ביאור:בבלי שבועות דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים [1], ברחוקין ולא בקרובין [2], בכשרין ולא בפסולין [3]; ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד [4], בפני בית דין ושלא בפני בית דין [5] - מפי עצמו; ומפי אחרים [6] אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין [7] - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים - אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין;
וחייבין [8] על זדון השבועה [9] ועל שגגתה עם זדון העדות [10];
ואינן חייבין על שגגתה [11]; ומה הן חייבין על זדון השבועה? - קרבן עולה ויורד.
גמרא:
מנהני מילי [12]?
דתנו רבנן: (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם] - בעדים הכתוב מדבר [13] [14]; אתה אומר בעדים - או אינו אלא בבעלי דינין?
כשהוא אומר 'אשר להם הריב' - הרי בעלי דינין אמור, הא מה אני מקיים 'ועמדו שני האנשים' - בעדים הכתוב מדבר;
ואם נפשך לומר [15]: נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני' [16]: מה להלן בעדים - אף כאן בעדים.
מאי 'אם נפשך לומר' [17]? - וכי תימא: מדלא כתב 'ואשר להם הריב', כוליה קרא בבעלי דינין משתעי [18] - נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני': מה להלן בעדים - אף כאן בעדים.
תניא אידך: (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם] - בעדים הכתוב מדבר; אתה אומר בעדים? או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי שנים באים לדין, שלשה אין באין לדין? ואם נפשך לומר: נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני': מה להלן בעדים אף כאן בעדים.
מאי 'אם נפשך לומר'? - וכי תימא בתובע ונתבע קא משתעי קרא - נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני': מה להלן בעדים - אף כאן בעדים.
תניא אידך: (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם] - בעדים הכתוב מדבר; אתה אומר בעדים? או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי אנשים באין לדין נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני': מה להלן בעדים - אף כאן בעדים.
מאי 'אם נפשך לומר'? - וכי תימא אשה לאו אורחה, משום (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה] - נאמר כאן 'שני' ונאמר להלן 'שני': מה להלן בעדים אף כאן בעדים.
תנו רבנן: (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם]: מצוה לבעלי דינין שיעמדו [19].
אמר רבי יהודה: שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם – מושיבין; איזהו אסור? - שלא יהא אחד עומד ואחד יושב [20], אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו 'קצר דבריך'.
תנו רבנן: (ויקרא יט טו) [לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול] בצדק תשפוט עמיתך: שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו 'קצר דבריך';
דבר אחר 'בצדק תשפוט עמיתך': הוי דן את חבירך לכף זכות [21].
תני רב יוסף: (ויקרא יט טו) [לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול] בצדק תשפוט עמיתך: עם שאתך בתורה ובמצות - השתדל לדונו יפה [22].
רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן; שלח ליה רב יוסף: עולא חברנו עמית בתורה ובמצות.
אמר [רב נחמן בלבו על רב יוסף]: למאי שלח לי [23]? לחנופי ליה [24]? הדר אמר [רב נחמן בלבו]: למישרא בתיגריה [25],
אי נמי לשודא דדייני [26].
אמר עולא: מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים - דברי הכל בעמידה, דכתיב (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם]:
אמר רב הונא: מחלוקת [27] בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב (שמות יח יג) [ויהי ממחרת] וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם [על משה מן הבקר עד הערב];
לישנא אחרינא: מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו, וכתיב בהו (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם].
דביתהו דרב הונא [28] הוה לה דינא קמיה דרב נחמן; אמר: היכי נעביד? אי איקום מקמה - מסתתמן טענתיה דבעל דינא; לא איקום מקמה - אשת חבר הרי היא כחבר!? אמר ליה לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום [29].
והאמר מר 'מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה' [30]?
[31] דיתיב כמאן דשרי מסאניה [32], ואמר 'איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב'.
אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי - מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה 'תיב', ואי קאי - לית לן בה.
רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא; אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה. אתא שליחא דבי דינא, בטש [33] ביה ואוקמיה לעם הארץ - ולא אמר ליה רב פפא 'תיב'; היכי עביד הכי והא מסתתמן טענתיה?
אמר רב פפא: מימר אמר איהו: הא אותבן, שליחא - הוא דלא מפייס מינאי [34].
ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי - לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב [35], משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה [36];
ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה, אבל קביע ליה עידניה [37] - לית לן בה; מימר אמר: בעידניה טריד.
ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא, דזוטר מיניה לאסהודי קמיה - לא ליזיל.
אמר רב שישא בריה דרב אידי: אף אנן נמי תנינא [בבא מציעא פ"ב מ"ח]: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול [38] - הרי זה לא יטול' [39].
הני מילי בממונא, אבל באיסורא [40] - (משלי כא ל) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' [41]: כל מקום שיש בו חלול ה' - אין חולקין כבוד לרב.
רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא; אתא לקמיה דאמימר, אותבינהו לכולהו. אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא 'מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה'?
