סמ"ע על חושן משפט קכו

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט קכו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

בין מלוה בין פקדון. ולא אמרינן דוקא פקדון שהוא בעין הוא דמקני ליה ולא במלוה שאינה בעין עפ"ר:

בין שנתנו לו במתנה כו'. קמ"ל דל"ת דוקא בפרעון הוא דתקנו משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה כו' וכמ"ש בסמוך משא"כ במתנה וגם לא ?שכיח הנותנים מתנה:

קנה ואין כו'. מעמד שלשתן איתא בגמרא דהוא הלכתא בלא טעמא למה יועיל זה לקנות בו וכתבו התו' והביאו הטור בסי' זה סי"ג דחז"ל עשו קנין זה שאין לו טעם משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועמ"ש בטור עוד מזה סי"ג:

אע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין. ל' הטור דלא אמרינן שיכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין אלא בקנין סודר (וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קצ"ה ס"ז) שאין הקנין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קנינים כגון משיכה מסירה הגבהה הואיל ונעשה גוף הקנין באותו דבר עצמו אין אחד מהן יכול לחזור בו ה"ה נמי מעמד שלשתן כבר נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו נמצא דהכל עשוי עכ"ל:

וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו. ר"ל דאף ע"ג דקי"ל בראובן המוכר שט"ח שיש לו על שמעון ללוי וחזר ראובן ומחלו לשמעון הוא מחול ואין לוי יכול לגבות משמעון כלל כמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"ו סכ"ג שאני התם דלא מכר ראובן ללוי אלא השעבוד דנכסי שמעון שהיה בידו בשט"ח אבל שיעבוד גופו דשמעון נשאר ביד ראובן ויכול ראובן למחלו לשמעון וכיון שפקע שעבוד גופו דהלוה פקע נמי שיעבוד נכסיו שהיו משועבדין לראובן מכח ערבות דנכסי דאינשי אינון ערבין ליה וכל שהלוה פטור ערב נמי פטור וכמ"ש הטור והמחבר שם סי' ס"ו גם לעיל ס"ס מ"ט משא"כ מעמד שלשתן דבאותו מעמד יצא שיעבוד גופו דשמעון מיד ראובן ונשתעבד ללוי מ"ה אין לראובן עוד זכות בו למחול לשמעון וק"ל ועפ"ר:

אפי' נולד לוי כו' לאפוקי ממ"ד דס"ל דטעם דמעמד שלשתן דקנה הוא משום דבשעה שנשתעבד שמעון הלוה לראובן נשתעבד לכל באי כחו אשר היו באותו העת ראוין לבא בכוחו ולה"ט בעינן דוקא נמי שיהא כבר נולד בשעת ההלואה קמ"ל דלא מה"ט קנה אלא משום תקנת השוק וכנ"ל ממילא אפי' נולד אח"כ קנה:

סעיף ב

אבל אם לא היה לו מנה בידו כו'. ואין חילוק בזה בין חנוני ושולחני לשאר בני אדם ב"י בשם רוב הפוסקים ולאפוקי נ"י פ' המקבל עד"מ:

ואפי' מחל המלו' להלוה כו'. ר"ל אפי' לוי המלוה שהלוה לראובן מחל לראובן הלוה כי נתרצה להתפרע משמעון אפ"ה יכול לחזור על ראובן:

כל זמן שלא קנה. פי' שלא פטרו לוי המלוה לראובן הלוה בקנין וכ"כ רי"ו בנ"ט ח"א אדין זה ז"ל ודוקא שמחלו בלא קנין אע"פ שמחילה בעלמא מועלת בלא קנין אבל מחלו בקנין פטור הלוה אפי' לא יתן השולחני כו'. וז"ש מור"ם בהג"ה שאחר זו ז"ל וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי ר"ל בקנין וכמ"ש שם. וכתב עוד שם דאפי' לא חזר בו שמעון כיון דלית ליה לראובן ביד שמעון כלום:

ואפי' פרע שמעון מקצת החוב. פי' ואפ"ה (מה שנתן נתן וצריך ראובן לשלם לו כדמסיק ומהמותר) כל א' משלשתן יכול לחזור ולא אמרינן כיון דהתחיל לקבל ממנו וזה (נתן) ליתן צריכין לעמוד בו בכולו:

צריך זה שהמעות בידו כו'. ק' הלא כאן מיירי באין לראובן הממחה מעות ביד המומחה ונראה דקאי אמ"ש המחבר לפני זה ז"ל ומ"מ אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן כו' וע"ז כתב מור"ם וכן אם המקבל כו' ור"ל אם הוא בענין דנפטר הנותן מהמקבל (דהיינו לוי) לגמרי (כגון שקנה לו לוי בקנין על הפטור) אפי' עדיין המעות ביד המומחה שלא נתנו להמקבל עדיין ורוצה לחזור בו שלא ליתנם לו כיון שלא היה לו בידו אפ"ה צריך ליתנם לו דהא לא גרע מערב דעלמא פי' דערב אפי' בלא קנין משתעבד בשעת מתן מעות או כשפוטר ע"פ ערבותו להלוה לגמרי וכמ"ש מור"ם דין זה בעינו בסימן קכ"ט ס"ג ז"ל וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב הוה ליה כערב בשעת מתן מעות עכ"ל והשתא א"ש דקיצר וכ' צריך זה שהמעות בידו דהל"ל אם המעות בידו בשעת שפטר הנותן וק"ל וע"ש במרדכי פא"נ דלא קאי שם אפוטרו בקנין אלא אעכו"ם מושל ויהודי דהעכו"ם נפטר במאמר היהודי שהבטיחו ומשום הכי סתם מור"ם וכתב וכן אם המקבל פטר הנותן כו' ר"ל יהיה באיזה ענין שיהיה שאין המקבל יכול לחזור עליו משא"כ במחילה (בהג"ה שלפני זו) דשם היה יכול לחזור המקבל אהנותן וק"ל:

סעיף ג

וי"א דלא קנה. לשון הטור בשם הרא"ש דכיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים הוא הלכתא בלא טעמא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות:

סעיף ד

ואם היה הלואה אצלו כו'. וה"ט כיון דמלוה להוצאה נתנה מתחילה בשעת הלואה הלוה לו אדעתא דהכי שישלם לו נ' דינרין במה שהיה בידו בשעת הפרעון חיטין או מעות וחשב מתחלה כמה עלו החיטין שלוה בדמים וקצב עליו לשלם לו אותו סך כמה שהיה לו מ"ה א"ל נמי במעמד שלשתן תן לו נ' דינרים במעות ולא משום שדעתו היה דוקא אמעות משא"כ אם היה החיטין פקדון בידו דבפקדון מחזיר בעין וכן מפורש ה"ט בטור אלא ששניתי לשונו לתוספת ביאור ע"ש:

סעיף ה

לזמן שהוא חייב לממחה כו'. דבמעמד שלשתן נכנס המקבל במקום ממחה בכל זכות שהיה לממחה עליו:

סעיף ו

אינו נאמן לומר שפרעו כו'. דכיון דהממחה סבור שפרעו בזה שהמחהו אצל המומחה חזקה דלא פרעו שנית דהלואי שיפרע אדם פעם אחת מה שחייב כ"כ הרא"ש בתשובה וכן כתב הטור בשמו בסי' זה סכ"ב ע"ש. ומיירי דלא חזר בינתים המלוה על הממחה לומר לו המומחה לא נתחייב ליתן לי פרע לי את וק"ל:

סעיף ז

צריך ליתנו לו בע"כ. ולאפוקי מהחולקים על זה ואומרים דיכול לומר אתה נח לי מזה שהוא קשה אלי ואיני רוצה להיות לוה שלו:

כיון דא"ל במעמד שלשתן. דתקנו חז"ל תקנה זו לטובת המלוה וכנ"ל ומשום תקנת השוק נסתלק מיד הממחה ונכנס המומחה במקומו:

סעיף ח

ל"ש מתנה מועטת. קמ"ל בזה דל"ת מתנ' מועטת אין צריך להיות המקבל עמהן וכן איתא בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"ד) בהדיא ולא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמה שכתב הטור והמחבר בסי' קכ"ה ס"ס ה':

מיד מי שהמעות בידו. ל' הטור בשם הרמ"ה דוק' ממי שהמעות בידו אבל מהנותן לא מהני קנין דמלו' להוצא' נתנ' ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ועפ"ר שם כתבתי דאם היה פקדון ג"כ לא מהני קנין כשהפקדון הוא מעות וא"צ ליתן לו המנה שבידו דמטבע אינו נקנית בחליפין בפקדון שהוא בעין ושם מטבע עליו משא"כ בהלוא' דלהוצא' נתנה ונכסים דהלו' משועבדים להמלו' בעד המנה מ"ה הוצרך בהלוא' לטעם דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו דק"ס הוא חליפין דמקנ' לו זה שבידו תחת הסודר שמקבל ממנו והרי אין נכסי הלוה ברשותו דהנותן להקנות לו בחליפין ואפי' לפי מאי דנתבאר בסי' קכ"ב וקכ"ג דכותבין הרשאה באגב גם אחובותיו שאני הרשאה דאינו אלא שליחות אבל להקנות לו לגמרי אינו יכול להקנות:

ומה שכתב בתורת הודא'. הודא' ל"ד קאמר אלא לאפוקי אם מקנה לו בלשון מתנה דכל דבר שאין בידו ליתן לו מיד ומקנה לו בלשון מתנה ה"ל קנין אתן דמחשב ליה קנין דברים כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס רמ"ה ואם המעות בפקדון בידו ומקנה לו בלשון מתנה נמי לא מהני משום דאין מטבע שהוא בעין בפקדון נקנה בחליפין וכנ"ל וכן צריכין לפרש לשון הטור במ"ש בשם הרמ"ה ע"ש שכתבתי בתוס' ביאור וגם לקמן בסי' קנ"ז נתבאר כן בטור בשם הרמ"ה ע"ש:

סעיף ט

אינו יכול. לשון הטור בשם הרי"ף שיאמר לו ראובן מיד שנתרצת להפרע משמעון נפטרתי ממך:

שלא פטר לוי. לשון הטור בשם הרא"ש אפי' אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא (דיהנה קנין זה) אלא שעשו כן לטובת המלו' "והמפקיד כו' (וכנ"ל) ולא עשו התקנ' שיהא נזק להמקבל כו' ע"ש:

אין אנו צריכים לחלוקים שכתובים בסמוך ס"י וי"א כו'. ר"ל דשם בסעיף י' כתב דאם נמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ה"ז חוזר דמאי אריא דהוא עני (וכל שהוא עני ודאי אינו פורע אף שתבעו) אפי' בלא עני נמי כיון שאין נותנו לו אחר שתובעו יכול לחזור על הנותן ומיהו מ"ש בסי"א שטוען ראובן עשיר היה והעני כו' אתיא גם לשיטת הרא"ש שהיא סברא אחרונ' דאומר לו הלו' מזלך גרם שהעני או א"ל אם לא היית מקבל עליך הייתי מוציא מידו מיד קודם שהעני ולא פליג הרא"ש עם הרי"ף אלא בדחהו המומח' למקבל בלך ושוב ובפריש' הבאתי ראיה לזה מתשו' הרא"ש שכ' הטור בסי' זה ס"ד שמיירי שם דהעני המומחה ואפ"ה לא חייבו הרא"ש שם להממחה אלא מפני שלא היה לו ביד המומח' כלום בשעת המחא' ע"ש וכן מ"ש בס"ס י' דאם ידע המלו' שהי' הלוה עני דא"י לחזור על הנותן ג"כ סברא האחרונ' מוד' בו דא"ל סברת וקבלת גם מ"ש לפני זה בנמצא עני דחוזר יש בו נ"מ גם לסברא האחרונ' לענין אם פטרו המלו' בפי' דמוד' בו הסברא האחרונ' דא"י לחזור עליו וכנ"ל ובכה"ג חוזר עליו מפני שהטעהו:

דה"ל כאילו הראה לו מעות ליטלם בחובו ולא נטלם דפטור. ז"ל הנ"י והביאו גם הד"מ בלשון זה ז"ל דה"ל כאלו הראה לו מקום שיש לו מעות צרורות ומונחים שם וא"ל טול משם כו' ואין להביא ראיה מכאן דאם הלוה א"ל למלו' מעותך צרורים ומונחים בביתי בא וטול אותם בחובך ולא נטל ונאנסו פטור די"ל דמ"ש הנ"י כאן דה"ל כאלו הראה לו מקום כו' דפטור היינו כשאותו מקום הנחת המעות הוא סמוך וקרוב למלוה או שהמלו' אינו מקפיד לילך אחריהן לביתו דהלו' וכמו כאן דנתרצ' המקבל ליקח המעו' מיד המומחה שיביאם לו או שהוא ילך אליו ולא קפיד בזה אבל היכא דמקפיד המלו' על הליכתו אחריהן לבית הלוה ודאי אין זה השבת מלוה להיות פטור מזה מהאונסין ואפילו מסתמא נמי אינו פטור בזה הלוה עד שיגלה המלוה דעתו שאינו קפיד כמו כאן ומזה נראה דאיירי נמי הנ"י הנ"ל וכמ"ש לעיל בס"ס ק"ך:

ואם הנפקד אומר שנתן כו' עד וע"ל סי' צ"א ע"ש בסי' צ"א ס"ד ובדברי המחבר ס"ג דכתב דאם הב"ה הקדים מעות ונתן לחנוני ליתן לפועליו מזון כפי מה שח"ל והן נתרצו על זה במעמד שלשתן דנסתלקו הפועלים מב"ה ודינם עם החנוני ולא חילק שם כמו שחילק כאן בשם הרא"ש דהיינו דוקא אם פטרו הפועלים לב"ה בפירוש ובדרישה כתבתי דלק"מ דשאני התם דטוען החנוני שנתן להפועלים מ"ה כתב שם סתם דאינן יכולין לחזור על הב"ה משא"כ הכא דמוד' המומח' שלא נתן לו ומ"ה רוצה לחזור בזה ס"ל להרא"ש דוקא דיכול לחזור על הממחה כל שלא פטרו בפירוש וזה דלא כמ"ש הב"י ע"ש:

סעיף י

ונמצא הלוה עני כו' עד מפני שהטעהו. בטור לא כ' מפני שהטעהו דמשמע דאיירי דהממח' ידע מזה מעיקרא שהי' עני אלא ז"ל הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הוה מקח טעות וחוזר על ראובן ור"ל אף אם הממחה ג"כ לא ידע מזה מעיקרא שהי' עני באותה שעה והמחבר לטעמיה אזל שגם בב"י תמה על הטור במ"ש דין זה בשם י"א והלא דברי ירושלמי שהביא לפני זה הוא ולפמ"ש ניחא דהירושלמי כתב כן בדעשה ערמה והיינו שידע הממחה מעיקרא שעני היה ובכה"ג אפי' פטרו בפירוש לא מהני ע"ש ודו"ק:

ואם ידע בו לוי שהוא עני או שהי' עשיר כו'. כבר כתבתי דבהני תרתי אפי' הרא"ש מודה:

סעיף יא

הוא בשטר. פי' בשטר מקוים דאל"כ חספא בעלמא הוא כמ"ש ר"ס פ"ב ומ"ו:

ישבע לוי ויטול. פי' נשבע שבוע' חמור' כדין המוציא ש"ח שאין בו נאמנות על חבירו דנשבע שבוע' חמור' ונוטל כמבואר ר"ס פ"ב:

ואם היה מלוה על פה כצ"ל ותיבת לא נמחק:

בשבועת היסת. במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דהי' נאמן בהיסת:

סעיף יב

ראובן שאמר לשמעון כו'. דין זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סי' ס"ו ס"ך ושם כתב הדין בטעמא של דבר ע"ש בטור והמחבר מ"ש שם בסי' י"ט מענין מעמד שלשתן:

סעיף יג

וחייב הנותן כו'. זהו אפי' לסברא קמייתא שכ' המחבר בס"ט דשאני הכא דנמצא דטעות מעיקרא הוה וכ"כ הטור:

ומ"ש אם נתן לו בפרעון חובו לאפוקי אם נתן לו במתנ' דיכול לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לו לא הייתי נותן לו במתנ':

אינו נאמן לומר טעיתי. דכיון דלית ליה מגו דלהד"מ דהרי המחהו בעדים וגם אין לו מיגו דפרעתי לך דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו כמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח אינו נאמן לומר טעיתי דטענ' גרוע' הוא דאדם מדקדק בחשבון קודם שמוד' לו:

משטה הייתי בך. ל' הטור וגם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפא מגברא דאתיא מחמתיה הרי מצינו (מצי) לומר לראובן משט' אני בך לא שמעינן לי' דמעמד שלשתן הוא כקנין ובקנין אינו יכול לומר משטה הייתי בך (וכמ"ש הט"ו בסי' פ"א) ואע"ג דלא אמר אתם עידי (פי' ובסי' פ"א ול"ב נתבאר דבהוד' בעדים צ"ל אתם עידי ואם לא מצי למימר משט' אני בך) כי כל קנין הוא בשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עידי (והטעם דכולי האי ליתן שטר עליו אין אדם עושה בהשטאה וכן משמע בסי' פ"א ע"ש ולא כע"ש שכתב הטעם ז"ל דהא ייחד אותם להיות עדים בשטר ע"ש) ועוד דלא שייך לומר משט' אני בך אלא בתובע מחבירו לפי שכשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו כמו שהשט' הוא בו כשתבעו מה שלא הי' חייב לו אבל הכא אם רצה להשטות בתובע (לפי שא"ל תן מנה שבידך לפלוני דהוה כתביעה בדין) למה ישטה בזה במקבל שלא ידע כלום אם חייב לו אם לא עכ"ל הטור:

הייתי בך. אבל שלא להשביע עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך לטעין טענת "השבעה כ"א כשהוד' מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו:

במיגו דלהד"מ. ל' הטור דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי (למימר להד"מ) כיון דליכא דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר ותובע לנותן לסברת א"א הרא"ש (הוא סברא תניינא שכ' המחבר לפני זה בס"ט) שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת הרי"ף (הוא סברא ראשונ' שכ' המחבר בס"ט) שנסתלק גם הנותן פטור בשבועת היסת שנשבע להמקבל שהי' לו בידו כשהמחהו:

או במגו דפרעתיך כו'. ר"ל "או אפי' המחהו והודה מתחל' "בעדים מ"מ כשטוען עתה לאחר זמן פרעון טעיתי מתחל' בחשבוני נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר שהגיע זמן הפרעון ואין להקשות לסברא זו איך הודה לו מתחיל' בעדים למה לא ירא לנפשו שיתבענו לשלם לו בתוך הזמן שקיבל עליו לפרוע להמקבל ולא יהי' לו מיגו כלל די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעני כיון דלא הגיע זמנו ולאחר שהגיע הזמן אהיה נאמן לומר פרעתיך עתה ואפי' ביומא דמישלם זמנו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ע"ח:

דאינו נאמן לומ' טעיתי במיגו דפרעתי. כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש וכתב הטעם בשמו ז"ל משום דהוי כאן מיגו במקו' עדים דלא שכיח שיטע' אלא אדם מדקדק היטב קודם שיודה עכ"ל ור"ל קודם שיוד' בעדי' אדם מדקדק ומ"ה כתב דהוי מגו במקום "עדים ר"ל עדים שהודה בפניהן מדלא כת' דהוי "כמגו בכ"ף הדמיון אבל בלאו עדים גם הרא"ש מודה דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ וזהו שכתב נמי מור"ם בהג"ה ודוקא אם הודה כו' אבל מל' המחבר מדסתם וכתב דהוי "כמגו במקום עדים משמע דס"ל דלסברא זו אפי' הודה בלא עדים אינו נאמן לומר טעיתי דחזקה הוא דאין אדם טועה ה"ל כעדים מ"מ בב"י כתב גם כאן דדוקא בהודה בעדים הוא דאינו נאמן ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:

ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. בד"מ כתוב דכתיבת ידו אינו כהודה בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצא' זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקין היא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב ידו הוה כהודה בעדים ועיין בתשו' בן לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו:

סעיף יד

ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן:

ואם מתנה היא כו'. הטעם דאם לא יגבה מזה יפסיד ודומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל סימן קט"ו סי"ג: דבמקבל מתנה עשו תקנה דלא יפסיד ע"ש:

וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון דהנותן הודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן לזה המקבל וה"ה ברישא באם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו דקאמר דאין הנותן מהימן וצריך המומחה ליתן להמקבל גם שם חוזר המומחה על הממחה וכ"כ הטור בהדיא והמחבר סמך שם בנתנו בחובו אמ"ש כאן בנתנו לו במתנה דנלמד מינה במכ"ש וק"ל:

סעיף טו

הנפקד פטור. ל' הטור שהרי מיד כשהמחהו הנותן להמקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו דאין להנותן ביד הנפקד כלום ואפי' לפי סברא התנינא דכתב המחבר בס"ט דאין הנותן נפטר מהמקבל עד שיפטרנו בפירוש הא כבר נתבאר שם דאפי' לאותו סברא המקבל צריך לחזור על המומחה תחלה אולי יוכל להוציא מידו וכאן המקבל עצמו בהודאתו הוא שגרם לנפשו דאינו יכול להוציא מידו כ"כ ב"י ע"ש ובפרישה:

פטור בלא שבועה. דמתנה בטעות היתה ואפי' אם יודה גם הנותן דאין לו ביד המומחה כלום כבר נתבאר בסי"ג דפטור הנותן מה"ט דמתנה בטעות היתה וכמ"ש שם:

סעיף טז

ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציאו מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן לו המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לו' דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקיצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחלה שלא בפני עדים דאי בפני עדים לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמוד' בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא:

סעיף יז

מאחר שבשעה שאמר ליתן כו'. ז"ל הטור כיון דנתחייב ראובן להקהל שהרי נגמר החכירות בענין שאין בו חזר' אם לא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון ואע"פ שנתבטל החכירות לא יפסיד שמעון במה שביטל ראובן החכירות מדעתו אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון דלא נפטרו הקהל בשתיקת המקבל אא"כ פטרוהו בפירוש עכ"ל בשם הרא"ש והוא כסברא התניינא שכתב המחבר בס"ט ע"ש ואפשר דמ"ה השמיט המחבר לכתוב סוף התשובה משום דבפלוגתא לא קמיירי כאן וסמך אמ"ש לעיל בס"ס ט'. ועיין בטור סכ"ב שכתב עוד תשובת הרא"ש בענין ראובן שתבע מנה משמעון והשיב שמעון לוי פרע לך בשבילי כו' ע"ש ואין בה חידוש כל כך אלא מ"ש שם דכיון שהעמידו במעמד שלשתן וסבר הממחה שנפרע מזה אע"ג דלא היה כלום בידו ולא נשתעבד אנן סהדי דלא פרעו שנית זה כבר כתב המחבר לעיל בסי' זה ס"ו מ"ה לא הוצרך לכתוב כאן דין דאותו תשובה ועפ"ר מ"ש בביאור אותה תשובה. עוד השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל מ"ש הטור בסכ"ג דין סוחר שאמר לסרסור כו' והוא גם כן מתשובת הרא"ש ועל המחבר אין לתמוה בזה כי הוא כ' בב"י שלא הסכים לאותו דין כלל אבל מור"ם שישבו וכמ"ש בד"מ שלו ה"ל להמציאו ואפשר משום דלפי פירושו אין חידוש כ"כ באותו הדין מ"ה השמיטו גם היא. ובפרישה פרשתי בטוב טעם באופן דאין בה שום קושיות דהב"י ע"ש ודו"ק:

סעיף יח

כיון שהודה שהי' חייב כו'. ל' הטור ותו לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בהחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי מודה ומיד נתחייב בהן ללוי:

אינה משתלמת אלא לבסוף. ובשעה שהמחהו לא היה בידו כלל לא מלוה ולא פקדון:

סעיף יט

כערב בשעת מתן מעות. לשון הטור שהרי לוי לא היה חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד כיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב בלא קנין:

ויש מי שחולק. אפשר דה"ט דלא שייך כאן כ"כ הטעם דאמרו בערב דבשעת מתן מעות דמשועבד בלא קנין משום דהימניה והוציא ממון ע"י ערב וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס קכ"ט ע"ש משא"כ כאן לא הוציא שמעון ממון מידו ע"י ערבות זה:

סעיף כ

לא מהני. לשון הטור דמעמד שלשתן הלכתא. בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה:

וכן אפטרופוס של יתומים כו'. דה"ל כשליח של הנותן הנ"ל:

יש מי שאומר דמהני. ל' הטור בשם הרא"ש דלענין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה (כיון דמעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא) אבל לענין זכות המקבל אמרי' שלוחו של אדם כמותו:

יכול לחזור בו. לשון הטור שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבא המנה לידו נמצא שלא זכה יהודא בכלום עכ"ל ור"ל שלא זכה במעמד שלשתן ויכול לחזור בו קודם שיגיע המנה ליד לוי אבל לאחר שנתן שמעון ע"פ ראובן המנה ללוי לתנו ליהודה ודאי זכה בה יהודא ואין ראובן יכול לחזור בו:

סעיף כא

ליתא מפי הכתב. הוא ג"כ מטעם הבו דלא לוסיף עלה:

סעיף כב

הואיל ונתרצה כו'. ל' הטור דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם:

ואינו יכול לומר אנוס הייתי. בטור כתב דאפי' אם העכו"ם הנותן הוא שלטון ודקדק המחבר וכתב דאמר הישראל "כן "אעשה וכ"כ הטור אע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הטור והמחבר בס"ז שאני בעכו"ם דהי' יכול לומר מחמת אונס שתקתי:

לא קנה. שהרי אפי' אם זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכייה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמור'. טור:

יכול לתנו לעכו"ם. ל' הטור שהרי אפי' אמר בינו לבינו מה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא דיתנהו לו כ"ז שאינו חוזר בו הישראל:

לא זכה העכו"ם. דלא תקנו דין מעמד שלשתן דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:

יתן לעכו"ם והוא פטור כו'. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שא"ל ליתנו לו וידע שצריך ליתנו לו:

קנה הישראל. לשון הטור דכיון דהפקיעו חכמים ממון של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם:

גם לישראל המקבל. ל' הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך אינו חייב לשלם. לשון הטור שאינו אלא שומר לשני במה שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפי' אם אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור (וצ"ע למה השמיטו המחבר) ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' (ע"ש שמביא ראיה לזה מהגמ') אבל במלו' לא שייך ה"ט דמלוה להוצא' נתנה וכאלו אנסו ליתן לו ממון אחר עכ"ל הטור ודין זה דפקדון כתבו הטור והמחבר לקמן סי' רצ"ב ס"ח ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד ועמ"ש בפריש' עוד מזה ופירשתיהו:

סעיף כג

אין צריך מעמד שלשתן. דידו כידה וכבר כתבו המחבר ג"כ בסי' ס"ו סי"ב ע"ש ועיין בחה"ע סי' צ"א: