שולחן ערוך חושן משפט/הלכות הרשאה
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
סעיף א עריכה
אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצוויו ע"י שלוחו ונאבד פטור כמו שנתבאר בסימן שקודם זה אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו עד שיבא בהרשאה:
- הגה: מיהו נוהגין האידנא שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה צריך לדון עמו אע"פ שאינו שלוחו כלל אם נראה לב"ד שהוא זכות למלוה דזכין לאדם שלא בפניו (פסקי מהרא"י סי' רי"ז)
והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח ואם נאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים כיון שלא נתנם לו עד שמת המלוה לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין (עב"י) אגב קרקע מה שיש לו אצל פלוני:
- הגה: [מיהו] אם ידוע שמת לא יתננו לשליח (תשובת הרא"ש כלל רס"ב):
סעיף ב עריכה
העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלו' וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח ולא ידע הנתבע בביטול ונתן לשליח ונאבדו פטור הנתבע:
- הגה: וי"א דחייב אלא א"כ כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך (טור בשם הרא"ש):
סעיף ג עריכה
מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי:
- הגה: ואם ירצה יוכל לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים וכל אחד משניהם יהיה מורשה בדבר (תשובת הרא"ש כלל ס"ב סי' ד'):
ואין הנתבע יכול לדחות למורשה לומר שמא המרשה ביטל שליחותך והרשה אחר שהרי זה אומר לו תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותו הוא הפסיד על עצמו והנתבע פטור שהרי בהרשאתו נתן וכן אם עמד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב המורשה אין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל שליחותו:
- הגה: (טור בשם הרא"ש) מיהו אם ידע המורשה בביטול שליחותו אע"פ שהנתבע לא ידע דינו בטל וצריך לחזור ולדון (בית יוסף):
סעיף ד עריכה
המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו וצריך לכתוב לו דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א) ואם לא כתב כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את (כ"כ הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש) ומיהו אפי' לא כתב לו כן ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשאו בעדים:
סעיף ה עריכה
אם כתב דון וזכי ואפיק לנפשך מחצה או שליש או רביע והמותר שלי מתוך שהוא דן עמו על חלקו צריך הנתבע לדון עמו על הכל ויש מי שאוסר דדוקא בכה"ג אבל אם כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מאה דינרים והשאר שלי איננו מזקיקו לדון עמו אלא על המאה דינרים:
סעיף ו עריכה
המרשה את חבירו כל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה המשלח חייב בהם (וע"ל סי' שע"ה ס"ד) שכך כותבין בהרשאה כל דמתעני (פי' הרמב"ם בפ"ג משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו) לך מן דינא עלי הדר:
- הגה: ואינו אלא שליח בעלמא ואם רוצה המורשה להחזיק בממון אינו יכול וצריך להחזיר דאינו אלא שליח בעלמא לפיכך אם תבע פקדון מן הנפקד וטען שנתנו למורשה וחזר והלוה לו עליו צריך להחזיר לבעל הפקדון דהרי המורשה אינו אלא שליח בעלמא (הגהות מרדכי דשבועות) ואם ראובן היה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו הדין עם שמעון (תה"ד סי' שי"ג):
סעיף ז עריכה
הרשאה שאין כתוב בה דון וזכי אלא כך היה כתוב בה סב ואפיק לנפשך אין לפסלה מפני שאין כתוב בה וזכי דסב וזכי חדא מילתא היא וכן אין לפסלה מפני שאין כתוב בה דון כיון שכתוב בה כל דמתעני מן דינא עלי הדר הרי זה במקום דון וכשרה אם אין כתוב בהרשאה כל דמתעני מן דינא עלי הדר כשרה היא שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה שלא יוכל לומד הקנת אותו לי כיון שכתבת דון וזכי ואפיק לנפשך:
- הגה: שטר הרשאה א"צ לכתוב בו זמן ומ"מ נוהגין לכתוב בו זמן וכן מה שכותבין ברעות נפשא בדלא אניסנא כו' (מרדכי פ' מרובה והגהות מרדכי דשבועות):
סעיף ח עריכה
הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות דן על העיקר ואינו צריך הרשאה. (וע' באה"ע סי' פ"ה):
סעיף ט עריכה
אחד מהאחים שלא חלקו או מהשותפים שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון אינו צריך הרשאה משאר שותפין ואם יצא חייב אין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אילו הייתי אני שם הייתי תובעו טענות אחרות ומחייב בעל דיני שהרי אומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה לפיכך אם היה בעיר אחרת יש לו לחזור על הבעל דין ולדון עמו ולומר לו איני מודה בכל מה שטען שותפי ולפיכך יש לנתבע לעכב ולומר או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא ויתבאר זה עוד בסימן קע"ו סעיף כ"ה וסעיף כ"ו:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו
סעיף א עריכה
מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חבירו ולא כפר לו ואם היה פקדון של מעות צריך להקנות לו אגב קרקע וכן יכול להרשות לתבוע קרקע אפי' כפר בה וכן מלוה בשטר אפי' כפר בה שכשם שיכול להקנות השטר ושעבודו בכתיבה ומסירה כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבהו וצריך לכתוב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו וכן אין כותבין הרשאה על מלוה שבעל פה אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעידי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת אבל על מלוה על פה שכפר לא תקנו שיכתבו הרשאה ומ"מ לא גרע משליח שעשאו בעדים שנתבאר בסי' קכ"ב (ב"י וטור ס"ד בשם הרמב"ם ורא"ש פ' מרובה. עי' לעיל סי' קכ"ב ס"ס ד').
וי"א שעל הכל כותבין לא שנא פקדון וגזל לא שנא מלוה בשטר ובעל פה ואע"ג דכפריה (וכן נוהגין מרדכי וב"י):
סעיף ב עריכה
מי שהיה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות אחר עליו ולהשביעו שאינו דבר שנקנה בקנין שאינו אלא דברים בעלמא:
- הגה: וה"ה מי שהיה לו תביעה על חבירו וכתב לו הרשאה על התביעה שיש לו אצל חבירו אין הרשאה כלום (מרדכי פ' מי שמת) דהתביעה אינה דבר שיוכל להקנות אלא צריך לכתוב ההרשאה על הממון שעליו התביעה (ד"ע בפי' המרדכי):
סעיף ג עריכה
המרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו לפנינו אין לנתבע להשיב אלא לשני:
סעיף ד עריכה
אין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לפיכך אם התנה עמו שירשה לאחר ואחר לאחר הכל לפי תנאו:
סעיף ה עריכה
הבא בהרשאה שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה כלום שזה יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות אפי' אם מחל על הכל מחול וכ"ש אם פירש בה מחילתך כמחילתי:
סעיף ו עריכה
היה לו חוב על עכו"ם ואמר לחבירו שהיה לו ג"כ חוב עליהם כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי והלך ומחל להם חובו וחוב חבירו חייב לשלם לחבירו מה שהיה שוה חובו במעות מוכנים:
סעיף ז עריכה
ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבא שמעון ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו:
סעיף ח עריכה
ונ"ל שקובעין ב"ד זמן לתובע לבא ולהשבע ואם לא יבא בתוך אותו זמן יחזירו ב"ד לנתבע ממונו:
סעיף ט עריכה
נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני (שמעון) על מי שטוען עלי שקר שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים אחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהם ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה:
סעיף י עריכה
מורשה שהורשה בשכר ידוע אפי' אם לא יוציא הממון מיד הנתבע קרוביו כשרים בין לעדים בין לדיינים שאין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה:
סעיף יא עריכה
ומטעם זה נ"ל שגם הוא כשר להעיד אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה אחד מהעדים או מקרוביהם אלא אם קצץ לו שכר ידוע אפי' אם לא יוציא הממון מיד הנתבע
- (יכול אדם להרשות ללוה לדון עם ערב קבלן שלו) (ב"י בשם הריטב"א):
סעיף יב עריכה
וכן מי שיש לו עדים בפריעתו לא יבא לדון עם המורשה בזמן שיש לו חלק בתביעתו אם הוא קרוב לעדים שהרי יבטל העדות:
סעיף יג עריכה
יכול אדם להרשות נשים ועבדים ויש מי שאומר אבל לא את עבדו שאין קנין לעבד ע"י רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו נמצא שאינו אלא שלוחו ויכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את אבל יכול להרשות את אשתו שהרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא כשכתב לה זכי לנפשך אין הנתבע יכול לומר לאו בעל דברים דידי את:
סעיף יד עריכה
יכולים לשלוח הרשאה ביד עכו"ם ובלבד שיזהר מלכתוב בה וקנינא מיניה דאין שליחות וזכייה לעכו"ם אלא יכתוב וקנה העכו"ם:
סעיף טו עריכה
ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה בד"א כשהנתבע והתובע בעיר אחת אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת ה"ז עושה מצוה:
- הגה: וי"א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות ומתעבר על ריב לא לו אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו מצוה קעביד (ב"י בשם תוס') י"א דאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו דאין חבין לאדם שלא מדעתו והרי כתיב אשר לא טוב עשה בעמיו ולכן אפי' אם נתרצה אחר כך בדבר אינו כלום (מרדכי פרק מרובה):
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
סעיף א עריכה
הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לב"ד וישיב בעדו לתובע והוא ישב בביתו ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
סעיף א עריכה
ראובן שהיה חייב מנה לשמעון או שהיה לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון לפיכך בין מת לוה או מלוה יתנוהו ליורשי שמעון ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון:
- הגה: וה"ה אם אמר שא מנה זו לפלוני או יהא מנה זו לפלוני כולם הוי כהולך והוי כזכי (ר"ן ספ"ק דגיטין) אבל אמר החזר לפלוני לא הוי כהולך ולא הוי כזכי (ב"י בשם הריטב"א)
ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני (ראובן) אח"כ ולא היה לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן ואם מחמת אונסו החזירו לראובן שאיים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו:
- הגה: ראובן שהיה לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלן משמעון והלך לוי וקבלן ואח"כ אמר שמעון ללוי שיחזיר לו מעותיו שקבל בשביל ראובן [כי בטעות פרעו] ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אומר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי ורוצה להחזירם וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה שליחותו וזכה בשבילו הדין עם ראובן (מרדכי והגהות אשירי ספ"ק דגיטין):
סעיף ב עריכה
הא דבפקדון אינו יכול לחזור וליטול מיד לוי דוקא כשהוחזק הנפקד כפרן דאז זכות למפקיד שתצא מתחת ידו אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלן ואי שווייה מריה דפקדון שליח להביא לו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליתביה ליה אם בא לחזור אינו חוזר ואפילו בממציא לו שליח דלא מיפטר בהכי שומר מאחריות או אפי' לא ממצי ליה שליח אלא דשליח מהימן גבי מפקיד ובכל יומא הוה מפקיד גביה אם בא לחזור אינו חוזר:
סעיף ג עריכה
אם אמר שליח למלוה הנה מעותיך ששלח לך פלוני בחובך בידי אך אני רוצה להחזיק בהם בשביל חוב שיש לי בידך אם המלוה מודה לשליח שיש לו בידו ואין לו שאר נכסים שיגבה מהם זה חובו והגיע זמן הלואתו אין כח ביד המלוה לערער על המשלח ולומר הפסדתני מעותי שמסרתם ליד מי שאינו יכול להוציאם מידו שהרי המשלח יאמר אף אם היו עדיין בידי היו מוציאין מידי מדרבי נתן הואיל ואין לך נכסים אחרים אבל אם יש לו נכסים אחרים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מהחוב והשליח חוזר וגובה אותו ממנו (מהמלוה) וכ"ש אם אין המלוה מודה לשליח שחייב ליתנם לו אפי' אם אין לו נכסים אחרים:
סעיף ד עריכה
ואם מת המשלח ולא הניח נכסים חזר הדין בין השליח ובין המלוה שנשתלחו לו ואפי' קבלם השליח מהמשלח בעדים מגו שיכול לומר למלוה (פרעתיך) ונאמן בהיסת נאמן גם בהיסת לומר לו אני תופסם בחובי שאתה חייב לי כיון שאין תובעו בהם המשלח ולא יורשיו ויש מי שאומר שאם בא השליח להחזיק בהם בשביל חוב שיש לו ביד המלוה או המפקיד אינו יכול:
סעיף ה עריכה
בד"א דהולך הוי כזכי במלוה או בפקדון אבל במתנה לא הוי כזכי אפי' עשאו שליח לקבל וא"ל הנותן הולך לו לא הוי כזכי לפיכך אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור עד שיגיע ליד המקבל ואם היה המקבל עני שאין לו ק"ק זוז נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו:
סעיף ו עריכה
אם אמר תן ק' לפלוני במתנה י"א שאינו כזכי ויכול לחזור בכל זמן שלא הגיע לידו אא"כ א"ל זכי לו ואז זכה לו וקנה וכגון שהיה ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפי' אינו ברשותו לכשיבא לרשותו יזכה לו אם לא יחזור בו הנותן קודם לכן:
סעיף ז עריכה
וי"א דתן הוי כזכי במתנה והוא שנותן לו עתה החפץ בידו ואומר לו תן חפץ זה לפלו' אבל אם מתחלה לא בא לידו על דעת לזכות לזה ואח"כ אמר לו תנהו לפלו' לא קנה אלא במעמד שלשתן ואפי' אם הוא תופס החפץ בידו בשעה שאמר (לו) תן כיון שלא בא מתחלה לידו לשם כך אבל אם א"ל זכה לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אע"פ שלא בא לידו תחלה לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שאמר לו זכה לו אלא שהגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה אפי' שלא בפני הנותן ושלא בפני המקבל אבל אם לא אמר זכי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה:
סעיף ח עריכה
ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי שאני נותן לו מתנה והלך שמעון ליתנו ללוי ומצאו שמת אם בריא היה הנותן ומת בחיי מקבל יתן ליורשי מקבל דמצוה לקיים דברי המת ואם מת מקבל בחיי נותן אע"פ שאח"כ מת הנותן לא יחזיר ליורשי משלח:
סעיף ט עריכה
ואם שכיב מרע היה הנותן אם בשעה שנתן המנה לשליח כבר מת מקבל יחזיר ליורשי משלח אבל אם היה חי המקבל בשעה שנתן המנה לשליח יתן ליורשי מקבל אפי' אם מת המקבל בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת נותן משום דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי ואין הנותן יכול לחזור בו כל זמן שלא עמד ואם עמד חוזר אפי' אם בא כבר ליד המקבל:
סעיף י עריכה
ומ"מ כל זמן שלא נתברר שנתרפא צריך השליח לעשות שליחותו ואם ימות הנותן ישאר למקבל ואם יתרפא יחזיר לנותן:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג
סעיף א עריכה
ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון, בין מלוה בין פקדון, ואמר ליה במעמד שלשתן: מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, בין שנתנו לו במתנה בין שנתנו לו בפרעון חובו, קנה, ואין ראובן ולא שמעון יכולים לחזור בהם, אף על פי שעדיין עסוקין באותו עניין. וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו למי שהוא בידו. ואפילו נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון, קנה.
סעיף ב עריכה
במה דברים אמורים? כשהיה לראובן מנה ביד שמעון. אבל אם לא היה לו מנה בידו, אלא שאמר לו: תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך, לא קנה, וכל אחד משלשתן יכולין לחזור בו (ואפילו מחל המלווה ללוה, יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה בקניין) (ר' ירוחם נתיב ט). ואפילו פרע שמעון ללוי מקצת החוב. ומכל מקום אם נתנו לו, חוזר וגובה מראובן, מאחר שכל פיו נתן.
- הגה: וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי, צריך זה שהמעות בידו ליתנם למקבל, דהא לא גרע מערב דעלמא (נ"י ומרדכי פרק איזהו נשך).
סעיף ג עריכה
אמר ראובן לשמעון סתם במעמד שלשתן תן מנה ללוי ולא א"ל מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה בידו אלא שאומר שכיון שלא פירש מנה שיש לי בידך לא היה דעתו על מנה שיש לו בידי אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך אין בדבריו כלום דמסתמא על מנה שיש לו אמר וקנה וי"א שלא קנה:
סעיף ד עריכה
היה לראובן ביד שמעון כור חטים ואמר ליה במעמד שלשתן תן ללוי חמשים דינרים שהרי יש לי בידך כור חטים ונתרצה ואח"כ רצה שמעון לחזור בו אם היו החטים פקדון ופירש תן לו חמשים דינרים במעות מהחטים לא קנה לוי שיכול לומר שמעון איני חייב למכור חטים של ראובן כדי לפרוע חובותיו ואפי' אם יאמר לוי תן לי חטים שוה חמשים דינרים יכול לומר לא ציוני ליתן לך חטים אלא מעות אבל א"ל סתם תן לו חמשים דינרים מהחטים שיש לי בידך נעשה כאומר לו חטים שוה חמשים דינרים וקנה ואם היה הלואה אצלו אע"פ שאמר לו נ' דינרים (במעות) קנה ונותן לו מעות או חטים שוה חמשים דינרים כשער שבשוק:
סעיף ה עריכה
אמר לו מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן ואמר לו אני אתנהו לך לכשארצה וכשתובעו אומר לו איני רוצה עכשיו אין בדבריו כלום וחייב ליתן לו לזמן שהוא חייב לממחה ויש חולקים:
סעיף ו עריכה
המחהו אצל חבירו בענין דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אח"כ:
סעיף ז עריכה
אפי' אם לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן לזה שצוה המלוה או המפקיד צריך ליתנו לו על כרחו כיון שאמר ליה במעמד שלשתן:
סעיף ח עריכה
לא היה במעמד שלשתן כשא"ל מנה לי בידך תנהו ללוי לא קנה ויכול לחזור בו לא שנא מתנה מרובה ל"ש מתנה מועטת ואם קנה מיד מי שהמעות בידו בתורת הודאה דאית ללוי גביה מנה אינו יכול לחזור בו (טור ס"ט בשם הרמ"ה):
סעיף ט עריכה
אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון דוחה את לוי ולכן רוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן אינו יכול וי"א שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש (ואפי' אם פטרו בפירוש אם הטעהו בדרך שיתבאר בסמוך סעיף י' י"א שחוזר על הנותן) (מהרי"ו סי' ל"ג ונ"י פ' המקבל) ומ"מ אפי' לפי דעת זה אינו יכול לתבוע את ראובן תחלה כל זמן שיכול לגבות משמעון:
- הגה: ונ"ל להורות כסברא האחרונה וא"כ אין אנו צריכין לחלוקים שכתובים בסמוך סעיף י' וי"א כי הם אליבא דסברא קמייתא ואם נתרשל המקבל ולא תבע המעות עד שהעני הנפקד ובשביל זה לא יוכל לגבות מן הנפקד לכ"ע אינו יכול לחזור על הנותן דהוי ליה כאילו הראה לו מעות ליטלן בחובו ולא נטלן דפטור (נימוקי יוסף פ' המקבל וכ"כ בתשו' הרמב"ן שבבעל התרומות שער נ"א ח"ו בשם רב האי גאון) ואם הנפקד אומר שנתן אם נפטר הנותן עיין לעיל סי' צ"א סעיף ג':
סעיף י עריכה
אמר להם במעמד שלשתן מנה לי בידך תנהו לפלו' ונמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ממנו ה"ז חוזר וגובה לראובן מפני שהטעהו ואם ידע לוי שהוא עני או שהיה עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור בו:
סעיף יא עריכה
טען לוי שהיה שמעון עני והטעהו וראובן אומר עשיר היה והעני אם החוב שנתחייב ראובן ללוי הוא בשטר על ראובן להביא ראיה ואם לא יביא ראיה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול ואם היה מלוה ע"פ נאמן ראובן בשבועת היסת לומר עשיר היה באותה שעה:
סעיף יב עריכה
ראובן שאמר לשמעון שט"ח שיש לי בידך תנהו ללוי והיה זה במעמד שלשתן כל שלא חזר בו ראובן חייב שמעון ליתנו ללוי אבל אם חזר בו ראובן לא ואם כתב לו שהקנה לו הוא וכל שעבודו והמחהו אצל זה שמופקדים בידו אינו יכול לחזור בו:
סעיף יג עריכה
אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלי כלום וטעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת פטור אפי' היה בעדים כשנתרצה ליתן לו וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו ואם אינו יכול לברר הטעות אם המחהו בפני עדים וגם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו אינו נאמן לומר טעיתי וכן אינו נאמן לומר משטה הייתי בך ואם לא המחהו בעדים יש מי שאומר שנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ או במגו דפרעתיך אם הוא אחר זמן והדין בין הנותן למקבל ויש מי שאומר דאינו נאמן לומר טעיתי (במיגו דפרעתי) דאין כאן מגו דהוי כמגו במקום עדים דלא שכיח שיטעה אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה:
- הגה: וכן נ"ל עיקר ודוקא אם הודה לו בפני עדים אבל אם הודה לו בלא עדים יכול לומר טעיתי (ר"ן ספ"ק דגיטין) ואפי' אם נתן לו כתב ידו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי כנ"ל ודלא כיש חולקין על זה (מהרי"ק שורש קצ"ג וע' לעיל סי' פ"א סעיף כ"ב):
סעיף יד עריכה
אם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו ליפרע ממנו אם יש נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מהנותן אבל אם אין לו נכסים או שהוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן ואפי' יש ע"א שמעיד כדבריו (ר"ן ספ"ק דגיטין) ואם מתנה היא אינו נאמן כלל אפי' יש נכסים לנותן ואינו גברא אלמא צריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מהנותן:
סעיף טו עריכה
אם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה והנותן צריך לישבע למקבל אם המחהו בשביל חוב שהיה לו אצלו אבל אם המחהו במתנה שנותן לו פטור בלא שבועה:
סעיף טז עריכה
אמר ליה במעמד שלשתן ליתן לבעל חובו מנה והתחיל ליתן לו ואח"כ נמצא שטעה בחשבונו ואינו חייב כלום אע"פ שפטור מליתן לו יותר מ"מ מה שנתן כבר נתון ואינו יכול להוציא מידו:
סעיף יז עריכה
ראובן חכר חכירות מהקהל ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלו' והקהל היו חייבים לשמעון נ' זהובים העמידו הקהל לשמעון אצל ראובן ואמרו לו במעמד שלשתן שיתן לו מאותו חכירות חמשים זהובים אח"כ נתבטל החכירות מדעת ראובן מאחר שבשעה שאמר ליתן לשמעון היה חייב להקהל אע"פ שנתבטל החכירות אח"כ (מדעתו) חייב ליתן לשמעון:
סעיף יח עריכה
ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן ולא נתחייב בשכירות אלא חמשים זהובים כי לא נצרך יותר לחפץ אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר מאה זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ צריך ליתנם לו ואפי' אמר מאה זהובים שאני חייב לראובן משכר החפץ אתנם לך חייב ליתנם כיון שהודה שהיה חייב לראובן משכר החפץ אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה חייב לראובן אלא שכר אותו חפץ אינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לו החפץ:
סעיף יט עריכה
ראובן הקנה לשמעון מנה שיש לו ביד לוי במעמד שלשתן ונתן לוי לשמעון ערב אע"פ שלא היה ערב בקנין משתעבד דהוי כערב בשעת מתן המעות ויש מי שחולק:
סעיף כ עריכה
מעמד שלשתן ע"י שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל לא מהני:
- הגה: וכן אפוטרופוס של יתומים הוי כשליח של יתומים ולא יוכל להקנות מעות יתומים במעמד שלשתן (ת"ה סי' שמ"ז):
ואם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל יש מי שאומר דמהני והוא שעשאו המקבל שליח אבל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו:
סעיף כא עריכה
מעמד שלשתן ליתיה מפי הכתב אלא במעמד שלשתן ממש:
סעיף כב עריכה
יש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לעכו"ם במעמד שלשתן לפיכך ישראל שאמר לעכו"ם מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן הואיל ונתרצה המקבל קנה וכן עכו"ם שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן ואמר הנפקד או הלוה אעשה קנה וצריך ליתנו לו ואינו יכול לומר אנוס הייתי ויש מי שחולק ואומר שאם הנפקד או הלוה עכו"ם וא"ל ישראל המפקיד או המלוה תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן לא קנה:
- הגה: מיהו אם אמר לו תנה אותו לפלוני ותדור לו ליתן לו ובזה תהיה פטור ממני י"א דקנה המקבל (מרדכי פרק מי שמת ומהרי"ו סי' ל"ג) ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו אם זכה וקבלם כבר שוב לא מפקינן מיניה (ת"ה סי' שי"ג)
ואם הנפקד או הלוה ישראל והמקבל עכו"ם כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול ליתנו לעכו"ם אבל אם חזר בו הנותן לא זכה העכו"ם וחייב הנפקד להחזירו להמפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מהעכו"ם לפי שבדיניהם הוא חייב ליתן כיון שאמר ליתן לו יתן לעכו"ם והוא פטור מהמפקיד ואם הנותן עכו"ם והמקבל והנפקד ישראלים קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד בב"ד ואם העכו"ם הנותן אנס והוציא בכח מידו קודם שיתן לישראל המקבל אם מלוה היא חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם בבית הנפקד ונטלו בחזקה אינו חייב לשלם לישראל המקבל
- ואפי' נטל שלו והציל הפקדון נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא עליו (הגה"מ פ"ג דב"ב):
סעיף כג עריכה
מכנסת מלוה על פה לבעלה א"צ מעמד שלשתן:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
סעיף א עריכה
האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה או לוה מעבדו ואח"כ שחררו אין להם עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה עד שתביא ראיה שהוא מנדונייתה
- (ויש חולקין בזה וכמו שנתבאר באבן העזר סי' פ"ו):
סעיף ב עריכה
הלוה מהגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו בד"א כשהיה הורתן ולידתן שלא בקדושה אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו:
מתוך: שולחן ערוך חושן משפט קכח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קכח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור חושן משפט ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
סעיף א עריכה
הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי' היה בשטר ואפי' היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן מעותיו ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע (שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו:
- הגה: וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם (טור בשם ר"ת והרא"ש) ויש אומרים דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לעכו"ם חייב לכו"ע וכ"ש אם פדה משכונו מן העכו"ם דחייב לשלם לו (תשובת מהרי"ל סי' פ"ב) וכן ראוי להורות וע' ביו"ד סוף סימן רנ"ב הפודה חבירו מן השביה אם חייב לשלם יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו מה שעשה עשה (מהרי"ו סי' קס"ו) וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו אע"פ שלא נתנו חייב לשלם לו (הגהות מרדכי פ"ג דבתרא):
סעיף ב עריכה
מי שנתפס על חבירו ולקח עכו"ם ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם:
- הגה: מלמד שהיה אצל בעל הבית והלוה לעכו"ם על משכונות ויצא משם ולא פשר עצמו עם העכו"ם ויצא משם והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם העכו"ם אין יכול לעכבם (הגהות מרדכי סוף בבא בתרא) (ועיין לעיל סוף סי' קכ"ו)
אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלו' בפני עדים:
- הגה: ואחד שנתפס מכח מס של קהל אחר ותפס משל א' מן הקהל יכול לתפסו בשביל כל הקהל כי כולם אחדאין וערבאין זה בשביל זה ולכן א"צ לגבות מכל אחד חלקו (טור) וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך אבל אם כבר נתפייס המלך אין אדם נתפס על חבירו (הגהות דב"ב ומהרי"ו סי' ק"ו) מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס ורוצין לפרוע בעד כל הקהל וכל אחר צריך ליתן חלקו (נ"י בשם הרשב"א) והא דאין אדם נתפס על חבירו היינו שאין תקנה בעיר אבל אם יש תקנה בעיר הולכין אחר המנהג. ומ"מ אם קצתם עשו שלא כהוגן והעליל השר עליהם אין אחרים צריכים ליתן לזה דודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו אם לא שפירשו בהדיא (ב"י סי' קס"ג בשם הרשב"א) וע"ל סוף סי' קכ"ו מי שנאנס בעד חבירו מכח מלוה או פקדון וע"ל סי' קס"ג: