ביאור:בבלי שבועות דף ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ריבויי ומיעוטי [1]!
אין, בעלמא כללי ופרטי דריש, והכא [2] - היינו טעמא [3], כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל [4]: (ויקרא יא ט: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו) 'במים' 'במים' שני פעמים - אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט [5].
תוספות שבועות ה,א ד"ה דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים כו'. תימה: דרבי ישמעאל תני בי"ג מדות התורה נדרשת, והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכות דדרשינן בריבה ומיעט!?
ורבנן [6]?
אמר רבינא: כדאמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן, ודונם בכלל ופרט.
השתא דאמרת 'רבי - כללי ופרטי דריש', בעל כורחיך קשיא שבועות!?
אלא בשבועות נסיב אליבא דרבי עקיבא, וליה לא סבירא ליה.
תוספות ד"ה בשבועות נסיב לה כר' עקיבא ולא סבר לה. זימנין דלא בעי למימר הכי: בפרק 'כיסוי הדם' [7] גבי רבי חייא דנפל ליה יניכה [יאניבא] בכיתני', וא"ל רבי: צא ונחור; ופריך: ולימא ליה 'צא וטרוף', דהא רבי ראה דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאם בלשון חכמים ד'שחיטה שאינה ראויה - לא שמה שחיטה' ולא בעי למימר 'תני לה ולא סבר לה'.
[נראה שחוזרת הגמרא להסבר הראשון: שבמשנה יש לקט של דינים שמתנסחים צורת 'שתים שהן ארבע', אף על פי שרבי אינו סובר כך להלכה; אולי רק כאמצעי דידקטי! ומשום שרצה לערוך רשימה לצורך זכרון – לא ציין את בעלי המימרות; ולפי זה לכאורה קשה על כללו של רבי יוחנן: 'הלכה כסתם משנה'! ויש לומר שמשנה שאיטינה אלא למטרת זכרון ולא להלכה – ברור שאין כלל 'הלכה כסתם משנה' חל על משנה כזו.]
גופא [סיפרא ויקרא דיבורא דחובה פרשה ח משנה יא]: 'מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר: (ויקרא ה ב-ג) 'ונעלם' 'ונעלם' שני פעמים (ויקרא ה ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא [ואשם) [פסוק ג: או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה] ונעלם ממנו [והוא ידע ואשם] - דברי רבי עקיבא; רבי אומר: אינו צריך: הרי הוא אומר 'ונעלם', מכלל שידע; 'והוא ידע' - הרי כאן שתי ידיעות; אם כן מה תלמוד לומר 'ונעלם'? - לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש'.
אמר מר: ’’ונעלם' - מכלל שידע'; מאי משמע?
אמר רבא: מדלא כתיב 'והיא עלומה ממנו' [המלה 'עלומה' אינה בתנ"ך].
אמר ליה אביי: אלא מעתה גבי סוטה, דכתיב (במדבר ה יג) [ושכב איש אתה שכבת זרע] ונעלם מעיני אישה [ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה] - מכלל דהוי ידע מעיקרא? אי הוה ידע - מי בדקו לה מיא? והא תניא [דומה לספרי נשא פסקא כא] '(במדבר ה לא) ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה: בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון [8] - אין המים בודקין את אשתו' ותו: גבי תורה, דכתיב (איוב כח כא) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה - מכלל דאיכא דהוה ידע ביה? והכתיב (איוב כח יג) לא ידע אנוש ערכה [ולא תמצא בארץ החיים]?
אלא אמר אביי: קסבר רבי: ידיעת בית רבו שמה ידיעה [9].
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא דקתני 'אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף' - מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו[10]?
אמר ליה: אִין! משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים.
יציאות שבת שתים שהן ארבע:
תנן התם [שבת פ"א מ"א]: 'יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים [11] ושתים שהן ארבע בחוץ'; מאי שנא הכא דתנא 'שתים שהן ארבע' ותו לא, ומאי שנא התם דתני 'שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ'?
התם, דעיקר שבת הוא [12] - תני אבות [13] ותולדות [14]; הכא, דלאו עיקר שבת הוא, אבות תני, ותולדות לא תני.
'אבות' מאי נינהו?
יציאות;
יציאות? תרתי הויין [15]!? וכי תימא: מהן לחיוב ומהן לפטור - והא דומיא דמראות נגעים קתני: מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא!?
אלא אמר רב פפא: התם דעיקר שבת תני חיובי [16] ופטורי [17]; הכא - חיובי תני, ופטורי לא תני.
'חיובי' מאי נינהו? יציאות [18]? יציאות תרתי הוא דהויין [19]!?
שתים דהוצאה ושתים דהכנסה.
והא 'יציאות' קתני?
אמר רב אשי: תנא – הכנסה נמי 'הוצאה' קרי לה.
ממאי?
דתנן [20]: 'המוציא מרשות לרשות - חייב'; מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי [21], וקא קרי ליה 'הוצאה'?
ודלמא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים?
אם כן ניתני 'המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים'; מאי 'מרשות לרשות'? - דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד, וקא קרי לה 'הוצאה'!
וטעמא מאי?
תנא, כל עקירת חפץ ממקומו – 'הוצאה' קרי לה [22].
אמר רבינא: מתניתין [23] נמי דיקא [24], דקתני 'יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ', וקא מפרש הכנסה [25]!
שמע מינה.
רבא אמר: 'רשויות' קתני: רשויות שבת שתים.
תוספות ד"ה רבא אמר: יש שמוחקים 'רב אשי' בתירוצא דלעיל, ד'תנא הכנסה הוצאה קרי לה', דהש"ס לא היה קובע דברי רבא אחר רב אשי: דביום שמת רבא - נולד רבי אשי;
ואין למחקו בשביל כך: דמילתא דרבא - לא קאי לתרוצי קושיות, ורבא לא בא אלא ליישב דמתניתין דקתני 'יציאות' ולא קתני 'הוצאות', ד'יציאות' משמע 'מוצאות ובמובאות, דהיינו 'רשויות', והש"ס קבעה כאן משום דבהכי מיתרצא פירכא ד'והא יציאות קתני'; תדע דאי בא לתרץ - מי דוחקו לומר כן? הא על כרחך תנא 'הכנסה' – 'הוצאה' קרי ליה,, מההיא ד'המוציא מרשות לרשות'.
מראות נגעים שנים שהן ארבעה:
תנן התם [26]: 'מראות נגעים (ויקרא יג ב: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים) - שנים שהן ארבעה [27]: בהרת עזה כשלג [28], שניה לה כסיד ההיכל [29]; שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה'.
אמר רבי חנינא: מאן תנא מראות נגעים [30]? דלא כרבי עקיבא, דאי רבי עקיבא, כיון דאמר [31]: '[32] זו למעלה מזו וזו למעלה מזו [33]' - אם כן [34] טיהרת סיד היכל מלצרף [35]: [36] בהדי מאן ליצרפיה? [37] ליצרפיה בהדי בהרת [38] - [39] איכא שאת [40] דעדיפא מיניה [41]! ליצרפיה בהדי שאת [42]? לאו תולדה דידיה הוא [43] [44]?
אי הכי [45] - קרום ביצה נמי: [46] בהדי מאן ליצרפיה? [47] ליצרפיה בהדי שאת [48] - איכא סיד דעדיף מיניה [49]! ליצרפיה בהדי סיד? לאו בר מיניה הוא [50]!?
הערות
עריכה- ^ וריבה הכל ומיעט סם; הכי מפרש לה בקדושין
- ^ גבי פדיון הבן
- ^ להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי: משום דאין הפרט בין שני כללות
- ^ ב'אלו טריפות'
- ^ דאיכא תנא דדריש 'את זה תאכלו מכל אשר במים' – כלל; 'בימים ובנחלים' –פרט; 'במים' - חזר וכלל, ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל, ואמר: 'במים' 'במים' סמוכין זה לזה, ואחר כך כתיב 'בימים ובנחלים': הלכך אין זה כלל ופרט, אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי
- ^ דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט
- ^ חולין דף פה:
- ^ שבא עליה אחר שנסתרה
- ^ שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, 'והוא ידע': שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) - שמה ידיעה
- ^ Note: מכאן קשה לפירושו של רש"י, שהגדער לעלי מה היא ידיעת בית רבו: 'שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) – שמה ידיעה', שהרי ודאי יכול להיות שאדם ידע שנגע בגויה של שרץ, ולא זכר שזו של אחד משמונה שרצים! ועוד: אין הגמרא צריכה להשיב בתינוק שנשבה – היה אפשר לענות במקרה שכיח יותר: בטעה בסוג הגויה ולא ראה שזו של אחד משמונה שרצים! או בטומאה אחרת – כנ"ל!
- ^ שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית, ושנים לפטור: כשזה עוקר וזה מניח, דכתיב 'בעשותה' (ויקרא ד כז): העושה את כולה (שבת דף ג.)
- ^ שעיקר מסכת באיסורי שבת
- ^ יציאות, שהן מן התורה
- ^ הכנסות, דלא מיפרשן בהדיא
- ^ ומתניתין דהכא – 'ארבע' תנן
- ^ שתים לחיוב: הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית
- ^ ושתים לפטור: אחת: שהעני פושט ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והעני הוציאה, ועבד איהו הנחה ולא עבד עקירה, ובעל הבית עקר ולא הניח, ושניהם פטורין; ואחת: שבעל הבית פושט ידו מליאה לחוץ, ונטל העני מתוכה, והניח: דעבד נמי בעל הבית עקירה, והעני הנחה, ושניהם פטורין בשתי הוצאות הללו
- ^ דהא 'יציאות' קתני
- ^ ויציאות דחיובא - תרתי הוא דהויין: חדא דעני וחדא דבעל הבית
- ^ בענין אבות מלאכות [שבת פ"ז מ"ב]
- ^ דעל כרחך קיימא לן נמי בהא דחייב
- ^ שמוציאה ממקומו
- ^ במסכת שבת
- ^ דייק דהכנסה קרי 'יציאה'
- ^ ופירש הכנסה לאלתר, דקתני התם: 'כיצד? - העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית' - דהיינו הכנסה
- ^ בתחלת מסכת נגעים [פ"א מ"א]
- ^ שנים כתובין: 'שאת' ו'בהרת'; ד'ספחת' אינו שם נגע, כדלקמן, אלא לשון טפל לאחרים; שהן ארבעה: יש לך לרבות להם שתי תולדות מרבויא ד'ספחת', כדלקמן
- ^ לבנה ביותר; ולקמן מפרש מנא ליה
- ^ דאף על גב דצמר לבן - עזה לבנוניתו מסיד, על כרחך 'שאת' - שהוא אב - קרוב אל לבנוניתו של בהרת הוא, אלא שגבוה ממנו מעט, מתוך שאינו לבן כמוהו, וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן, ולפיכך נקרא 'שאת'; והשניות שנתרבו להם: סיד, וקרום ביצה, והסיד לבן מן הקרום; ולמטה מן הקרום אינו 'נגע' אלא 'בוהק', וטהור הוא; ושני מראות של תולדות: הלבנה לאב הלבן, הגבוה לאב הגבוה; הלכך: סיד – לבהרת, וקרום - לשאת, וריבה הכתוב את התולדות להצטרף עם אבותיהן לכגריס, שהוא שיעור נגע
- ^ 'מאן תנא מראות נגעים' גרסינן, ולא גרסינן 'שנים שהן ארבעה', דכולי עלמא הכי אית להו! אלא הכי קאמר: מי שנה משנה זו בלשון 'אבות' ו'תולדות'
- ^ לקמן
- ^ מראות נגעים:
- ^ נשנו כסדר מעלתן: השלג והצמר והסיד והקרום, ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה, ואין אחד מצטרף לגבוה הימנו שתי מעלות אלא מעלה אחת
- ^ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות
- ^ טיהרת מראה הסיד מלהצטרף: דמדתניה לסיד שניה לבהרת ולא תניה נמי שניה לשאת - והרי אף משאת היא פחותה - שמע מינה: סבירא ליה לתנא דלא בת מינה דשאת היא, ולא מיצטרפא בהדה
- ^ ומהשתא:
- ^ אי
- ^ אביה
- ^ הא
- ^ שהיא כצמר
- ^ בלובן; נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות, ורבי עקיבא - זו למעלה מזו בעי
- ^ שהוא מעלה אחד
- ^ דהא שקלת לה מיניה ושויתיה מין בהרת!
- ^ ולרבי עקיבא - הכי איבעי ליה למיתנא: 'בהרת עזה כשלג, ושאת כצמר לבן, ושניה לה סיד ההיכל וקרום ביצה' דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו, ובהרת ושאת מצטרפין, ושאת וסיד; נמצא לו צירוף לסיד! והכי אמרינן בתורת כהנים [ספרא תזריע פרשה א]: דבהרת ושאת דמצטרפי, דכתיב 'והיה' (ויקרא יג ב) - מלמד דמצטרפין זה עם זה; אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו - סבירא לן שאין מצטרף כל אחד אלא עם אביו!
- ^ דאית ליה לרבי עקיבא דלא מצטרפי לגבוה ממנו שתי מעלות
- ^ אמאי לא קשיא לך
- ^ אי
- ^ אביו
- ^ הרי השאת גבוה שתי מעלות [שהרי סדר הלובן הוא: שלג=בהרת, שאת=צמר, סיד היכל וקרום ביצה]
- ^ שאינה תולדה לאב אחד