באר היטב על חושן משפט קכד

סעיף אעריכה


(א) בביתו:    ואפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרמב"ם ועיין בהמחבר שם ס"ו כ"כ הסמ"ע בשם הד"מ וז"ל הש"ך ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נראה דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז וז"ל ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדון לדיינים קבועים ה"ל כקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבלה כלום ע"כ וא"כ ה"ה הכא אלא דקשה א"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר כשאין התובע מעכב והרי לא נהגו עכשיו כן אלא נראה כמ"ש הסמ"ע שם תחלה דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור וא"כ התובע מסתמא נותן כח ורשות לזה שעמו ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דא"י לעשות מורשה אפי' אינו עומד הוא בב"ד ולפ"ז מ"ש הפוסקים כאן דכשעומד בב"ד אפי' תובע אסור למנות מורשה היינו כשידוע שאינו נותן לו כח ורשות. ש"ך.


(ב) ונשים:    ע"ל סוף סימן צ"ו בטור אימת מזמנים נשים ובתולות לדין. סמ"ע.


(ג) אומנתו:    כתב הש"ך דלפי מה שנתבאר ביורה דעה ריש סימן רמ"ג דהיינו אם יש אומנות או מו"מ להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים ת"ח לבא לדין וצ"ל דכמ"ש שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורש' עוד פסק שם דאם הנתבע מינה מורשה ועמד בדין ונתחייב המורשה על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למהדר ביה ואין דבריו נכונים לע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודאה היא לכ"ע ע"ש וראייתו ברורה מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיודה במקצת כו' ע"ש (נשים יקרות שנתחייבו שבועה אין לבזותן להביאן לב"ד אלא נשבעות לפני סופרי הדיינין הרדב"ז ח"א סי' נ"א. מחלוקת זה הוא בדיני ממונות אבל בד"נ נראה שהדבר בהפך שהתובע אינו ממנה מורש' והנתבע ממנה הריב"ש סימן רל"ה ונ"מ לדידן לענין מסור' כנסת הגדולה).