שולחן ערוך חושן משפט קכח א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי' היה בשטר ואפי' היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן מעותיו ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע (שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו:

הגה: וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם (טור בשם ר"ת והרא"ש) ויש אומרים דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לעכו"ם חייב לכו"ע וכ"ש אם פדה משכונו מן העכו"ם דחייב לשלם לו (תשובת מהרי"ל סי' פ"ב) וכן ראוי להורות וע' ביו"ד סוף סימן רנ"ב הפודה חבירו מן השביה אם חייב לשלם יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו מה שעשה עשה (מהרי"ו סי' קס"ו) וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו אע"פ שלא נתנו חייב לשלם לו (הגהות מרדכי פ"ג דבתרא):

מפרשים

 

אין הלוה חייב לשלם לו. דמצי למימר אי לא פרעת לו הייתי מפייס אותו והי' מוחל לי החוב כדמסיק המחבר בסוף סעיף דקאי אכל הסעיף:

דוחקו לפרוע היה הלוה מפייס כו'. נ"ל דצריכין להגיה וכך צריך להיות לפרוע "אמרינן "דהי' הלוה כו' דהא אינו ודאי דהי' יכול לפייסו אלא אמרינן שמא היה יכול לפייסו והמוציא מחבירו עליו הראי' ועפ"ר שכתבתי דל"ד להמוכר שט"ח לחבירו דחבירו יכול לגבותו מהלו' דשאני התם דמוכר השטר בכתיב' ומסיר' ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מלוה שלו והוא דומה למ"ש הטור בסי' קי"ו בלוקח שלא באחריות שטרף המלו' שדהו שאם נתן המלו' ליד הלוקח השט"ח וגם הרשא' קודם שטרפו דעומד במקומו לחזור על הלו' שמכר לו השדה. משא"כ כאן דמיירי דפרע חובו של חבירו ואינו לוקח כח ורשות מקודם לכן מהמלו' וק"ל וזה דלא כמ"ש בשארית יוסף בתשו' נ"ח דדימה את שניהן להדדי ודוק ע"ש:

ודלא כיש חולקין ועיין בטור שכתב בשמם דס"ל דדוקא בפורע חוב מזונות אשתו אמרו כן בירושלמי משום דבל"ה איכא טעם לאפטורי מהחוב דמצי למימר אם לא נתת לה מזונות היתה מצמצמת וניזון ממעש' ידיה או הית' חוזרת על הפתחים וה"ה להפורע למי שזן אשתו דעשו דינו כזן בעצמו (ועמ"ש בסי' צ"ו סמ"א) [סכ"ד] משא"כ בפורע מה שלו' חבירו שהית' מוטל' עליו לפרוע לו ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדע' הראשונ' בד"מ כ"כ ומטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הבי' ראי' דלא ס"ל כוותי' ולפמ"ש בדריש' והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכתא כוותייהו והן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראי ג"כ פסק כוותייהו וק"ל:

אבל אם פרע לעכו"ם כו'. דעכו"ם אינו מתרצ' כ"א ברצי כסף ☜ ועיין בע"ש דכתב דלפי מה שנוהגין לעשות העכו"ם סוחרים שמפשרין עם מי שנתחייב להן על ימים ושנים כשנותנין להן ערבות מספיקין בכה"ג אם בא ישראל לפרוע לסוחר עכו"ם בשביל מי שנתחייב להסוחר ולקח השט"ח מיד הסוחר ובא לתבוע בו להלו' פשיט' דמצי זה הנתחייב להסוחר לומ' לישראל הפורע הייתי מפייס להסוחר בערבות לשלם לו על זמנים רחוקים עכ"ל ודברים נכונים הן:

אבל אם היה בידו משל חבירו כו'. יש ללמוד ג"כ ממ"ש הטור והמחבר בס"ס ק"ה ז"ל ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' וכמ"ש שם ג"כ בשם ב"י מילתא בטעמא דוקא כשבא זה הפורע לגבות ולהוציא מצי למימר מפייסינא הו"ל ואפי' פדה משכון מיד זה שפרע לו מחשב זה הפורע מוציא משא"כ כשיש בידו משל הלוה דמצי למימר אי לא הייתי משלם לו היה הב"ד שולחין לי ליפרע לו ממה שיש בידי מדרבי נתן וכ"ש אם היו מעותיו בידו א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי ע"ש:
 

(א) ואפי' הי' עליו משכון כו'. עיין מה שהעליתי לקמן סוף ס"ק ה' דבהי' בידו משכון הוי ספיקא דדינא והממע"ה ואי תפס לא מפקי' מיניה:

(ב) אין הלוה חייב לשלם כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ול"ד למוכר שט"ח דחבירו יכול לגבותו מהלוה דשאני התם דמוכר השט"ח בכתיב' ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבות מלוה שלו מה שאין כאן דמיירי שפרע חובו של חברו ואינו לוקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה וק"ל וזהו דלא כיו"ש בשארית יוסף בתשובתו סימן נ"ח דדימה את שניהן להדדי ודו"ק ע"ש עכ"ל ולפעד"נ דשלא כדת השיג על הש"י בזה בעובדא דש"י לא הי' כתיבה ומכירה רק שעכו"ם מכר שט"ח של ישראל בלא כתיבה ומסירה כדמוכח להדיא בלשון השאלה שם שלא הוזכר שם שהיה כתיבה ומסירה וגם איתא שם וז"ל וזה משיב איני חייב לך כלום כי לאו בעל דברים דידי את ואי היה לו כתיבה ומסירה לא שייך לומר לאו בדד"א ועוד דבשארית יוסף שם כתב וז"ל אע"ג שכתב בעל נ"י בפ' מי שמת עכו"ם שמכר שט"ח לישראל כיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו בדיניהם דיינינ' לי' אם חזר ומחלו אינו מחול וכן כל שנותן בדיניהם אפי' בלא כתיבה ומסיר' משלם ע"כ וכ"כ גיסי כמהר"ר משה ובהג"ה ש"ע סי' ס"ו סעיף כ"ה י"ל ששם מדבר בענין שהישראל הרשהו לקנות ואינו משמיענו אלא שקנייתו קנין אבל מאן לימא לן כשפורע חובו שלא ברשות ישראל שלא יהא בכלל פורע חובו שהוא פטור עכ"ל. ואם איתא ה"ל להקשות מש"ס וכל הפוסקים מהכלל דמכירות שטרות אלא ודאי דלא עלה על דעתו לדמות מכירות שטרות בכתיבה ומסיר' לפורע חובו שלא מדעתו רק שבא להקשות מהנ"י ומהרמ"א דבדיני עכו"ם א"צ כתיבה ומסירה ואם כן השארית יוסף מודה להסמ"ע לדינא ואין כאן השגה כנלפע"ד ברור:

ומ"מ מה שנרא' מהשארית יוסף דגבי עכו"ם בעינן שיפרע מדעתו כשלא נתן לו העכו"ם כתיבה ומסירה אינו מוכרח ופשט דברי הנ"י ומהרמ"א משמע דגבי עכו"ם בלא כתיבה ומסירה דינו כמו גבי ישראל בכתיבה ומסירה וכן משמע להדיא בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב ע"ש וכן נראה עיקר:

(ג) ואפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע כו'. גם דין זה אף ע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לפע"ד הרבה חולקים בדין זה ונלפע"ד דהוי ספיקא דדינא וכמו שאבאר. שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' שהביאו הירושלמי השמיטו בעל חוב דוחק וכן השלטי גבורים בשם ריא"ז ואע"ג שהיה אפשר לומר שסמכו עצמם אמה שכתבו סתמא מ"מ אין זה עיקר לפע"ד דכיון דבירושלמי פלפלו בזה ה"ל לכתוב האי דינא בפי' אלא נראה דסבירא להו דבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממשנה דשוקל שקלו ואי לא שקיל ממשכנין אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקמא באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן דכתובות מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתו' בשם ר"ת וממילא לא קי"ל הכי (שוב מצאתי בסוף ספר גדולי תרומה שכתב דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם כהירושלמי בבעל חוב דוחק ע"ש):

ותו נראה דמסקנת הירושלמי גופי' דבע"ח דוחק חייב לשלם דהכי גרסינן בירושלמי בנדרים פרק אין בין המודר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק בבע"ח דוחק נשמענה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות חטאות ואשמות בשלא נכנס לידיו כלום וכאן בשלא נכנס לידיו כלום ע"כ ונראה דה"פ דתנן בפ' אין בין המודר בהך מתני' דשוקל שקלו דהכהן שהדירו יכול להקריב עליו קינין כו' ומשמע ליה להירושלמי דמקריב משלו והתם אי לא הוי בעל בית מקריב ודאי היו ממשכנים אותו דכיון דשל גבוה הוא למאן פייס ומשני מי סברת דהתם מיירי בשלא נכנס לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן ותו לא מחייב בע"ה והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי וכמו שפירשו התוס' שגבה ונאבד מיד השליח דתו לא מחייב באחריותו וכאן כשלא נכנס לידיו כלום כלומר וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם וא"כ י"ל דבע"ח דוחק חייב לשלם כן נלפע"ד שיטת הירושלמי והשתא מוכח מהירושלמי דאף בשוקל שקלו אפשר לאוקמי בנכנס לתוך ידיו דהיינו באבוד וגבוי דאל"כ אמאי לא פשיט משוקל שקלו ואפי' לפי גי' הירושלמי דכתובות דמייתי מעיקרא ראיה משוקל שקלו מ"מ משמע דלמסקנ' הירו' דהתם דמסיק נמי בשנכנס לידו כלום (ע"ש שיש ט"ס וצריך להגיה כמו דאיתא בנדרים) דאהך דשוקל שקלו נמי קאי חדא דהא ודאי כי היכי דאיכא לאוקמי הך דקינין בנכנס לתוך ידיו כלום ה"נ איכא לאוקמי הך דשוקל שקלו. ועוד דאל"כ למאי נ"מ הדר ומייתי ראי' מקינין ודחי לה כיון דמ"מ איפשטא לה משוקל שקלו אלא ודאי האי דיחוי בנכנס לתוך ידיו כלום אכולהו קאי ור"ל דמשוקל שקלו נמי לא מוכח מידי וכדפי' ועל כן בנדרים לא מייתי בירושלמי הך דשוקל שקלו משום דשוקל שקלו ומקריב קינין חדא ראי' היא. ודוחק לומר שט"ס הוא בירושלמי בנדרים דודאי קשה לומר שחסר ראיה גמורה ופלפול שלם. ועוד שכבר הוכחתי דאפי' לגירסת הירושלמי דכתובות הפי' כן דהירושלמי דאי דהך דשוקל שקלו והך דמקריב קינין מיירי שנכנס לידו כלום כלומר באבוד וגבוי אבל הך דפורע אי אפשר לאוקמי באבוד וגבוי כלומר שנתן לו כבר לפרוע ונאבד ממנו דא"כ קשיא ממ"נ אי הלוה חייב באחריות המעות הדרא קושיא לדוכתא אמאי פורע חובו ואי השליח חייב באחריות פשיטא אבל בשוקל שקלו אשמועי' דאע"ג דמצוה קעביד ויש לו חלק בקרבנות צבור שרי וכדקאמר בש"ס דילן ע"ש כן נלפע"ד דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהת מיימוני וש"ג בשם ריא"ז שהשמיטו הך דבע"ח דוחק בירושלמי:

וא"כ לענין דינא נלפע"ד דבבע"ח הוי ספיקא דדינא דאף ע"ג דלקמן ס"ק ה' הבאתי יותר מל' פוסקים דס"ל פורע חובו שלא מדעתו פטור היינו בסתם חוב אבל בבע"ח דוחק לא אשכחן הכי זולתי מקצת פוסקים הוא שפסקו כן וא"כ הא ר"ח ורבינו תם והרא"ש והבית חדש והסמ"ע דפסקו בלאו הכי דחייב וא"כ בבע"ח דוחק איכא נמי הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' וש"ג בשם ריא"ז וא"כ בהאי דינא אדרב' רבו המחייבים. ועוד דבסתם פורע חובו היא דנראה עיקר כהפוסקים הפוטרים משום דכן נראה בש"ס דילן ובירושלמי וכמש"ל משא"כ בבע"ח דוחק וכמ"ש. וא"כ עכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא דהיינו אי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה:

(ד) "אמרי' דהי' הלוה מפייס כו'. טעם זה קאי אדלעיל בפורע חובו שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם אחר כדאיתא בתוס' בפ' הכונס שהייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורי שהוא מעין טעם זה וכמ"ש לקמן ס"ק ו' בשם תשו' מיי' ע"ש והמחבר קיצר בדבר:

(ה) וכן נ"ל עיקר כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל כן עיקר בד"מ כ"כ ומטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראי' דלא ס"ל כותי' ולפי מ"ש בדריש' והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכת' כותייהו והן דעת החולקי' ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראי ג"כ פסק כותייהו וק"ל עכ"ל וכה"ג כ' הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש ולפעד"נ דהפסיד מעותיו וכמו שכ' המחבר ואפי' תפס הפורע מפקי' מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברי כן וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים וגם בירושלמי מפורש כן וכן פירש"י בש"ס וכ"פ הרי"ף והרמב"ם פרק כ"ו מה' מלוה וה' המגיד והמגדל עוז שם וכן דעת הגה"מ שם וכן דעת ר"י וריב"א בעלי התו' כמבואר בתוס' ושאר פוסקים וכן דעת בעל העיטור באות כתובה דף ע"ט סוף ע"ב וכן דעת המרדכי ואגודה פרק הכונס ופ' הגוזל ופ' שני דייני גזירות וכן דעת הר"ן וכן דעת הנ"י פר' הכונס וכן מוכח להדיא דעת הנ"י והריטב"א שהביא הב"י לקמן סי' קכ"ט סעיף ז' וכ"ד ר' ירוחם נתיב ה' וכן נראה דעת הראב"ד בהשגות שם וכן מוכח דעת בעל התרומות מדפסיק גבי ערב שפרע למלוה שלא מדעת הלוה בשער ל"ה ושער מ"ד דהפסיד מעותיו מטעם פורע חובו שלא מדעתו וכ"פ הבעה"ת להדיא בסוף ספרו ע"ש. וכן מוכח להדיא דעת הרמב"ן שהביא הבעה"ת שער ס"ז סוף ח"ב והעתיקו הב"י בס"ס ק"ה ע"ש. וכ"ד ראב"ן ס"פ שני דייני גזירות וכ"ד הסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ט ע"ד וכ"ד מהר"מ וכדאי' במרדכי פ' הכונס ובהגה' מיי' שם ובתשו' מהרי"ו (דפוס הענאוי') סי' פ"ב והוא בתשו' מהר"מ דפוס פראג סי' ל"ט וסי' תתקצ"ב וכן מוכח דעת הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' זה וסי' קס"ג וס"ס קע"ז וכ"פ בהגה' אשרי פר' הכונס בשם מהרי"ח ופ' שור שנגח ארבעה וחמשה בשם א"ז וכ"פ בשלטי גבורים פ' ב' דייני גזירות וכ"ד המחבר והרב וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' רכ"א וכ"כ בתשו' מהרשד"ם סי' קי"ח וכ"פ בתשו' שחרית יוסף סי' נ"ח וכ"פ בתשו' מנחם עזרי' ספ"ו וכ"פ מהרש"ל פ' הכונס סי' י"ג וכן דעת מהר"מ מלובלין בתשו' סי' כ"ב:

ומ"ש הסמ"ע לפסוק כר"ת כיון דהרא"ש ומהרי"ו ס"ל הכי לא נהירא לפע"ד דאפי' יסברו הרא"ש ומהרי"ו כן יחידי' הם נגד כל הנך רבוותא יותר משלשים פוסקים ובפרט שבירושלמי מפרש דלא כר"ת ומ"ש ר"ת דש"ס דילן חולק אירושלמי ליתא אלא אררבא ש"ס דילן סובר כהירושלמי בהא וכדאי' בהר"ן ועוד שנראה עיקר כמ"ש הב"י דגם דעת הרא"ש כפירש"י וסייעתו. וכן מוכח להדיא בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סי' ה' שהבאתי לעיל סי' ע"ז ס"ק ה' וכן נראה דעת הרא"ש פ' הכונס וכן מוכח עוד ממ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים סי' י"ד גבי ההוא ערב' דפרע למלוה דמיירי שהיה ערב קבלן משמע דאל"כ לא היה הלוה חייב לפרוע כיון שפרע לו שלא מדעתו ע"ש ודו"ק:

וגם מהרי"ו לא פסק להדיא כר"ת רק ז"ל בסי' קס"ז ואל תשיבני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חוב חברו דפטור מלשלם לו היינו משום שלא הי' ביד הפורע כלום משל הלוה מסתמא אמדו רבנן דעתיה שהיה בדעתו (בידו) לפטרו אבל הכא בנדון דידן כיון שהיה ביד לאה משל רחל סתמ' דמילתא דדעתה לפרוע ממה שבידה מממון רחל ועוד הא פליגי ר"ת ור"ח וס"ל הפורע חוב חברו דצריך לשלם לו באשרי פ' שני דייני גזירות עכ"ל ולא בא לו' דקי"ל כר"ת ור"ח אלא ה"ק כיון דפליגי ראוי לצרף דעתם לנדון זה שהיה בידה משל רחל או אפשר שכוונתו שכיון שהיא מוחזקת יכולה לומר קים לי כר"ת ור"ח כשאר ספיקא דדינא. מיהו לדידן לא הוי ספיקא כלל והעיקר דהפסיד מעותיו ואפי' תפס מפקינן מיניה אלא דהיכא דהי' ממון של הלוה בידו בתחל' בשעה שפרע לא הפסיד מעותיו מטעמא קמא דמהרי"ו וכמ"ש לקמן. מיהו היכא דהיה עליו משכון ונטלו זה שפרע נלפע"ד דהוי ספיקא דדינא ואם המשכון ביד הפורע לא מפקי' מיני' דאע"ג דבירושלמי ורי"ף ורמב"ם ושאר מחברים מפורש דאפי' במשכון הפסיד מעותיו מ"מ כיון דר"ת ור"ח ס"ל דאפי' בלא משכון לא הפסיד מעותיו וכן נראה דעת הטור וכ"ד הסמ"ע וגם הב"ח פסק דאפילו בלא משכון הוי ספיקא דדינ' וגם מהרי"ו משמע דמספקא ליה מיה' וכמ"ש בסמוך וגם בתשובות מהר"י ן' לב ספר שני ס"ס נ"ז פסק דהיכ' שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כר"ת א"כ פשיטא דבמשכון מצי המוחזק לומר קים לי כר"ת וסייעתו כיון דלא איתפרש בש"ס דילן או בשאר פוסקים דגם במשכון הדין כן וכן פסק בתשובת מהר"ר שלמה כהן ספר שלישי סימן ק"ז דיכול הפורע להחזיק במשכון ולומר קים לי כר"ח ור"ת ע"ש. ואע"ג דכתבתי דלא קי"ל כר"ח ור"ת אפילו תפס היינו משום דבש"ס דילן לא נראה כותייהו וגם כל הנך רבוותא טובי שהבאתי פליגי עלייהו אבל במשכון לא הוזכר בש"ס דילן והנך רבוותא מידי ויכול להיות דש"ס דילן וכל הנך רבוותא מודים במשכון דלא הפסיד מעותיו הלכך נהי דבירושלמי ורי"ף ורמב"ם וסייעתם מבואר דאף במשכון דינא הכי מ"מ ר"ת ור"ח וסייעתו שהבאתי לעיל לא ה"ל יחידאי לגבייהו ויכול המוחזק לומר קים לי כותייהו כן נ"ל להורות):

(ו) וי"א דוקא כשפורע לישראל כו' עד וכן ראוי להורות. דברי הר"ב תמוהים לפע"ד בזה שהבין מתשו' מהרי"ל סי' פ"ב דבר שאינו וגם הוא נגד הרבה פוסקי' והדין ברור דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכמו שאבאר. שבמרדכי פרק הכונס בתשו' מהר"מ מוכח להדי' דאפי' בע"ח עכו"ם הפסיד מעותיו ותלה שם הכל בחייב כדין או שלא כדין (וכן הוא בקצרה במרדכי והגהת אשר"י פרק שני דייני גזירות) והיא בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ל"ט והכי מוכח ג"כ בתשובת מהרי"ל סי' פ"ב וכן פירש להדי' בתשובת שארית יוסף סימן נ"ח דברי תשובת מהרי"ל ופסק כן בפשיטות דאפי' בעל חוב עכו"ם הפסיד מעותיו והוא אמת בלי ספק דמי גרע בע"ח עכו"ם מבע"ח דוחק ודלא כתשובת מהרשד"ם (סי' קכ"ו וסי' קל"ה וסי' תי"ח) שהבין מהמ"כ שהביא ב"י כמו שהבין הרב ע"ש שכל דבריו מגומגמים ועוד דהא בירושלמי מביא ראיה משוקל שקלו דממשכנין והתם לא שייך מפייסינ' הוה ומחיל לי דגבי הקדש למאן מפייס ומאן מחיל אלא ודאי כמ"ש התו' פר' הכונס דף נ"ח ע"א דגבי בע"ח דוחק הטעם דאוהבים היו פורעים עבורו וזה שייך ג"כ בבע"ח עכו"ם. ועוד דבתשו' מהרי"ל שם כתב וז"ל אלא שהעכו"ם נצחם בזה שלא באו להשיב והיינו גזלה פשיטא שאין אוהבו פורע בעבורו כדחילק מהר"מ על הפודים את השבויים כו' והיינו תשובת מהר"מ שבסי' ל"ט ובמרדכי ובתשובת מיי' שאביא לקמן איתא שם להדי' כן על הפודים את השבויים כו' וכן מוכח להדיא מדברי מהרי"ק שורש קנ"ה ומביאו ב"י בסי' זה בקצרה (וגם במרדכי והגהת אשרי פרק שני דייני גזירות דכתבו גזלן עכו"ם אינו מתרצה רק בריצוי כסף אין כוונתם לומר דעכו"ם אינו מתרצה רק בריצוי כסף אלא כוונתם לומר דגזלן אינו מתרצה רק בריצוי כסף תדע שהרי שם הם דברי מהר"מ בהך תשוב' דפודין את השבויי' אלא שקצרו דבריו וכוונתו לומר דגבי גזלן אין שייך אוהבים פורעים ולא מפייסינ' הוינ' ליה) וז"ל תשו' מיי' לספר נזיקין סי' י"ז בתשובה דפודין את השבויי' כו' ואותן שאומרי' ששמעון לא יתן כלום מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמא הוא כדאמר בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק הא ליתא דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמציל מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפסד לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפסד ואפ"ה קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש"י וא"כ בנדון זה דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא נתחייב להגמון כלום מן הדין ואפי' לפי תירוץ שני שתירץ ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בבע"ח דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעי' עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמי' על אוהבם להצילם מן הצער הזה מ"מ בנדון זה חייב שהרי צ"ל דלא שייך האי טעמא אלא בחוב שנתחייב אוהבם מן הדין אבל בזה בעלילה ובאנפרות וגזל לא שייך האי טעמא עכ"ל הרי מבואר להדיא משום דההגמון בא שלא כדין הא לאו הכי הפסיד מעותיו וכן הוא בהדיא בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ו ע"ש שביאר יותר הדבר והכי מוכח נמי ממה שפסק מהרי"ו סי' קס"ו דחייב מכח שיש של חברו בידו ולא חייבו מטעם דמשלם לעכו"ם אלא ודאי כיון דהיה חייב לו כדין וכדאיתא התם במהרי"ו להדיא דהיה חייב לשלם לעכו"ם מן הדין אין חילוק בין ישראל לעכו"ם והכי מוכח נמי מתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' זה בנאמני הקהל שלוו מהעכו"ם אלף דינרים כו' דכתב אין זה כפורע חובו שלא מדעתו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם כו' משמע הא לאו הכי הוי פורע חובו שלא מדעתו אעפ"י שהיה הבע"ח עכו"ם וזה ברור ודברי הר"ב צל"ע. וא"כ לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק ג' דבבע"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ה"ה בב"ח עכו"ם דהוי ספיקא דדינא ואפשר דאפילו מאן דפליג בבע"ח דוחק מודה בב"ח עכו"ם דהפסיד מעותיו ודוק:

(ז) וכל שכן אם פדה כו'. ולפי מה שהוכחתי בסמוך דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם א"כ גם בפדה משכונו מעכו"ם אין חילוק והוי ספיקא דדינא וכמו שהעליתי בסוף ס"ק ה' בפדה משכונו מן הישראל ע"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ט):

(ח) אבל אם היה בידו משל חברו כו'. בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דברי מהרי"ו צריכים ישוב דלפי טעם הירושל' דמפייסינ' הוינא לי' ומחיל לי משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולפענ"ד נראה דדינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתו' פ' הכונס ופוסקים דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו משום דהוי כמבריח ארי מנכסי חברו אע"ג דאית ליה פסידא דכיון דמבריח מדעתו אמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד כמו שפירש"י ודעתו לפטרו ואם כן כיון דשל חברו בידו מסתמא אין דעתו לפוטרו ולא הוי מבריח ארי ולא הוי מצי למימר מפייסינ' הוינא ליה ומחיל לי כיון דאית ליה פסידא:

ועוד נלפע"ד ראייה לדין זה ממ"ש הגהות מרדכי סוף כתובות והר"ב בהג"ה בא"ע סי' ע' ס"ח דאפי' בין אשת חברו ושל חבירו בידו מנכה ממה שבידו ע"ש ודלא כמהר"א ן' ששון בתשובה סי' ע"ו שהאריך להסתפק בדין זה שיש בידו משל חברו ואישתמיטתיה תשו' מהרי"ו והגהות מרדכי הנ"ל ע"ש בהגה' מרדכי שיש שם קצת טעות סופר ואע"פ שלפי מה שהגיהו מהר"מ מטיקאטין ובעל גדולות מרדכי בהגה' מרדכי שם לא מוכח מידי מ"מ המדקדק היטב שם יראה שאין הגהתם נכונה אלא כך צ"ל אפי' חמיו אינו חייב לו רק תופס פקדונו וכ"פ מהר"ר עובדי' ספורנו בתשו' מנחם עזרי' סי' פ' ריש דף פ"ב ובסמ"ע ס"ק ה' הביא ג"כ ראיה לדינו של מהרי"ו מלעיל ס"ס ק"ה שכתב ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ע"ו שמדברי הרמב"ן וב"י דס ס [הנ"ל] מוכח דאם הי' של חבירו בידו לא הפסיד מעותיו ולפע"ד אין משם ראיה דהתם שאני דמה שהיה בידו משל חבירו אותו דבר בעצמו נתן להמלוה משא"כ הכא דפרע משלו אבל מהגה' מרדכי שהבאתי יש ראיה נכונה:

וכל זה כתבתי לדעת מהרי"ו והנמשכי' אחריו אבל לפי מה שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' באריכות מן הש"ס ופוסקים דשעבודא דר' נתן מדאורייתא הוא אפי' אית ליה נכסי רק דאין מוציאין מן הלוה בעל כרחו בדאית ליה נכסי כשאינו רוצה לשלם משום פסידא דיליה ואם הוא רוצה לשלם מוציאין ממנו מדר' נתן אם כן אין צריך לכל זה ופשיטא דהכא דינו של מהרי"ו והר"ב אמת בלאו הכי מטעמא דר' נתן וכן משמע בהגה' אשר"י מאור זרוע פ' שור שנגח ד' וה' ע"ש וכן בהגה' מרדכי בסוף כתובות שם וכ"כ הטעם משום דחייב מדר' נתן והיינו כמ"ש דהך דר' נתן היינו אפי' אית ליה נכסי כן נ"ל ברור ולחנם נבוכו מהרי"ו והר"ב ושאר אחרונים בדין זה:

(ט) וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת ממון או משכון של חבירו וכן הוא בעיר שושן ודבר זה הוציא הר"ב בד"מ מהגה' מרדכי פ"ג דבתרא ולפע"ד צ"ע דבהגה' מרדכי שם מיירי שאם לא נתן משכון שלו היו נוטלים האנסים של חבירו בחזקה וכדלעיל ס"ס קכ"ו משא"כ הכא וא"כ יכול לומר דדוקא כשהיה פורע ממש מה שעשה עשה משא"כ כשנתן משכון ולא פרע עדיין וצ"ע. ולפי מ"ש בסמוך דשעבודא דר"נ שייך אפי' אית ליה נכסי אם כן לא נ"מ בזה ואפי' לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו וכמ"ש לעיל ס"ס ק"ה בשם חידושי רשב"א בפ' שור שנגח ד' וה' ע"ש וכן עיקר:
 

(א) משכון:    והש"ך העלה דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש.

(ב) לשלם:    ול"ד למכר שט"ח לחבירו דיכול לגבותו מהמלוה שאני התם דמכר בכתיבה ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מהלוה שלו והוא דומה למ"ש הטור בסי' קט"ז בלוקח שלא באחריות כו' משא"כ כאן דמיירי שפרע חובו של חבירו ולא לקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה ודלא כמ"ש בתשובת שארית יוסף סי' נ"ח דדימה שניהן להדדי ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שכ' דבחנם השיג על השא"י דגם הוא מודה לדינא להסמ"ע אלא דבנדון דידיה לא היה כתיבה ומסירה כדמוכח להדיא בלשון השאלה שם וע"ש.

(ג) דוחקו:    הש"ך האריך בדין זה ומסיק וכתב ז"ל ועכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא ואי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה ע"ש.

(ד) מפייס:    טעם הזה קאי אדלעיל בפורע חובו שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם אחר שראיתי בתוספות שהייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורי שהוא מעין טעם זה והמחבר קיצר בדבר. ש"ך.

(ה) עיקר:    כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדעת הראשונה כ"כ בד"מ מטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראיה דלא ס"ל כותיה ולפי מ"ש בדרישה והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכתא כוותייהו וכן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראה ג"כ פסק כן ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש ולענ"ד נראה דהפסיד מעותיו וכמ"ש המחבר ואפי' תופס הפורע מפקינן מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברו כן וא"כ פשיטא דדברי החולק בטלים וגם בירושלמי מפורש כן עכ"ד הש"ך בקצרה וע"ש.

(ו) לישראל:    והש"ך כ' דדברי הרב תמוהין בזה שהבין מתשובת מהרי"ל סימן פ"ב דבר שאינו וגם הוא נגד הרבה פוסקים והדין ברור דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה ומסיק ז"ל וא"כ למה שהעליתי דבב"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ה"ה בבע"ח עובד כוכבים ואפשר דאפי' מאן דפליג בבע"ח דוחק מודה בב"ח עובד כוכבים דהפסיד מעותיו ע"כ.

(ז) פדה:    ולפי מה שהוכחתי בסמוך דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים א"כ גם בפדה משכונו מעובד כוכבים אין חילוק והוי ספיקא דדינא ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ט. ש"ך.

(ח) בידו:    הטעם כתב הסמ"ע בשם הב"י דמצי א"ל אם לא הייתי משלם לא היו הב"ד שולחין אלי ליפרע ממה שבידי מדר"נ וכ"ש אם היו מעותיו בידו א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי וכתב הש"ך דבתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דדברי מהרי"ו צריכים ישוב דלטעם הירושלמי דמפייסינא הוינא כו' משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולענ"ד דינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתוס' ופוסקים דעיקר טעמא הוא דהוי כמבריח ארי כו' דאע"ג דאית לי' פסידא אמדו רבנן דעתיה דלשם מצוה קעביד ודעתו לפוטרו וא"כ כיון דשל חבירו בידו מסתמא אין דעתו לפטרו כו' ולפי שהוכחתי בסי' פ"ו ס"ב דשעבודא דר"נ מדאורייתא הוא אפי' אית לי' נכסי רק דאין מוציאין בע"כ ואם רוצה לשלם מוציאין מדר"נ א"כ א"צ לכל זה ובלא"ה דין זה אמת כן נ"ל ברור עכ"ל.

(ט) משכון:    דבר זה הוציא בד"מ מהגהת מרדכי ולענ"ד צ"ע דשם מיירי שאם לא נתן משכון שלו היו אנשים נוטל של חבירו בחזק' וכמ"ש סוף סימן קכ"ו משא"כ הכא ולפי מ"ש בסמוך דשעבודא דר"ל שייך אפי' אית לי' נכסי אם כן אין נ"מ בזה ואפי' לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו וכמש"ל סוף סימן ק"ה בשם חדושי הרשב"א וכן עיקר. ש"ך.
 

(א) ואפי' היה בידו משכון ינטלו זה שפרע אין להקשות דהא בשטר אם מלוה נותן וכתיבה ומסירה היה גובי' בו וכמ"ש הסמ"ע והש"ך משכון הא לא צריך כתיבה אלא כיון שמסר לו המשכון קנה הלוקח אפי' בלא כתיבה וכמבואר בסי' ס"ו סעיף ח' ואפי' מחל המלוה אח"כ לא מהני דהקנאת המשכון עדיף מהקנאת השטר וא"כ ה"נ כיון שזה פרע אדעתא שיפרע מן הלוה ונוטל ממנו המשכון הרי הוא במקום המלוה כיון שזכה במשכון משום דהתם בסי' ס"ו ירד הלוקח אדעתא דקנין וזכה במשכון ומעולם לא נפטר הלוה אבל הכא הוא פוטר ומסלק את המלוה מחוב וירד רק אדעתא שיפרע מן הלוה וא"כ כיון שמסלק את המלוה הרי נמחל שעבוד המשכון וממילא הדרא משכנתא ללוה אבל אם אומר המלוה קודם פרעון זכה במשכון ודאי זכה הפורע במשכון ולא גרע מכתיבה ומסירה בשטר וזה פשוט:

(ב) ואפי' היה המלוה דוחקו עיין ש"ך שהאריך בזה והעלה דבבע"ח דוחק לא שייך טעמא דמפייס הוינא לי' וע"ש שפי' דברי הירושלמי שמביא מהך דמודר מקריב שלו בשביל חבירו שחייב בקינין וכו' וקאמר בשלא נכנס לידו כלום והא כשלא נכנס לידו כלום ע"כ ומפרש הש"ך דהירושלמי סובר הך דמודר מקריב משלו בשביל חבירו שחייב בקינין כו' וזה הוי בע"ח דוחק דהא ממשכנין עליו ומש"ה קאמר מי סברת בשלא נכנס לידו כלל ר"ל שלא נכנס לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הקריב קרבנותיו ונאבדו מיד כהן ותו לא מחייב בע"ה וזהו כתי' הגמרא תורמין על האבוד עיין שם וראיתי בתומים שהתפלא מאוד וז"ל ואני אומר במחילה אלף מכבוד תורתו הרמה לא דיבר נכונה וכו' ומלבד הרבה דוחקים בפי' אף גם דינו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתיהן ואפי' נקרבו ונפגלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבין בעלים להפריש אחרים תחתיהם ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוו' חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי עכ"ל ואשתמישתי' משנה ערוכה בשקלים פ"ד אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד וכו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל צבור ר"י אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות וע"ש ברמב"ם וברטנורה דתנאי ב"ד היה שאם ברחו הקינין או נמצאו פסולים שיקנו אחרים מדמי הלשכה ומקנין אותן לבעלים ויוצאין בהם ידי חובתם וע"ש וא"כ בין לרבנן בין לר"י אם כבר נתן לכהן ונאבדו או נפסלו שוב אין ממשכנין אותו דלרבנן קונין מדמי לשכה ולר"י מן המספק וזהו כתי' הש"ס דתורמין על האבוד ואף ע"ג דהש"ך לא הביא משנה זו דבר אמת בפיו בעיקר הדין דגם בזה שייך מתני' דתורמין על האבוד וז"ב:

(ג) אם פרע לגוי עיין ש"ך שהאריך לחלק בזה דכיון דאפי' בע"ח דוחק פטור וא"כ תו אין לחלק בין ישראל לא"י ע"ש ובתומים כתב בזה דכיון דהפקעת הלואתו מותר ה"ל עלילה ע"ש ולא נהירא דודאי דין ממש הוא שחייב לפרוע כמו לישראל וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בסימן שנ"ט אסור לגזול או לעשוק אפי' כל שהוא בין מישראל בין מעכו"ם וע"ש שכ' בש"ע איזהו עושק בין הלוא' בין שכירות ועיין בערכין ר"פ שום היתומים. דמוקי בחוב א"י וקיבל עליו לדון בדיני ישראל והרי מוכח דהדין שצריך לשלם כמו לישראל והא דהפקעת הלואתו מותר כתב רש"י פ' הגוזל היכא דטען לי' ליורש נתתי לאביך ומת דלא ידע ע"ש דף קי"ג אבל היכא דמכיר ויודע בחובו אסור לעשוק אפי' כל שהוא:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש