: בשבועה ונעלם [8]: על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ [9]'.

אמר מר: 'האדם בשבועה - פרט לאנוס'; היכי דמי?

כדרב כהנא ורב אסי, כי הוו קיימי מקמי דרב; מר אמר "שבועתא דהכי אמר רב" ומר אמר "שבועתא דהכי אמר רב"; כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו; אמר ליה אידך "ואנא בשיקרא אישתבעי"? אמר ליה: לבך אנסך [10].

'ונעלם ממנו' שנתעלם ממנו שבועה; יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: 'בשבועה ונעלם ממנו': על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ'; מחכו עליה במערבא: בשלמא שבועה, משכחת לה בלא חפץ, כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור ש"אוכַל" קאמר: דשבועתיה אינשי [11], חפצא דכיר; אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי? כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" וכסבור "של שעורים" קאמר, דשבועתיה דכיר ליה, חפצא אינשי? כיון דחפצא אינשי להו - היינו 'העלם שבועה'!?

אלא אמר רבי אלעזר: דא ודא - אחת היא [12].

מתקיף לה רב יוסף: אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה [13]? והא משכחת לה: כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו של חטין, וכסבור שעורים היא, ואכלה: דשבועתיה דכיר ליה, חפצא הוא דלא ידע ליה!

אמר ליה אביי: כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה? 'העלם שבועה' הוא!

לישנא אחרינא:

אמר ליה אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי - עלה דהאי פת [14], מיהת [15] העלם שבועה הוא [16]!

ורב יוסף?

אמר לך: כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה – 'העלם חפץ' הוא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו מהו?

אמר ליה: הרי העלם שבועה בידו, וחייב!

אדרבה - הרי העלם חפץ בידו ופטור!?

אמר רב אשי: חזינן: אי מחמת שבועה קא פריש - הרי העלם שבועה בידו, וחייב; אי מחמת חפץ קא פריש - הרי העלם חפץ בידו, ופטור [17].

אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש משבועה אלא משום חפץ? כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה? אלא לא שנא [18].

בעא מיניה רבא מרב נחמן:


עמוד ב

איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר [19]? אי דידע [20] - מזיד הוא [21]! אי דלא ידע - אנוס הוא?

[22]

אמר ליה: באומר "יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו", כמאן? – כמונבז, דאמר [23]: שגגת קרבן - שמה שגגה.

אפילו תימא רבנן: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה: דלאו חידוש הוא, אבל הכא - דחידוש הוא: דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן [24], דילפינן מעבודה זרה, והכא מייתי - אפילו רבנן מודו.

בעא מיניה רבינא מרבא: נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו?

מסתכן - לישרי ליה מר [25]!

אלא מצטער [26] ואכלה בשגגת שבועה [27] – מאי?

אמר ליה: תנינא: 'שב מידיעתו - מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו - אין מביא קרבן על שגגתו' [28]!

אמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו [29], שנאמר 'לבטא בשפתים' [(ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה].

מיתיבי: 'בשפתים - ולא בלב; גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם בשבועה'!?

הא - גופה קשיא: אמרת 'בשפתים - ולא בלב' והדר אמרת 'גמר בלבו מנין'?!

אמר רב ששת: הא - לא קשיא, הכי קאמר: 'בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו [30] - ולא הוציא; גמר בלבו סתם מנין [31]? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא'; אלא לשמואל קשיא!?

אמר רב ששת: תריץ ואימא הכי: 'בשפתים - ולא שגמר בלבו להוציא "פת חטין" והוציא "פת שעורין"; גמר בלבו להוציא "פת חטין" והוציא "פת" סתם – מנין? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם'.

מיתיבי (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית [כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך] [32] - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: (שמות לה כב) [ויבאו האנשים על הנשים] כל נדיב לב [הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’]

שאני התם, דכתיב 'כל נדיב לב'.

וניגמר מינה?

משום דהוו תרומה וקדשים [33] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

הניחא למאן דאמר 'אין מלמדין', אלא למאן דאמר 'מלמדין' - מאי איכא למימר?

הוו חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמרינן.

הערותעריכה

  1. ^ "שאזרוק צרור לים"
  2. ^ מכל מקום
  3. ^ הכי שמיע ליה לרבי יוחנן: שרבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא
  4. ^ דדבר שאי אפשר הוא; והוא הדין למשנה את הידוע לאדם
  5. ^ לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו, והיינו להבא
  6. ^ בשעה שתשבעו - לא תצא לשקר
  7. ^ כדמפרש לקמיה: כגון בשבועה לשעבר, וכסבור שנשבע באמת; ולקמיה בעי: אם כן 'שגגת שבועה לשעבר' היכי משכחת לה
  8. ^ שנתעלמה ממנו שבועה
  9. ^ בלא שבועה; לקמן מפרש לה
  10. ^ כסבור היית לישבע באמת
  11. ^ שכח
  12. ^ אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה, וזו היא אינה משנה
  13. ^ גירסת רש"י: אלמא לא: אין אתה מוצא זו בלא זו - בתמיה
  14. ^ שאכל
  15. ^ וגבי דהאי פת
  16. ^ כסבור שלא נשבע עליה, שהרי סבור שהיא של שעורים
  17. ^ כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי 'ידיעות הטומאה'
  18. ^ ופטור
  19. ^ כיון דבעינן 'אדם בשבועה' - היכי משכחת לה שוגג
  20. ^ בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר
  21. ^ וקרא כתב 'ונעלם'
  22. ^ בשלמא להבא, משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו, ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה.
  23. ^ במסכת שבת בפרק 'כלל גדול'
  24. ^ הכי גרסינן: בלא כרת
  25. ^ וכיון דאי אתא לקמן - שרינן ליה לכתחלה, כי אכיל ליה בהעלם שבועה - לא עבר על שבועתו
  26. ^ ברעב
  27. ^ ואי נמי לא נעלמה ממנו - היה אוכלה, ואכלה בשוגג: בהעלם שבועה
  28. ^ והאי נמי 'לא שב מידיעתו' הוא
  29. ^ ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה
  30. ^ שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו
  31. ^ שתהא שבועה בגמר לבו
  32. ^ גבי נודר להביא קרבן כתיב
  33. ^ תרומת מלאכת המשכן כתיב בה 'כל נדיב לב הביאו וגו', וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט,לא) 'וכל נדיב לב עולות'