אמר ליה: האי [42] עשה, והאי [43] עשה; עשה דכבוד תורה עדיף!
<סימן סניגרון בור גזלת מרמה>
תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו [44]?
תלמוד לומר (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק [ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע];
ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו [45]?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.
מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן - מנין שלא יצטרף עמו [46]?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק [47].
מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה [48], שלא יאמר "הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא
הערות
עריכה- ^ דכתיב (ויקרא ה א) 'והוא עד': בראוי להעיד דבר הכתוב, ואשה פסולה לעדות, כדיליף בפירקין מ'ועמדו שני האנשים' (דברים יט יז)
- ^ פסולין לעדות; בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה, והי נינהו - התם מפרש
- ^ כמו גזלן, שהוא פסול מן התורה, שנאמר (שמות כג א) 'אל תשת [ידך עם רשע להית] עד חמס'
- ^ בגמרא מפרש למעוטי מאי
- ^ אם מפי עצמו נשבע, שאמר "שבועה שאיני יודע לך עדות"
- ^ כגון "משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני" ואמרו לו "אין אנו יודעים לך עדות" ולא הוציאו שבועה מפיהם
- ^ דכתיב (ויקרא ה א) 'אם לא יגיד וגו' - במקום שאילו היה מגיד היה מועיל; וקרא - במושבע מפי אחרים כתיב, אבל מפי עצמו - יליף רבי מאיר בגזירה שוה, כדמפרש בגמרא, ואפילו חוץ לבית דין
- ^ קרבן עולה ויורד
- ^ שהרי לא נאמר בה [בשבועת העדות] 'ונעלם'
- ^ שמזידים הם, ויודעים לו עדות, אבל שוגגים הם על הקרבן, כשאר שגגת ביטוי לשעבר, דאוקימנא באומר "יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן"
- ^ אם שוגגים הם לגמרי: כסבורין שאין יודעין לו עדות, ואחר כך נזכרו, שהרי אנוסין הן, לא קרינא בהו 'נשבעין לשקר'
- ^ דנשים פסולות לעדות
- ^ דבעדים משתעי קרא, דכתיב לעיל מיניה 'כי יקום עד חמס באיש' (דברים יט טז), וסמיך ליה 'ועמדו'
- ^ 'בעדים הכתוב מדבר' - ללמדך שאין עדות בנשים
- ^ ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו - הרי לך גזירה שוה מפורשת שהכתוב מדבר בעדים
- ^ 'על פי שני עדים' (דברים יט טו)
- ^ מה היה לו להשיב על דרך הראשונה
- ^ בתובע ונתבע משתעי קרא, ואפילו הן תובעים רבים או נתבעים רבים - בדין אחד כל התובעים, קרי להו קרא חד, וכל הנתבעים קרי להו קרא חד
- ^ (בעמידה,) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי, דכתיב 'אשר להם הריב' (דברים יט יז)
- ^ שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו, ויסתתמו דבריו
- ^ ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר, אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות - הכריעו לזכות, ואל תחשדהו בעבירה
- ^ לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה: אם באו שני דינים לפניך, ואחד מהם של תלמידי חכמים - הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך
- ^ הא מילתא
- ^ שמא להחניפו בתמיה
- ^ כדפרישית: אם בא דין אחר לפני - אפסוק את זה תחלה
- ^ יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה, אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב, כגון הנך דכתובות (פה:); ההוא דאמר להו "נכסיי לטוביה" ואתו שני טובייה, ואמרינן התם 'שודא דדייני': למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה; אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד, ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה - אמרינן 'שודא דדייני'; אף כאן: כך שלח לי: אם הדין תלוי בשודא דדייני - זה ראוי לזכותו, שחכם וצדיק הוא. 'שודא' לשון השלכה, כדמתרגמינן 'ירה בים' = שדי בימא (שמות טו א)
- ^ רבי יהודה וחכמים
- ^ משמת רב הונא
- ^ ואעמוד, ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי
- ^ דיינים. ס"א כלומר: תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן, ואומר זה לא דבר: 'הדיינין בישיבה' - והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים
- ^ ומשני:
- ^ כלומר: לא עומד ולא יושב, אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל
- ^ בעט
- ^ לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי
- ^ לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו, ואפילו יושב ושותק
- ^ דמסדר ליה טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין, ועובר 'בלא תשא שמע שוא' (שמות כג א), כדלקמן
- ^ שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד
- ^ אם היה שלו
- ^ אינו מוזהר עליו ב'לא תוכל להתעלם' (דברים כב ג), שנאמר 'והתעלמת' [שם, פסוק ד]: פעמים שאתה מתעלם (בבא מציעא ל.)
- ^ כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי
- ^ אין חכמה חשוב לנגד ה'
- ^ 'ועמדו'
- ^ 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו יג) לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא מא:)
- ^ אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה - לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו
- ^ לישא וליתן בדין עמו, שלא יטעהו
- ^ ואף על פי שהעדות אמת
- ^ שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים, ואין כאן אלא עד אחד
- ^ שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת