ביאור:בבלי שבועות דף כו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
חדא מינייהו - רב פפא אמרה.
רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא:
תנו רבנן: '(ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] - אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה [1] והטבה, שאין בהן הרעה והטבה מנין? תלמוד לומר: 'או נפש כי תשבע לבטא בשפתים' [2]; אין לי אלא להבא, לשעבר מנין? תלמוד לומר: 'לכל אשר יבטא האדם בשבועה' - דברי רבי עקיבא; רבי ישמעאל אומר: 'להרע או להיטיב' – להבא;
אמר לו רבי עקיבא: אם כן - אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין?
אמר לו: מרבוי הכתוב.
אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך.'
שפיר קאמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל!?
אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל, ששימש את רבי נחוניא בן הקנה [3] שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט - איהו נמי דורש בכלל ופרט; רבי עקיבא, ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט - איהו נמי דורש ריבה ומיעט.
מאי רבי עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי? דתניא: או נפש כי תשבע - ריבה; להרע או להיטיב – מיעט; לכל אשר יבטא האדם - חזר וריבה; ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל; מאי ריבה? ריבה כל מילי; ומאי מיעט? מיעט דבר מצוה [4].
ורבי ישמעאל דריש כלל ופרט: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים – כלל; להרע או להיטיב – פרט; לכל אשר יבטא האדם - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש להבא - אף כל להבא; אהני כללא לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא, אהני פרטא - למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר.
איפוך אנא?
אמר רבי יצחק: דומיא ד'להרע או להיטיב' מי שאיסורו משום 'בל יחל דברו' [(במדבר ל ג) איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה] [5], יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום 'בל תשקרו' (ויקרא יט יא: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו) [6].
רב יצחק בר אבין אמר: אמר קרא: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים: מי שהשבועה קודמת לביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה: "אכלתי" ו"לא אכלתי" שהמעשה קודם לשבועה. [עיין רש"ש]
תנו רבנן [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ט משנה ט]: '(ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא] האדם בשבועה [ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] - פרט לאנוס [7];
ונעלם - פרט למזיד;
ממנו - שנתעלמה ממנו שבועה.
יכול שנתעלמה ממנו חפץ? - תלמוד לומר: בשבועה ונעלם [8]: על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ [9]'.
אמר מר: 'האדם בשבועה - פרט לאנוס'; היכי דמי?
כדרב כהנא ורב אסי, כי הוו קיימי מקמי דרב; מר אמר "שבועתא דהכי אמר רב" ומר אמר "שבועתא דהכי אמר רב"; כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו; אמר ליה אידך "ואנא בשיקרא אישתבעי"? אמר ליה: לבך אנסך [10].
'ונעלם ממנו' שנתעלם ממנו שבועה; יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: 'בשבועה ונעלם ממנו': על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ'; מחכו עליה במערבא: בשלמא שבועה, משכחת לה בלא חפץ, כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור ש"אוכַל" קאמר: דשבועתיה אינשי [11], חפצא דכיר; אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי? כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" וכסבור "של שעורים" קאמר, דשבועתיה דכיר ליה, חפצא אינשי? כיון דחפצא אינשי להו - היינו 'העלם שבועה'!?
אלא אמר רבי אלעזר: דא ודא - אחת היא [12].
מתקיף לה רב יוסף: אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה [13]? והא משכחת לה: כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו של חטין, וכסבור שעורים היא, ואכלה: דשבועתיה דכיר ליה, חפצא הוא דלא ידע ליה!
אמר ליה אביי: כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה? 'העלם שבועה' הוא!
לישנא אחרינא:
אמר ליה אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי - עלה דהאי פת [14], מיהת [15] העלם שבועה הוא [16]!
ורב יוסף?
אמר לך: כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה – 'העלם חפץ' הוא.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו מהו?
אמר ליה: הרי העלם שבועה בידו, וחייב!
אדרבה - הרי העלם חפץ בידו ופטור!?
אמר רב אשי: חזינן: אי מחמת שבועה קא פריש - הרי העלם שבועה בידו, וחייב; אי מחמת חפץ קא פריש - הרי העלם חפץ בידו, ופטור [17].
אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש משבועה אלא משום חפץ? כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה? אלא לא שנא [18].
בעא מיניה רבא מרב נחמן:
איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר [19]? אי דידע [20] - מזיד הוא [21]! אי דלא ידע - אנוס הוא?
אמר ליה: באומר "יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו", כמאן? – כמונבז, דאמר [23]: שגגת קרבן - שמה שגגה.
אפילו תימא רבנן: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה: דלאו חידוש הוא, אבל הכא - דחידוש הוא: דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן [24], דילפינן מעבודה זרה, והכא מייתי - אפילו רבנן מודו.
בעא מיניה רבינא מרבא: נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו?
מסתכן - לישרי ליה מר [25]!
אלא מצטער [26] ואכלה בשגגת שבועה [27] – מאי?
אמר ליה: תנינא: 'שב מידיעתו - מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו - אין מביא קרבן על שגגתו' [28]!
אמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו [29], שנאמר 'לבטא בשפתים' [(ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה].
מיתיבי: 'בשפתים - ולא בלב; גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם בשבועה'!?
הא - גופה קשיא: אמרת 'בשפתים - ולא בלב' והדר אמרת 'גמר בלבו מנין'?!
אמר רב ששת: הא - לא קשיא, הכי קאמר: 'בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו [30] - ולא הוציא; גמר בלבו סתם מנין [31]? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא'; אלא לשמואל קשיא!?
אמר רב ששת: תריץ ואימא הכי: 'בשפתים - ולא שגמר בלבו להוציא "פת חטין" והוציא "פת שעורין"; גמר בלבו להוציא "פת חטין" והוציא "פת" סתם – מנין? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם'.
מיתיבי (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית [כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך] [32] - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: (שמות לה כב) [ויבאו האנשים על הנשים] כל נדיב לב [הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’]
שאני התם, דכתיב 'כל נדיב לב'.
וניגמר מינה?
משום דהוו תרומה וקדשים [33] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
הניחא למאן דאמר 'אין מלמדין', אלא למאן דאמר 'מלמדין' - מאי איכא למימר?
הוו חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמרינן.
הערות עריכה
- ^ "שאזרוק צרור לים"
- ^ מכל מקום
- ^ הכי שמיע ליה לרבי יוחנן: שרבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא
- ^ דדבר שאי אפשר הוא; והוא הדין למשנה את הידוע לאדם
- ^ לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו, והיינו להבא
- ^ בשעה שתשבעו - לא תצא לשקר
- ^ כדמפרש לקמיה: כגון בשבועה לשעבר, וכסבור שנשבע באמת; ולקמיה בעי: אם כן 'שגגת שבועה לשעבר' היכי משכחת לה
- ^ שנתעלמה ממנו שבועה
- ^ בלא שבועה; לקמן מפרש לה
- ^ כסבור היית לישבע באמת
- ^ שכח
- ^ אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה, וזו היא אינה משנה
- ^ גירסת רש"י: אלמא לא: אין אתה מוצא זו בלא זו - בתמיה
- ^ שאכל
- ^ וגבי דהאי פת
- ^ כסבור שלא נשבע עליה, שהרי סבור שהיא של שעורים
- ^ כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי 'ידיעות הטומאה'
- ^ ופטור
- ^ כיון דבעינן 'אדם בשבועה' - היכי משכחת לה שוגג
- ^ בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר
- ^ וקרא כתב 'ונעלם'
- ^ בשלמא להבא, משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו, ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה.
- ^ במסכת שבת בפרק 'כלל גדול'
- ^ הכי גרסינן: בלא כרת
- ^ וכיון דאי אתא לקמן - שרינן ליה לכתחלה, כי אכיל ליה בהעלם שבועה - לא עבר על שבועתו
- ^ ברעב
- ^ ואי נמי לא נעלמה ממנו - היה אוכלה, ואכלה בשוגג: בהעלם שבועה
- ^ והאי נמי 'לא שב מידיעתו' הוא
- ^ ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה
- ^ שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו
- ^ שתהא שבועה בגמר לבו
- ^ גבי נודר להביא קרבן כתיב
- ^ תרומת מלאכת המשכן כתיב בה 'כל נדיב לב הביאו וגו', וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט,לא) 'וכל נדיב לב עולות'