שולחן ערוך חושן משפט קכג טו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכג · טו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה בד"א כשהנתבע והתובע בעיר אחת אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת ה"ז עושה מצוה:
- הגה: וי"א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות ומתעבר על ריב לא לו אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו מצוה קעביד (ב"י בשם תוס') י"א דאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו דאין חבין לאדם שלא מדעתו והרי כתיב אשר לא טוב עשה בעמיו ולכן אפי' אם נתרצה אחר כך בדבר אינו כלום (מרדכי פרק מרובה):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
הרי זה עושה מצוה. ☜ וכתב המרדכי פרק המפקיד דהמורש' אסור לטעון שקר ואפי' הבעל דבר בעצמו אסור לשקר (וע"ל סי' י"ב ס"ו) והא דאפוטרופוס מותר משו' דאם הי' אביהם קיים הי' טוען כן ד"מ סי' קכ"ד:
שלא בפניו פי' שלא בפני המורשה שלא יקנה המרש' בפני עדים בקנין סודר שלא בפני המורש' דאמר הריני מקנה ומרשה לפלוני על חובי להוציאו מיד פלוני דאין העדים קונין לו שלא מדעת דבר כזה שיש לו בו חובה שהרי אמרי' להמורש' אשר לא טוב עשה ולכן אפי' אם נתרצה אחר כך אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא ☜ וע"ש במרדכי פרק מרובה דכתב כן תחל' בשם ר' יודא בר קלונימוס וכ' עליו ז"ל אמנם לפמ"ש ר"י ניחא דפי' דההיא איירי דוקא כשהוא עושה שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו יכול לטרוח אין זה חובה ואדרב' מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו עכ"ל וצריכין ליתן טעם לדברי מור"ם למה השמיט מסקנת המרדכי דנדא' ממנו דס"ל דלכל הפחות אם נתרצ' אח"כ דשרי ובע"ש כתב מסקנא זו לחוד דכתב ולכן אם נתרצ' אח"כ בדבר וקבלו קנא' שגיל' דעתו למפרע עכ"ל. ונרא' דדעת מור"ם הכריע כדברי ר"י בר קלונימוס דמסתבר טעמי' משום דאף אם מצו' קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצ' להיות מורש' ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מ"ה ס"ל דאף אם נתרצ' אח"כ אין אומרים דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהריצוי ואילך לא למפרע ומתחל' לא חל הקנין ודלא כע"ש:
ש"ך - שפתי כהן
(לב) וי"א כו'. לפע"ד דברי הרב מגומגמים וגם מ"ש שכל זמן שהמורשה הוא אלם כו' נ' שהבין מ"ש הב"י בשם התוס' דה"מ כשהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו ר"ל שהמורש' אלם ולפע"ד זה אינו דממ"נ אם יטעון המורשה אמת מה בכך שהוא אלם ובעל טענות ואם מתוך שהוא אלם ובעל טענות יטעון שקר או יזכה שלא כדין ל"ל דמתעבר על ריב לא לו תיפוק ליה דפשיטא דאסור למורשה לטעון שקר וגם אינו תלוי במורשה דפשיטא דאפי' בע"ד בעצמו אסור לטעון שקר וכמ"ש המרדכי בפ' המפקיד תשו' מהר"מ וששאלתם אם האנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון להערים אפי' בדבר שיודע שאינו לא כי חלילה מעשות כן להיות חוטא ולא לו ואפי' לעצמו אינו רשאי לשקר כו' והוא פשוט אלא כוונת התוספות לומר דלפעמים המלוה אינו רוצה לדון עם הלוה מחמת שהלוה הוא אלם ובעל טענות ואינו רוצה לריב עמו א"כ זהו שהוא מורש' לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו ומה לו בזה יתבענו המלוה עצמו אבל כשטורח להביא לחברו מעותיו שאין חברו יכול לטרוח מצוה קעביד שהרי אין חברו יכול לטרוח כמו הוא וכן משמע ל' התוס' שם שכתבו זה הבא בהרשאה כשהוא עושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות כו' וכן משמע בכסף משנה דכוונת התוס' שהלוה הוא אלם ע"ש ולפ"ז נראה דהראב"ד וטור ומחבר לא פליגי עם התוס' דאדרבה כוונתם אחד דכל שהמורשה עושה מחמת שהוא בענין שאין המרש' היה יכול לעשות כן כגון שטורח הוא לו להמרשה ולא להמורשה או כגון שהמרשה הוא בעיר אחרת וכה"ג מצוה קעביד רק כשהוא בעיר א' והמרשה יכול לעשות כמו המורשה ומה שאינו עושה כן בע"כ הוא מפני שהלוה הוא אלם ובעל טענות א"כ מתעבר על ריב לא לו. וגם דברי הב"י נראין כן ע"ש במ"ש ולי נראה דתרוייהו איתנהו כו' ונמצא דגם מה שכתב הר"ב וי"א דאין חילוק כו' אינו מדוקדק. ומה שכתב בכסף משנה דתרוייהו איתנהו דכל שאינו יכול להוציא מיד הלוה מפני אלמותו או מפני ריחוק המקום מצוה קעביד כו' נראה דכוונתו שיודע שהלוה יחזיק בו שלא כדין מחמת אלמותו ולא יעיז פניו באלמותו נגד המורשה והיה מעיז נגד המרש' כגון שהמורשה הוא אדם חשוב או יודע עסקיו ועניניו ותחבוליו וכה"ג נמצא דהוי כעין מ"ש התוס' שטורח להביא לחברו מעותיו שאין חברו יכול לטרוח ודו"ק:
(לג) י"א דאין אדם יכול לעשות מורשה כו' ע"ש במרדכי פ' מרובה דכ"כ תחל' בשם ר"י ב"ר קלונימוס וכ' עליו ז"ל אמנם לפמ"ש ר"י ניחא דפי' דההיא איירי דוקא כשהוא עישה שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו יכול לטרוח אין זה חובה ואדרבה מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו עכ"ל וצריכים ליתן טעם לדברי מור"ם למה השמיט מסקנת המרדכי דנראה ממנו דסבירא ליה דלכל הפחות אם נתרצה אח"כ דשרי ובע"ש כתב מסקנא זו לחוד וכתב ולכן אם נתרצה אח"כ בדבר וקבלו קנאה שגילה דעתו למפרע עכ"ל ונראה דדעת מור"ם להכריע כדברי ריב"ק דמסתבר טעמיה משום דאף אם מצוה קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להיות מורשה ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראים עליו ואשר לא טוב עשה מ"ה ס"ל דאף אם נתרצה אח"כ אין אומרים דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהרצוי ואילך לא למפרע ומתחלה לא חל הקנין ודלא כע"ש עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה דוחק דמור"ם הכריע כריב"ק ולא כר"י ועוד שהרי לא הזכיר בד"מ מזה כלום אלא נראה דפשיטא דגם ר"י לא פליג היכא דלא טוב עשה דא"י לעשות מורשה שלא בפניו דאין חבין לאדם שלא בפניו וכשאין יכול לעשות מורשה שלא בפניו פשיטא דאפי' נתרצה אח"כ אינו כלום לכ"ע (וכ"כ בשלטי גבורים פ' הזהב בדף י"ח ע"ב בסתמא בשם המרדכי פ' מרובה דהרשאה שהיא חובה לשליח אפי' נתרצה אח"כ השליח באותה הרשאה שנעשה שלא בפניו אין ההרשאה כלום כי אין באותו הרשאה ממש וצריך שירשנו בפניו בקנין כו' משמע דליכא מאן דפליג בהא וכ"כ ה' המגיד פ"ד מה' זכיה ומתנה שהרמב"ן הוכיח מפ' יש נוחלין דף קל"ח וכריתות דף כ"ד דבמה שהוא חובה אפי' נתרצה אח"כ לאו כלום הוא וכתב ה"ה שם וכן עיקר ע"ש) אלא דריב"ק קאמר סתמא דא"י לעשות מורשה שלא בפניו משמע דבכל גווני א"י לעשות מורשה שלא בפניו משום דס"ל דהא דאמרי' דלא טוב עשה בעמיו בכל גוני היא ע"ז קאמר המרדכי אמנם לפי מ"ש ר"י ניחא כו' דא"כ כשטורח להביא מעותיו דמצוה קעביד ודאי יכול לעשות מורשה שלא בפניו (וכן פי' בס' א"א דעת הר"ב ע"ש) וא"כ הי"א שכתב הרב ודאי מיירי בענין שביאר מקודם דהיינו היכא דלא טוב עשה כגון שהוא אלם ובעל טענות וכה"ג והלכך בכה"ג פשיטא דאפי' נתרצה אח"כ אינו כלום ואם כן הע"ש שכתב דא"י לעשות מורשה שלא בפניו ואם נתרצה אח"כ קנאו לא כוון יפה דליכא מאן דפליג בהא דהיכא דא"י לעשות מורשה בין לריב"ק בין לר"י לא מהני אם נתרצה אח"כ כיון דהקנין לא חל מעיקרא ודוק כי זה נ"ל ברור ודלא כהע"ש והסמ"ע:
באר היטב
(כד) עשה: (ומיהו הבא בהרשא' כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות נראה דאינו בכלל ואשר לא טוב עשה בעמיו. ג"ת דף ש' וכן פשט המנהג. כנה"ג).
(כה) אלם: נרא' דהרמ"א הבין מ"ש הב"י בשם התוס' דר"ל שהמורש' הוא אלם אבל זה אינו אלא כוונת התוס' לומר דלפעמים המלו' אינו רוצה לדון עם הלו' מחמת שהלו' הוא אלם ובעל טענות ואינו רוצה לריב עמו א"כ מורש' זה לא טוב עושה שמתעבר על ריב לא לו ומה לו בזה יתבענו המלוה בעצמו אבל כשאין יכול לטרוח להביא מעותיו מצוה קעביד וכ"מ בכ"מ דכונת התוס' שהלוה הוא אלם ולפ"ז נראה דאין כאן פלוגת' כלל וכולם לדבר אחד נתכוונו דכל שהמורש' עושה מחמת שהוא בענין שאין המרש' יכול לעשות כן מצוה קעביד. רק כשהם בעיר א' והמרש' יכול לעשות כמו המורש' רק שמונע מפני אלמות הלוה א"כ מתעבר כו'. ש"ך.
(כו) בפניו: פי' שלא בפני המורש' דאין העדים קונין לו שלא מדעת בדבר כזה שיש בו חובה דהרי נקרא אשר לא טוב עשה ולכן אפי' נתרצה אח"כ אינו כלום כיון דהקנין לא חל מעיקרא כן הוא דעת הריב"ק במרדכי ואף שהביא שם דעת ר"י דבמקום שאין המרש' יכול לטרוח דמצוה קעביד ואין זה חובה מ"מ דעת הרמ"א להכריע כדעת הריב"ק דמסתבר טעמי' דאף אם עביד מצוה מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה מש"ה אף אם נתרצ' אח"כ לא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע ואין לנו אלא מהריצוי ואילך ומתחל' לא חל הקנין עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דגם הרמ"א לא איירי אלא בענין שביאר מקודם כגון שהוא אלם וכה"ג אבל במקום דמצוה קעביד ודאי יכול לעשות מורשה שלא בפניו וע"ש (וכ"כ הט"ז ודלא כהסמ"ע ע"ש).