ט"ז על חושן משפט קכו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

(סעיף ו) אינו נאמן לומר שפרעו דברי המחבר בזה תמוהין ואין בידי ליישבם דאמאי אינו נאמן לומר אתה. גלית לי שפלו' המומחה לא רצה לשלם לך והאמנתי לך דהא מן הדין א"כ לשלם כיון דזאת ההמחאה היא בענין דלא קנה ופרעתיך משלי ותו דזהו דברי הרא"ש בד"ר סי"ב ולהרא"ש אפי' בענין דקני מצי אמר פרעתיך אחר שאמרת שהוא אינו רוצה לשלם לך כי הדין נותן שתוכל לחזור עלי כמ"ש המחבר ס"ט לסברא הב' שהוא דעת הרא"ש ובסמ"ע סקי"ג מוקי להא דמיירי שלא הודיעו אחר זה שאין המומחה חייב לו כו' ותמהתי דאי לא תבע ודאי לא פרעו ומה נאמנות שייך בזה ואי תבעו ממילא ידע שאין רוצה לקבל מן המומחה ואמאי לא נאמן לומר פרעתיך כיון שידעתי האמת שאין המומחה מחויב לשלם לך וע"כ פרעתיך מכיסי והמעיין בדברי רבינו בשם הרא"ש ז"ל מקור דין זה לק"מ דהתם מיירי שאמר פרעתיך בענין אחר כיון שאמר מתחלה שפרעו ע"י מע"ש וה"ל כאומר לא לויתי דהו"ל כאומר לא פרעתיך אך דברי המחבר א"א לי להולמ' ואין לדחוק ולומר דה"ק אח"כ אינו נאמן לו' שפרעו כיון שהודה שפרעו ע"י המחאה דזה אינו תלוי בנאמנות:

(סעיף ט"ו) והנותן צריך לישבע הא דאין הנותן צריך לשלם למקבל משום דנסתלק ממנו אפי' לדעת הרא"ש משום דהמקבל גרם לעצמו בהודאתו ואין לומר אמאי לא מצי למימר לא פטרתיך אלא לפי דעתי שהייתי סבור שחייב לך משום דמצי הנותן למימר איני מאמינך במה שאתה אומר שאתה יודע שאינו חייב לי אלא דק"ל ליחייב המומחה לשלם למקבל מטעם גרמא שעל פיו פטר הוא את הנותן מחוב שהי' לו עליו והי' לו לדקדק בהודאתו ומ"ש מהא דסי"ד דהנפקד גובה מהנותן מטעם שהיא גרם לו שיקבל עליו והיינו אפילו במתנ' וי"ל שאני הכא שהמקבל עצמו יודע מעיסקו של זה המומח' וע"כ אין שום פשיע' על המומח' לדקדק בהודאתו יותר מן המקבל שהוא מקבל זה בפרעון חוב שלי אפי' להרא"ש שיוכל אח"כ לחזור על הממח' מ"מ עכשיו הוא סומך על המומחה ואינו רודף אחר הממח' כי הוא סבור שקיבל הפרעון מזה המומח' והי' לו להשים על לבו שמא יברר הדבר אחר כך דאינו חייב כלום והממח' לא ירצ' להודות לזה ומהיכן אקח התשלומין ומש"ה אדרבא המקבל פושע יותר מן המומח' דהי' לו לדקדק קודם הפרעון דכשהוא נוטל הספק ומניח הודאי ע"כ יותר ראוי שהוא יפסיד ולא המומח' דאין עליו חיוב הדקדוק כ"כ כמו שהוא על המקבל משא"כ לעיל שהחילוק בין הממחה שהוא הנותן ובין המומח' שהוא הלוה או הנפקד ושניהם בטעות אחד ע"כ ראוי שהגורם היזק הוא יפסיד:

(סעיף כ"ב) הואיל ונתרצה כו' נ"ל דאפי' לסברא בתריית' דלעיל ס"ט דלא נסתלק המקבל מהנותן מודה כאן דנסתלק כיון דהעכו"ם כבר פטור בדיניה' מן הנותן וזה יש ללמוד ממה שאמר אחר כך אם המקבל הוא עכו"ם וא"א להשמט ממנו דפטור הנפקד גם כאן הוא כן שזה המקבל גורם להפסיד להנותן:

(ע"ש כן אעשה) נראה דהוצרך לזה דאף ע"ג דמעמד ג' אפי' בע"כ הכא שאני כי אין אנו יודעין שח"ל רק במ"ש כן אעשה הוא מודה וזה פשוט וגם בישראל בענין זה בעינן שיאמר כן אעשה אלא דכאן קמ"ל דלא תימא בעכו"ם דלא מהני דמחמת אונס עשה כן:

(ע"ש בהג"ה) אפי' נטל שלו כו' צריך עיון דזהו דעת ר"י שבמרדכי בהגהות בתרא ונחלק עליו דכ' על זה שהר"מ מפינטייז"א פליג וס"ל דאין אדם נתפס על חבירו אלא בשביל מסים וכבר פסק כן המחבר בסי' קכ"ח ס"ב והיא הל" פסוק' בכל הפוסקים ואם כן למה הביא רמ"א כאן דעת ר"י שוב ראיתי במרדכי אחד מוגה שהאי דהר"מ מפונטיז"א צריך להיות קודם האי פיסקא וקאי אדלעיל מיניה שם בענין כלילא דכובס:

(בטור סי"ג) וכן כתב בעל העיטור וכו' כנראה דמוקי לה ירושלמי בפטרו בפי' בזה דוקא אמרי' באם ליכא ערמה פטור הממחה א"כ [א"נ] מיירי דהמקבל מעכב מליתבע עד שהעני ובזה כ"ע מודו דפטור הממחה [אלא] דלפי תי' זה לא מתיישב שפיר הא דקאמר בירושלמי אבל עשו ערמ' חייב [ולא] מתיישב ת' הרא"ש שהביא רבינו ס"ז [ס"ד] במה שאמר והעני מכשהי' [מי שהי'] חייב לו דמשמע אלו היה בשעת מעמד ג' עשיר היה הממחה פטור וצ"ל שהוא בדרך זה לדעת העיטור והרא"ש וסמ"ע סקכ"א [סקכ"ג] כתב דגם הרא"ש מודה באם העני אח"כ ול"פ רק על מ"ש שהמומחה דוחה בלך ושוב ואיני יודע האיך יפרש מש"ר בשם הרא"ש סכ"א או שאין לו נכסים וכו' משמע מצד זה שהעני יכול לחזור על הממחה דא"ל דעני היה מעיקר' דהיאך כתב אח"כ וכן אני אומר בכל מעמד ג' הא בזה פשיטא לכולי עלמ' הוה מקח טעות:

ע"ש וכן כתב א"א ז"ל בפרק המקבל הקשה ב"י דהא אין שם מעות לב"ה ביד השולחני ותו דהתם אפי' פטרו בפי' לא מהני ונראה דחדא מתרצא בחברת' דלא עדיף התם בפוטרו בפי' ואין לו בידו כלום מהיכא דקיבל עליו סתם ויש לו בידו וכי היכי דהתם מצי הדר על בע"ה מאחר שיאמר פטרתיך בפי' בטעות ה"נ יכול לומר כאן בטעות קבלתי עלי להפרע מזה וזה מכוון בל' הרא"ש שם שכתב וז"ל אם אין רוצה ליתן השלחני פשיט' דחוזר אפי' אומר אני סומך על השלחני במעמד ג' דהרי השולחני יכול לחזור בו כיון שאין בידו כלום עכ"ל מבואר דוקא במקום שאין לו בידו כלום יכול לחזור אפי' אם אומר אני סומך על השלחני דהיינו שפטרו בפי' אבל ביש לו בידו אינו יכול לחזור אם פטרו בפי' וממילא משמע דבמקום שיש לו בידו יכול לחזור מיהת כל זמן שלא פטרו בפי' וצ"ל דלהרא"ש לית ליה מ"ש רמ"א ס"ב וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי וכו' ונראה דמש"ה הביא רבינו הפרק שכתב שם הרא"ש כן כדי לעיין שם שהדברים מכוונים כן אע"פ שאינם מפורשים בפי':

(סי"ג וי"א ודאי אם העני וכו') הב"י הקשה דהיינו דעת הרי"ף וסמ"ע תי' דיש חילוק לענין ידע המקבל או לא ידע ואינו יודע שום טעם לחילוק זה דכל שנתאנה הוא מקח טעות במ"ש הרמ"ה [הרמ"א] סי' רל"ב סעיף י"ח דאף שהוא נתאנ' אין לו להונות אחרים (א"ה איני יודע מה ענין ההיא דסי' רל"ב להכא דהתם ידיעת המאנה ודאי לא מעלת ולא מורדת לאפוקי הכא בידיעת המתאנה עסקינן דודאי אי ידע וסבר וקיבל מהניא מחילתו ודברי הסמ"ע פשוטים ע"כ) וצ"ל דעיקר שהבי' דעת הי"א משום סיפא דיש בה חידוש דכל שיש שם נאמנות גובה לוי בלא שבוע' דסד"א דאין נאמנות מועיל כלל לגבות בזה ובאמת היא נגד הסברא לכאורה דמ"ש ממ"ש בסי' ע"א ס"ג דאין נאמנות מועיל להודא' אם הודה שפרע וכיוצא בה שאין הנאמנות אלא על הפרעון ע"ש:

(סט"ו דכיון שלא היו עדים כו') רבים תמהו דלמה לו טעם זה והא אי מברר בעדים שטעה מהני כי יש לו מגו גם כן נהימני' במ"ש טעיתי ותו דאם בא רבינו לתת טעם למה לא דקדק קודם ההודא' עדיין קשה במ"ש באם יש מגו דפרעתיך אם הוא אחר זמן דנאמן ואם נאמר דקאי אחלוק' ב' דלעיל דהיינו אפי' יש עדים ואפ"ה יכול לומר טעיתי מכח מגו דפרעתיך מה יאמר רבינו בזה למה הודה וסמ"ע סקל"ז [סקל"ט] כ' שיכול לומר סמכתי עצמי שתוך זמנו לא יתבטל אותי וכו' וק"ל הי' לרבינו לומד טעם שזכר הסמ"ע ונ"ל דס"ל דבהודא' שלא בפני עדים אינו חושש להודות מספק כיון שאין עדים בהודאתו ולכך כתב טעם זה להורות דבזה מוד' הרא"ש שמבי' רבינו אח"ז וסברא [דסבירא] ליה אדם מדקדק כו' אבל כאן מודה מטעם זה שסומך עצמו על הודאתו וכמ"ש ומ"ה שפיר כתב רמ"א ודוקא אם הודה לו בפני עדים דהיינו אפי' הרא"ש מודה בלא עדים דלא אמרינן אדם מדקדק כו' אלא באין לו זכות אלא מכח מגו משא"כ כשמברר בעדים וכן מוכח מדברי הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין בדין זה שהביא ראיה מאומר לחבירו אתה חייב לי מנה ואמר ליה למחר תנהו לו ואמר להד"ם שחייב ה"נ בדין זה שהביא שאדם מדקדק לחברו בהודאתו ובהך דא"ל מנה אתה חייב לי אית' בהדי' בפ"ק דבבא בתרא דף ו' דמיירי שהוד' בפני עדים וכן בטור סי' ע"ט כתב רבינו בדין דאמר לו מנה אתה חייב לי דהוחזק כפרן משמע דבפני עדים מיירי דבהודה בינו לבינו לא שייך הוחזק כפרן כנ"ל פשוט אף שמוחז"ל חולק על דברי הסמ"ע שכ' כאן הרא"ש מודה בהודאות בינו לבינו והנלע"ד ברור כתבתי:

(סכ"ג סוחר שאמר כו') נ"ל דכך היה מעשה שסוחר א' מכר חפץ לב"ה אחד והמחה את הסרסור אצל הב"ה במעמד ג' באופן שבעל הבית יתחייב ליתן לסרסור והסרסור נתקשר נגד הסוחר שיבי' לו המעות מבעה"ב ואח"כ עכב בעה"ב את המעות מחמת הסרסור כי בע"ד שלו הוא ופסק דאם האמת כן הוא מחריב לשלם לסוחר כי זה דומה כמו שכבר קיבל המעות מן הב"ה אבל אם הסרסור טוען ששקר טוען עליו וגזילה הוא בידו ואני לא קבלתי עלי לשלם מה שיגזלוך על כן פטור עד שישבע ובזה ניחא מה שהק' ב"י בזה: