שולחן ערוך חושן משפט קכג ט
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכג · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני (שמעון) על מי שטוען עלי שקר שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים אחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהם ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה:
מפרשים
עד שאחרים בפני "המרש' על מי שטוען כו' כצ"ל וחרם זה תקנת גאוני' הוא למי שמשביע לחבירו אפי' היסת וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז סי' כ"ב ע"ש:
(כא) א"י לעכב כו' וי"א שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עד כאן לשון טור וכ"פ מהרש"ל שם ומשמע דלסברא ראשונה אפי' בשבועת היסת דינ' הכי ודלא כמ"ש בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ג דף ק"י ע"ב דדוקא שבועה דאורייתא אין מעכבין כו' ע"ש:
וכתב עוד מהרש"ל שם וזה לשונו ואם יש למורשה חלק בגוף התביעה מחצה או שליש לא מצי למטען מה לי בזה שהוא אינו רוצה לקבל חרם עליו או מחל לך השבועה אבל בעבור חלקי לא אמחול לך ובודאי שזו ודכותיה לאו כל כמיניה למטען דלא אלים כח דידיה מכח המרשה דהא מיניה קאתי ולא עוד אלא אפי' אם רוצה יכול למחול כל החוב אף חלק של המורשה דלא גרע ממוכר ש"ח לחבירו שיכול למחול ואי חזר אחר כך המורשה על המרשה בעבור שמחל חלקו פטור דהא הנותן ש"ח לחברו ומחלו פטור לכ"ע (ובבעה"ת כתב דגם בנותן חייב וכ"כ המחבר לעיל סי' ס"ו סל"ו וכן פסקתי שם בס"ק קי"ז ע"ש) אפילו טוען המורשה שפיזר כבר מעותיו על הוצאות הדרך וכל זאת עשה בעבור חלק שלו מ"מ א"צ לשלם לו אלא הוצאותיו כדין מוכר ש"ח ומחלו כו' דאינו נותן אלא דמיו שקבל כ"ש הכא ושכר בטלה פשיט' דפטור דהוי כגרמא בניזקין ומ"מ אם הוא קרקע או פקדון דנקנה לו גוף הממון שביד הנפקד אזי לא יכול המרשה למחול חלקו המחצה או השליש ומ"מ לכל מילי מועיל עדותיו והודאותיו של המרשה אף שנקנה לו גוף הממון. ועדיף ממי שמכר לו השטר דלא הקנה לו גוף הממון אפ"ה לא יוכל המורשה לומר מה לי לעדותיו או להודאותיו דילמא הוא מחל חלקו אבל בחלק שלי איני מאמין לו דהא ס"ס מיניה קאתי וא"כ מאחר שהמרשה גופא מודה ומעיד נמצ' שלא זכה בו מידי באותו פקדון ואף שמסקי' בפ' האשה שנתארמלה מלוה שטוען על ש"ח אמנה או פרוע אינו נאמן היכא שחב לאחרים וכתב הטור אפילו היכא שחב ג"כ לעצמו מ"מ הכא שהחלק המחצה או השליש לא בא לו אלא בתוך ההרשאה והוא בא לדון עמו מתוך ההרשאה וא"כ כשהמרשה גופיה טוען פרוע או כה"ג בע"כ של המורשה נאמן דהא מיניה אתי למטען בב"ד וסברא ישרה היא למבין ומ"מ יכול המורשה להחרים על המרשה שבאמת הוא מודה ומעיד ולא בתורת קנוניא או שאר אתמל' שרוצה למחול לנתבע דלאו כל כמיניה למחול חלקו מאחר שכתב לו למחצה או לשליש אבל אם אינו קרקע או פקדון דלא נקנה לו גוף הממון אפי' אי כתב למחצה ולשליש וגם הרשאה בידו לא עדיף ממי שמכר לו גוף השטר בכתיבה ומסיר' דהא בהרשא' לא נקנה לו גוף הממון אלא משום תקנת' דשליחות אבל השליח לא קנה כלל וא"כ מה שכתב לו בשטר ליתן לו מחצה שליש ורביע הוי כמי שמכר לו חצי החוב או נתן לו וא"כ יכול למחול אותו עכ"ל ומה שכתב ואף שמסקי' בפרק האשה שנתארמלה כו' מ"מ הכא שהחלק מחצה או שליש לא כתב לו אלא בתוך ההרשאה והוא בא לדון עמו מתוך ההרשא' וא"כ כשהמרשה גופ' שטוען פרוע נאמן נ"ל דוקא הכא כיון שהחלק שלו לא כתב לו אלא בתוך ההרשאה ובהרשאה ג"כ מוזכר שהוא מורשה על השאר אבל אם נתן ש"ח לחבירו ואח"כ אומר שהוא אמת שהוא פרוע ולא היה רק מורשה או שבהרשאה נזכר שיש לו מעות פקדון אצל פלוני ק' זהו' ונתן לזה במתנה בקנין אג"ק חמשים זהו' ועל נ' זהו' עשה אותו מורשה או שכתב לו על חמשים שטר מתנה עליהם בפני עצמו ועל נ' זהו' כתב לו הרשאה אחרת בפני עצמו אינו נאמן לומר פרוע וכן משמע ל' מהרש"ל ודוק. מיהו למה שהעליתי לעיל סי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ד דכל היכא דיכול למחול נאמן לומר פרוע א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן לומר פרוע אא"כ הוא מעות פקדון ונתן לו גוף המעות אג"ק וק"ל:
(טו) לעכב: וי"א שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרש' ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ל הטור וכ"פ מהרש"ל ומשמע דלסברא ראשונ' אפי' בשבועת היסת דינא הכי ודלא כתשובת מבי"ט ח"א שאלות השניות סי' כ"ג דדוקא ש"ד אין מעכבין כו' ע"ש כ"כ הש"ך וע"ש מ"ש עוד בשם מהרש"ל בדין אם יש למורשה חלק בגוף התביע' ע"ש ובט"ז.
(ד) עד שיחרים כתב ביש"ש פ' הגוזל סי' ל"ז ז"ל ואם המורש' קיבל עליו בחרם שיבא המרש' עם הנתבע למקום פ' ועתה טען משלחו שאונס הוא לו שלא יכול לבא ולילך בעצמו. כתב מוהרא"י בכתביו אשר כתבת שהדבר מפורסם שסכנה הוא לרב המשלחו שיבא בעצמו לברעסלי ומתוך כך דעתך שהוא פטור מן החרם כו' אמת אנן סהדי דלהכי לא שוי למורש' שליח להקים עליו ולאסור איסר על נפשו בחרם שיכנס בסכנה ובלא"ה בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסר בשבוע' על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבוע' ע"י השליח כו' אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפ' השולח גבי הא דמייתי ר' יהוד' ראי' מהא דנשבעו להם נשיאי העדה דאינהו נמי הוי אפטרופסין ושלוחן של העיר וע"ש אמנם מדברי התוס' בנזיר משמע דשבועת נדרים ליתי' ע"י שליח שהקשו דף י"א ואיכא למידק תנאי שבנזיר היכי הוי תנאי והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי כדאמרי' לענין חליצ' וע"ש שתירצו דקרבנות יכול לשלוח ע"י שליח וכן הקש' המרדכי פ' הכותב וכן הרמב"ן פ' י"נ כולם נתחבטו ונתלבטו בקושי' זו הרי משמע להדיא מדבריהם דנדרים ושבועות ליתי' ע"י שליח ועיין במשפטי החרם להרמב"ן בס' הכלבו בשם הראב"ד והי' מחמיר בשבועת ש"ץ אפי' מי שלא ענה אמן אחריו ועוד מפני שש"ץ בשליחות עצמן משביעין וכ' הרמב"ן ז"ל ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב אלא בשבועת העדות בלבד וכו' מ"מ במה שאמר מפני שהוא משביעם לדעתן יש לחוש עכ"ל וע"ש ומשמע מזה דיש שליחות לשבועה וצ"ע ועיין בר"ן פ"ק דפסחים שכתב גבי הפקר דליתי' ע"י שליח וכ' הב"י בא"ח סי' תל"ד טעמ' דבהפקר לא מהני שליחות משום דהפקר מתורת נדר כדמוכח פ"ק דנדרים וכמ"ש הרמב"ם בהל' נדרים וכיון דמדין נדר הוא לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחות שאהא אסור בו אינו כלום וע"ש הרי דנדרים אינו בשליחות וצ"ע ומהא דנשיאי העדה י"ל דטובי העיר יש להם כח דחרמיהן חרם וה"ה שבועתן שבוע' ואפי' בע"כ של בני העיר: