ביאור:בבלי שבועות דף כב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תיפשוט [1], דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר – בכמה? תפשוט: עד דאיכא כזית.
כי קאמרינן [2] - במידי דבר אכילה קאמרינן.
והרי קונמות [3]?
קונמות - נמי כמפרש דמי [4].
אמר להן [רבי עקיבא] : היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:
ולא? והרי מגדף [5]!?
מדבר ואוסר קאמרינן, והאי מדבר וחוטא הוא.
והרי נזיר [6]?
מביא קרבנו על דבורו [7] קאמרינן, והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי.
והרי הקדש [8]?
אוסר לעצמו קאמרינן, והאי אוסר על כל העולם כולו הוא.
הרי קונמות [9]?
קסבר 'אין מעילה בקונמות' [10].
אמר רבא: מחלוקת בסתם, אבל במפרש - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? מפרש נמי כבריה דמי.
ואמר רבא: מחלוקת – ב"שלא אוכל", אבל ב"שלא אטעום" - דברי הכל בכל שהוא.
פשיטא?
מהו דתימא ליטעום נמי [11] כדאמרי אינשי [12] - קא משמע לן.
אמר רב פפא: מחלוקת בשבועות, אבל בקונמות - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? קונמות נמי: כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה - כדמפרש דמי [13]
מיתיבי: 'שני קונמות [14] מצטרפין [15]; שתי שבועות [16] אין מצטרפות [17]. רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות.' - ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא - למה לי לצרף?
דאמר "אכילה מזו עלי קונם", "אכילה מזו עלי קונם".
אי הכי - אמאי מצטרפות? סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא, וזיל להכא ליכא שיעורא!
דאמר "אכילה משתיהן עלי קונם", דכוותה גבי שבועות: דאמר "שבועה שלא אוכל משתיהן".
אמאי אין מצטרפין [18]?
אמר רב פנחס: שאני שבועות: מתוך שחלוקות לחטאות - אין מצטרפות [19].
אי הכי – 'רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות': בשלמא שבועות, הואיל וחלוקות לחטאות, אלא קונמות אמאי לא?
איפוך: 'רבי מאיר אומר: שבועות [20] כקונמות' [21], ולית ליה לדרב פנחס [22].
רבינא אמר: כי קאמר רב פפא [23] - לענין מלקות [24], כי תניא ההיא [25] - לענין קרבן [26], דבעינן שוה פרוטה [27].
למימרא דסברי רבנן 'יש מעילה בקונמות'? והתניא: '"ככר זו הקדש", ואכלה - בין הוא בין חבירו – מעל; לפיכך יש לה פדיון [28]; "ככר זו עלי הקדש" - <הרי> הוא מעל, חבירו לא מעל; לפיכך אין לה פדיון [29] - דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות.'
איפוך: 'אחד זה ואחד זה לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הוא מעל וחבירו לא מעל.'
אי הכי - רבי מאיר אומר 'קונמות כשבועות'!?
אלא קונמות, אצטרופי הוא דלא מצטרפי, הא מעילה אית בהו.
והאמר רבי מאיר: 'אין מעילה בקונמות כלל'!?
לדבריהן דרבנן קאמר להו: לדידי - אין מעילה בקונמות כלל; לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות.
ורבנן?
שבועות איכא דרב פנחס, קונמות ליכא דרב פנחס.
אמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור [30];
בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר – בכמה? כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית? או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא - בכל שהוא?
תיקו.
בעי רבא: "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה? כיון דמתאכיל על ידי תערובת [31] - דעתיה אכזית? או דלמא: כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי - דעתיה אמשהו [32]?
תיקו.
בעי רב אשי: נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה [33]? [34] דכיון דכזית [35] איסורא דאורייתא הוא [36] - כי קא משתבע, אהתירא קא משתבע [37]*, ודעתיה אמשהו? או דלמא: כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית [38]?
תוספות ד"ה אהתירא קמשתבע: אפילו לרבי יוחנן, דאמר [39] 'חצי שיעור אסור מן התורה' - אתיא בעיא דרב אשי, דמסתמא - כרבי יוחנן סבירא ליה, דקיימא לן כוותיה; והיינו טעמא: דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא - לא חשיב ליה 'מושבע ועומד'; אי נמי לרבי יוחנן נפרש 'אהיתירא קמשתבע' כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו, דקיימא לן [40] 'כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן', ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן.
תא שמע [פ"ג מ"ה]: '"שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב, ורבי שמעון פוטר', והוינן בה: אמאי חייב? מושבע ועומד מהר סיני הוא!? - רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין; וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא [41] אלא אי במפרש חצי שיעור [42] [43] ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא.' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא: דכי חרצן לגבי נזיר דמיא, וטעמא – דפריש, הא לא פריש - דעתיה אכזית!
שמע מינה.
אלא תפשוט דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל עפר" – בכמה? תפשוט: דעד דאיכא כזית, דהא נבילה [44] - כעפר דמיא, וטעמא דפריש [45], הא לא פריש - דעתיה אכזית [46]!
לא! עפר לאו בר אכילה הוא כלל, נבילה בת אכילה [47], ואריא הוא דרביע עילווה [48].
משנה:
"שבועה שלא אוכל" ואכל ושתה [49] - אינו חייב אלא אחת [50].
"שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" ואכל ושתה - [51] חייב שתים. [52]
"שבועה שלא אוכל" ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת.
"שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ואכל - חייב על כל אחת ואחת [53]. [54]
"שבועה שלא אשתה" ושתה משקין הרבה - אינו חייב אלא אחת.
"שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש" ושתה - חייב על כל אחת ואחת.
"שבועה שלא אוכל" ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.
"שבועה שלא אוכל" ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב [55], ורבי שמעון פוטר [56].
אמר "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום" והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה [57].
גמרא:
אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: "שבועה שלא אוכל" ושתה – חייב; איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא:
תוספות ד"ה איבעית אימא קרא כו'. בסוף פרק קמא דקדושין [58] גבי 'כל שישנו בהשחתה' אמר הכי, וכן בכמה מקומות; ותימה: כיון דאיכא סברא – למה לי קרא? דהכי פריך בפ"ב דכתובות [59] גבי הא דאמר רב הונא 'מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר'? למה לי קרא? סברא הוא! הוא אסרה הוא שרי לה! ויש לחלק: דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך, וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.
איבעית אימא סברא: דאמר ליה אינש לחבריה "נטעום מידי" ועיילי ואכלי ושתו!
ואיבעית אימא קרא: שתיה בכלל אכילה, דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך [ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים] -
הערות עריכה
- ^ מדקתני מתניתין 'היכן מצינו כו' - אלמא בעפר נמי בכזית בעינן
- ^ 'היכן מצינו כו'
- ^ האומר "קונם ככר זו עלי" - אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כדלקמן
- ^ לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה – 'כל שהוא' קאמר
- ^ מברך את השם; דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.), ואמר: מגדף מביא קרבן
- ^ שמדבר ואוסר בדבורו, ומביא קרבן ביום תגלחתו
- ^ שהחליף דבורו
- ^ שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש, ואם החליף דבורו ונהנה ממנו - מביא קרבן מעילה
- ^ שלא אסרה אלא עליו, ואם אכל ממנו - קסלקא דעתא דמביא קרבן מעילה: שהקונם -לשון הקדש הוא
- ^ דלא קרינן ביה 'מקדשי ה' (ויקרא ה,) שהרי חולין הוא אצל כל אדם
- ^ לשון אכילה הוא
- ^ "נטעום מידי"
- ^ 'כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי' גרסינן
- ^ שתי ככרות שאסרן עליו בקונם
- ^ מעט מזה ומעט מזה לכזית
- ^ שתי ככרות שנשבע עליהן
- ^ ולקמן מפרש טעמא; והשתא סלקא דעתיה: לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו
- ^ הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת
- ^ מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו: אם אמר "שבועה שלא אוכל מזו ומזו" ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד - חייב שתים, כדתנן [לקמן] '"שבועה שלא אוכל פת חטין", "פת שעורין", "פת כוסמין", ואכל - חייב על כל אחת ואחת'; ומייתינן לה בתורת כהנים [ויקרא דיבורא דחובה פרק יד משנה א, סימן שטז,א במלבי"ם] מ'והיה כי יאשם לאחת מאלה' (ויקרא ה ה) לחייבו על כל אחת ואחת וגו'; וכי אמר נמי "מזו ומזו" - שתי שבועות חשיבי, הלכך: כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור - אין מצטרפות; אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר 'יש מעילה בקונמות': דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד - חדא הוא דמיחייב, דכולהו חדא מעילה, כדתנן [כריתות פרק שלישי מ"ט] (מעילה פ"ה מ"ה בשנוי לשון, דף כ.) 'צירף את המעילה לזמן מרובה', ואם בשני העלמות - אפילו מחדא מינייהו נמי; וכן לענין מלקות: אם בהתראה אחת - חדא הוא דלקי, ואי בשני התראות - אפילו מחדא מינייהו, שהרי עובר וחוזר ועובר, כדתנן [נזיר פ"ו מ"ד] (מכות פרק שלישי מ"ז, דף כא.) 'נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'
- ^ מצטרפות
- ^ ואף על גב דחלוקות
- ^ ובלא איפוך - לא מיתרצא: דאי הוה מתרץ רבי מאיר דאמר 'בקונמות אין מצטרפין' - לית ליה לדרב פנחס, הוה קשיא לן - בין שבועות בין קונמות - אמאי אין מצטרפין? הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת!? אבל השתא דאמר 'מצטרפות, ולית ליה לדרב פנחס' - לא קשיא מידי
- ^ בקונמות כל שהוא
- ^ קאמר
- ^ דמצטרפין
- ^ קרבן מעילה
- ^ ו'צירוף' דקתני - לאו לכזית אלא לשוה פרוטה
- ^ שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז כז) 'ופדה בערכך'
- ^ להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין
- ^ דלאו בר אכילה היא
- ^ עם הענבים
- ^ אם תימצי לומר 'עפר במשהו'
- ^ אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית - נזיר מאי
- ^ מי אמרינן
- ^ אסור עליה
- ^ ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו
- ^ על פחות מכזית, שלא היה מושבע עליו מסיני
- ^ ואין כאן שבועה
- ^ יומא דף עג:
- ^ פסחים דף כד:
- ^ שיתחייב
- ^ אלא אם כן נאסר בשבועתו בחצי שיעור, שאינו מושבע עליו מסיני
- ^ והיכי משכחת לה?:
- ^ דכי חרצן לנזיר דמיא
- ^ וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש
- ^ ולא אמרינן אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו, דכי אשתבע - אהיתירא אשתבע, דכעפר דמיא, דלא חזיא לאכילה לישראל
- ^ ושייך בה שיעורא
- ^ דרבוץ עליה אריא: אזהרת המקום
- ^ אף על גב דשתיה בכלל שבועה של אכילה, כדאמר בגמרא
- ^ דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד
- ^ הוו להו שתי שבועות:
- ^ ובגמרא פריך: הויא לה שבועה על שבועה!
- ^ דכיון דפריש - אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר
- ^ ובגמרא פריך: דלמא האי דפריש להו - אדעתא למיפטר ממינא אחרינא! דאי אמר "שלא אוכל סתם" הוה נאסר בכל המינים, ולעולם חד שבועה היא!?
- ^ דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו
- ^ דמושבע ועומד הוא עליהן
- ^ שהרי אכל אוכלין; ואפילו לרבי שמעון, דפטר בקמייתא - טעמא לאו משום דלאו בני אכילה, אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה, כדלקמן
- ^ דף לה:
- ^ דף כב.