שולחן ערוך חושן משפט קכו טז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · טז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אמר ליה במעמד שלשתן ליתן לבעל חובו מנה והתחיל ליתן לו ואח"כ נמצא שטעה בחשבונו ואינו חייב כלום אע"פ שפטור מליתן לו יותר מ"מ מה שנתן כבר נתון ואינו יכול להוציא מידו:
מפרשים
ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציאו מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן לו המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לו' דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקיצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחלה שלא בפני עדים דאי בפני עדים לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמוד' בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא:
(עא) אמר ליה כו'. עיין בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ג' סי' צ"ט:
(עב) ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציא מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותי' והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לומר דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחל' שלא בפני עדים דאי בפני עדיכ לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמודה בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא עכ"ל סמ"ע ובתשו' הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים ומתחל' כ' הרא"ש ב' טעמים לפטרו חדא משום שיוכל לומר טעיתי והיינו כסברת בעה"ת ועוד דלא הזכיר לו המנה וכדלעיל סעיף ג' ובסוף חייבו הרא"ש מב' טעמי חדא דא"י לומר טעיתי וכסברת התו' ועוד דכיון שכבר נתן ובתחלת התשובה עיקר טעמו היה משום שלא הזכיר המנה וכ"כ בתשובת מהר"י ן' לב ס"א כלל י"ח סי' ק"ג. ומהר"ר שלמה כהן ס"ב סי' קמ"ח השיג עליו לפי מה שהבין מדעתו שכוונתו לומר דלבעה"ת אפי' במה שנתן יכול לומר טעיתי (וכן הקשה עליו בספר גדולי תרומה) ועוד השיג עליו דהאיך יעלה על לב שמתחלה כתב הרא"ש ע"פ סברת בעה"ת ואח"כ ע"פ סברת התו' ושלא כדת השיג עליו דלא קאמר מהר"י ן' לב אלא דבתחלת דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו כסברת התוס' דאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי זהו דלא כבעה"ת אבל מה שמסיק הרא"ש בסוף דבריו כ"ש שהוציא המעות מתחת ידו כו' גם הבעה"ת מודה דהא פשיטא כיון שהוציא המעות מתחת ידו תו לית ליה מגו והיכא דלית ליה מגו פשיטא דגם הבעה"ת מודה. וגם מ"ש דהאיך יעלה על לב שמתחל' כתב ע"פ סברת בעה"ת ואח"כ ע"פ סברת התו' לק"מ שהרי לא פטרו הרא"ש מתחלה מטעם זה לחוד אלא דקאמר שיש לפטרו מב' טעמים וא"כ נהי דבתר הכי מסיק כסברת התו' מ"מ הדין הראשון אמת דכשלא הזכיר לו המנה פטור מליתן ואעפ"כ מה שכבר נתן אינו יכול להוציא מטעם שכתב הרא"ש שם דניחא ליה דליקום בהימנותיה. ועוד יש לפרש תשו' הרא"ש דמיירי בתחלת התשוב' אפי' היכא דיכול לברר הטעות בעדים ואפ"ה מה שכבר נתן אינו יכול להוציא וכן פי' הב"ח. וכן מוכח בהרא"ש שם מטעמו שכתב דאפי' ידע דלא נשתעבד הוי כמחל לו מכח דליקום בהימנותי' כו' משמע שם דאפי' ידוע שטע' אינו יכול להוציא מה שכבר נתן. ומ"מ לענין דינא דבר זה צ"ע דאף שנרא' כן דעת הרא"ש מ"מ צ"ע דהדעת נותן כיון שמברר הטעו' בעדים פטור והראי' שהביא הרא"ש שם ממאי דקי"ל בפירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה לקמן סי' ר"ט סעיף ד' לפע"ד אין ראיה משם דהתם כיון דדינא הוא דיכול לחזור בו והניחו לאכול ולא מיחה בו מסתמא מחל לו והקנה לו בקנין גמור משבחו לעולם משא"כ הכא מה ה"ל למיעבד והלא המעו' כבר בידו ומיד שנזכר שטע' תובעו לדין ונראה דגם הרא"ש לא סמך הטעם זה לחוד אלא עיקר הטעם דאינו נאמן לומר טעיתי כיון שכבר נתן ודו"ק:
(נב) והתחיל: עי' בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' צ"ט (ובתשובת שב יעקב חח"מ סי' ד').
(נג) להוציא: דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו אפי' אם ידע דלא נשתעבד אפ"ה ניחא לי' דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר בי' שלא ליתן המותר כ"כ הטור וכתב הסמ"ע דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחל' שלא בעדים ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא דאי בעדים לא הי' נאמן אפי' על המותר לומר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמודה בפני עדים עכ"ל. והש"ך כתב דבתשובת הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים כו' ע"ש.