רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק א


(דף ב.) (א א) שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע:

גמ' למה לי למיתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא א"ר פפא ואיתימא רב שימי בר אשי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו (א ב) מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ופלגי לה לטלית ופלגי להו לדמי:

(תוספתא פ"ק) ת"ר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שטענו והודה לו אבל אם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ואמרינן עלה (בקידושין דף עד.) וניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי ושמעינן מינה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר מהאי נקיטנא מדעתאי ומהאי נקיטנא בעל כרחאי וקשיא לן הא דגרסינן הכא ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה מכלל דאי ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שנים אוחזין בטלית קתני ומסתברא לן דהא דקתני שנים אוחזין בטלית לאו אכולה מלתא קתני אלא אמציאה בלחוד קתני אבל מקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא ומשום הכי אמרינן לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה הא ידע מהימן אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהן אדוקין בו אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדיות דעלמא תני רב תחליפא (ב א) בר מערבא קמיה דר' אבוה שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ד' אבהו ובשבועה אלא מתני' דקתני דפלגי כי הדדי היכי משכחת לה אמר רב פפא מתני' דתפישי בכרכשתא אמר (בגמרא רב משרשיא וברא"ש איתא א"ר אשי) רב ששת הלכך האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה ומאי שנא מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת (ב ב) התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא:

אמר רבא ואם היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא לא צריכא דמקרב לגבי חד מינייהו מהו דתימא א"ל פלוג לרחבה כי היכי דשקיל לכוליה דהבא קמ"ל דאמר ליה מאי חזית דפליג הכי פליג הכי והוא דתפיסי בכרכשתא אבל לא תפיסי (ג א) בכרכשתא כל חד וחד מאי דתפיס דיליה הוא:

בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו ה"ד אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי קא צווח מאי הוה ליה למעבד לא צריכא דאישתיק ולבסוף צווח מאי מי אמרינן מדאישתיק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דאישתיק מעיקרא קא סבר הא קא חזו ליה רבנן מאי אמר רב נחמן (בגמ' איתא אר"נ ת"ש כו') בר יצחק תא שמע במה דברים אמורים ששניהם אדוקין בה אבל היתה טלית יוצאה מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה היכי דמי אילימא כדקתני פשיטא אלא לאו כגון דתקפה אחד בפנינו לא הכא במאי עסקינן דאתו לקמן כי תפיסי לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלגוה ונפוק אזול והדור אתו כי תפיס לה חד מנייהו האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתי ניהליה דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא השתא מוגרת לה ניהליה בלא סהדי הלכך מוקמינן ליה בידא דחבריה ואמרינן ליה להאי זיל את אייתי ראיה דבדמי אגרתה ניהליה ואי בעית אימא כגון דאתו לקמן מעיקרא כד תפיס לה חד מנייהו ואידך קא מסריך בה סרוכי קא משמע לן דסירוכא ולא כלום הוא (ג ב) ובעיין לא איפשיטא:

ההיא מסותא דהוו קא מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא קם חד מינייהו אקדשה קדשה או לא קדשה ת"ש דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאה בדיינין הקדישו קדוש ואע"ג דלא אפקיה והא א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלין שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותא דמרה קיימא וכן הלכתא.

ומטלטלי נמי דקא אמרינן אע"פ שהוא יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש ה"מ היכא דבפריה דצריך להוציאו בדיינין אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה מיניה יהיב ליה ניהליה כמקרקעי דמי דקי"ל דפקדון ברשותא דמריה הוא והכי נמי איתמר משמיה דגאון כדאמרינן:

ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר' רשב"ג אומר יחלוקו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה לר' הא דתנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו אמר רבא אמר רב נחמן במקויים דברי הכל יחלוקו וכי פליגי בשאין מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה מלוה פליג ואי לא לא פליג מ"ט חספא בעלמא הוא מאן משוי ליה שטרא לוה לוה הא קאמר פרענא ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה פליג וקי"ל כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

(דף ז:) ויחלוקו דקאמרינן לדמי ולא לשטרא דאי לא תימא (ד א) הכי הא דתנן שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה חולקין הכי נמי דפלגי לה בשלמא טהורה חזיא לבשרא אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה אלא לדמי ה"נ לדמי:

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:

וכי מישתבע לא לימא שבועה שכולה שלי משום דלא יהבינן ליה כולה ולא לימא נמי שבועה שחציה שלי משום דקא מרע ליה לדיבוריה אלא נימא הכי כולה שלי היא ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה:

ומאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולימא מגו דתפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא אמר רב ששת בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא מאי טעמא ממון אפשר בחזרה שבועה לא אפשר בחזרה:

אמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות וה"מ דאסהידו סהדי דההיא שעתא דכפריה בב"ד הוה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי הוה נקיט ליה בידיה ואי לא הוי כי האי גונא לא מיפסל דאמרינן דלמא איגניבא מיניה וסבר אכפריה השתא עד דבחישנא ומשכחנא לה ומהדרנא לה ניהליה וגרסינן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא קה:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואם איתא מכפירה אפסיל ליה אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דליכא כפירה סבר אישתמיט ליה עד דמייתינא לה תדע דאמר רב אידי בד אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אלמא בל היכא דאית ליה לאישתמוטי בפקדון כמלוה דמי ולא מיפסל עד דמשתבע:

תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידין אותו שיש לו נ' זוז נותן נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וכן הלכתא.

ואמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב מ"ט הילך כמודה במקצת טענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא דכיון דתפיס הילך הוא וקתני ישבע רב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דקאמר ליה הילך הני חמשין דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו בידיה מלוה ובאידך חמשין הא לא קא מודה ליה הלכך ליכא הודאה מקצת הטענה ולרב ששת קשיא מתני' אמר לך רב ששת מתני' תקנת חכמים היא כר' יוחנן וסוגיין כרב ששת דאמר הילך פטור מדקא מקשינן בפרק השואל בענין היו ליה שני עבדים אחד גדול ואחד קטן המוכר אומר הקטן מכרתי והלוקח אומר הגדול לקחתי ישבע המוכר (ד ב) שהקטן מכר אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא מדקא מקשינן הכי שמעינן דכדרב ששת ס"ל דאמר הילך פטור.

ולרב ששת דאמר הילך פטור קרקע מאי אצטריך קרא למעוטה משבועה הא כל קרקע הילך היא אמר לך רב ששת כי אצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות מהא שמעינן היכא דטענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דאי לא תימא הכי אמאי איצטריך קרא למעוטי הודה בכלים וכפר בקרקעות הא חטין ושעורים נינהו אלא לאו ש"מ טענו חטים ושעורים והודה בא' מהן חייב:

תנו רבנן שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת טענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור והלכה כר"ע דקי"ל הלכתא כר"ע מחבירו וכי פליג ר"ש ב"א עליה דר"ע היכא דאמר לוה שלש אבל היכא דאמר לוה שתים אפילו ר' שמעון ב"א מודה דפטור משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ושמעינן מינה דהיכא דאמר ליה מנה לי בידך חמשין מינייהו בהדין שטרא וחמשין על פה ואמר ליה אידך חמשין דבשטרא אית לך גבאי וחמשין דעל פה לית לך גבאי דמשלם חמשין ונשבע שבועת היסת ומיפטר משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירות והודאות שעבוד קרקעות ותנן טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה מקצת כלים חייב מקצת קרקעות פטור:

ההוא רעיא דכל יומא הוה מסרי ליה חיותא בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו אמר מר (בגמ' איתא זירא) זוטרא אם איתא לדרבי חייא קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי ואי איתא משתבע גזלן הוא א"ל לשכנגדו קא אמינא.

השתא נמי נחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור וא"ר נחמן משביעין אותו שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן מהא שמעינן דהלכתא כמאן (שבועות מ:) דמתני להא דרב נחמן ארישא דמתניתין דקתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת וב"ש אסיפא דקתני מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת:

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב סתם רועה פסול ה"מ רועה דידיה אבל רועה דאחריני סתמיה כשר דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ויקרא יט ולפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

מתני' היו שנים רוכבין ע"ג בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובזמן שהן מודים או שיש להן עדים חולקין שלא בשבועה:

(ה א) היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר לו אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום:

גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציא' לחבירו קנה חבידו וא"ת משנתנו דא"ל תנה לי ולא אמר זכה לי:

מתני' ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה :

ראה אותן רצין אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום:

גמ' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"ט תקינו להו רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי וכל מקום דקאמרינן לאו כל מקום ממש אלא בשדה דעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רה"ר דלא דחקי רבים בהו אבל ברה"ר דדחיקי רבים בהו אי נמי בשדה חבירו לא קנו ליה ארבע אמות דיליה:

ואמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות

(ה ב) דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב דברים כד וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ותניא אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום וילפינן מציאה מגט וכשם שחצרה כידה לענין גט כך חצרה בידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ארבע אמות דלא ילפינן קטן מקטנה:

ראה אותן רצין אחר המציאה וכו':

אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רבה בר בר חנה (בגמ' ליתא אר"י) א"ר יוחנן והוא שעומד בצד שדהו והא דא"ר יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא:

ודוקא לענין מציאה אבל לענין גט כגון שזרק גט לחצרה אפי' חצר המשתמרת אי עומדת בתוך חצרה הוי גט ואי לא לא הוי גט דהאי חצר אתרבאי משום יד ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו:

אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו אמר ר' ירמיה (בגמ' אי' א"ר ירמיה אר"י והוא) והוא שרץ אחריהן ומגיען:

בעי ר' ירמיה במתנה היאך קיבלה מיני' ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען כיון דמתגלגלין כמונחין דמי ומאי שנא גבי ראה דלא קני וגבי מתנה דקני גבי מתנה דעת אחרת מקנה אותן וגבי מציאה לא:

מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שגרשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן:

גמ' א"ר חייא בר אבא אמר רבי (ו א) יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה:

פשיטא משום שלא נתן לה כתובתה תהא מציאתה שלו לא צריכה במגורשת ואינה מגורשת דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה הכא הא איכא איבה:

ירושלמי (כאן הל"ד) ר' יוסנה בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה א"ר הושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כן צריך מתני' ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקומי מתני' במגורשת ואינה מגורשת ואשכחן סייעתא להאי סברא דילן בפרק שני דייני גזילות וכבר פירשנוה התם (בסימן שפט) :

מתני' מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעין מהן אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר"מ וחכ"א בין בך ובין כך לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן:

גמ' טעמייהו דרבנן דאמרי בין כך ובין בך לא יחזיר דסבירא (דף יד.) בשם שמואל להו אחריות טעות סופר הוא ואפילו שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הלכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא וכן הלכתא:

והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ולא חיישינן לקנוניא א"נ לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אוקימנא בשטרי הקנאה פירוש שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך שעבד למלוה נפשיה והשתא דטריף בדין טריף אבל שטר שאין בו קנין דלא שעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה עד שיהא המלוה עמו דכיון דשקיל ליה מלוה לשטרא אישתעביד ליה לוה מההיא שעתא:

ואביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו לומר דמישתעביד ליה משעת חתימה לית הלכתא כותיה דהא רבא פליג עליה בהאי סברא כדאמרינן לקמן ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה והוינן בה בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעל אמאי יחזיר ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה היא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא (ו ב) כדין ואמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל פירוש דאמרינן אי לקנוניא בעיא הוה לה למחול לבעלה ותהדר ותפלוג בהדיה ומדלא מחלה ליה לבעלה אלא כתבה ליה שובר שמעינן מינה דדוקא כתבה ליה וליכא קנוניא על הלקוחות ושמעינן מהא דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ואביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל הכא במאי עסקינן דלא חיישינן לקנוניא כגון שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה שכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא חיישינן דלמא זבינתה בטובת הנאה דאם איתא דזבינתה בטובת הנאה כתובה מאי בעי גבה גבי לוקח בעי דהויא ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישינן לשתי כתובות וקא יהבה ליה ללוקח חדא ופשא גבה חדא ומדלא חיישינן להא מילתא שמעינן דאיתא לדשמואל ואביי לשתי כתובות לא חייש ועוד שובר בזמנו טורף כלומר אע"ג דזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי דכיון דכתבה ליה לשובר בניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתובה משעת חתימת עדים בשובר ואף על גב דלא מטא לידיה דהויא ליה כמחילה וכשהוא טורף עכשיו מניסן כדין טורף והיינו דקאמרינן אביי לטעמיה דאמד עדיו בחתומיו זכין לו ושמעינן מהא דלית ליה לרבא האי סברא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו דאי אית ליה לרבא האי סברא דאביי לא שמיעא ליה מהא מתני' דאיתא לדשמואל וקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא ברבא ואי אמרת דאפליג בהדיה הוא רבה הא רבה נמי רביה דאביי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דקאמרינן בפרק המפקיד (דף לח:) מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. רבא אמר מכי שלמין יומי אכרזתא פירוש המכריזין על הקרקע לאחר כתיבת האדרכתא והנה רבה ורבא תרוייהו לא סבירא להו הא דאמר אביי עדיו בחתומיו זבין לו:

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בע"ה וקא טריף לה מיניה דינא עליה דראובן לאשתעויי דינא בהדיה.

ולא מצי א"ל בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת לה מיניה עלי דידי הדר ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי:

ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטרי סברת וקבילת מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי פי' כגון דאית ליה ארעא אחריתי גבה דההיא ארעא ואיכא מיצרא בינייהו אי דייש לההוא מיצרא דביני ביני ושווינהו לתרויהו ארעא חדא הרי החזיק ואינו יכול לחזור בו ואי לא יכול לחזור בו איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך:

(ז א) איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר אין לו שבח ויש לו מעות אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח לו ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.

פירוש הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא כגון שלקח שדה באלף זוז והוציא עליה מאתים זוז וחזרה להיות שוה אלף ומאתים זוז אלא האי שבחא דאמר רבא שבחא דאתי ממילא הוא כגון שלקח שדה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים בכי הא אמר רבא שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקח הוו זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו דהיינו רבית אי נמי משום דסבר לה כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשום פקדון ולהכי אמר רבא שבח אין לו אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר קמן וגרסינן נמי בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צו.) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ושמעינן מינה דשבח דאתי מחמת הוצאה דלוקח הוי הלכך שקיל ליה מיניה דנגזל:

אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח בין שבחא דאתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת הוצאה אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח

(ז ב) אנא איקום ואישפי ואידכי ואימרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי אמר ליה (בגמ' חייא בר אבין) רב אדא בר מתנא לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב ליה הכי ה"נ דלא טריף בע"ח שבחא א"ל אין ה"נ א"ל ויפה כח מתנה מכח מכר א"ל אין יפה ויפה וכן הלכתא ומסתברא דהאי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף וכן הלכתא:

תניא המוכר את השדה לחברו ובא בעל חוב וטרפה אם השבח יתר על הוצאה נוטל השבח מבעל הקרקע (ח א) ואת ההוצאה מבע"ח ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא ההוצאה כשיעור שבח מבעל חוב ואקשינן ושמואל האי במאי מוקי לה אי בלוקח מן הגזלן קשיא רישא דאמר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא אי בבע"ח קשיא כולה דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח ואמאי נוטל את היציאה מבע"ח ופריק אב"א בלוקח מן הגזלן וכגון שיש לו קרקע א"נ בשקנו מידו ואיבעית אימא בבע"ח ולא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאין מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבע"ח אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח מאי איכא למימר לימא ליה אי הוה לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחא הב"ע כגון דשויה ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:

כללא דנקטינן מהאי שמעתא דהיכא דמסיק בע"ח במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקיה לבע"ח אי נמי אית ליה זוזי ללוקח והוי ההיא ארעא אפותיקי לבע"ח דינא הוא דטריף בעל חוב להאי אדעא כולה והדר לוקח בדמי דיליה כוליה עליה דמוכר דקיימא לן כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי וכו' והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוי ללוקח:

והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל אי לא חזיא ללוקח שקיל ליה לדמיה מבעל חוב כדאמרינן התם (בבא בתרא יג:) כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים:

והיכא דשויה ניהליה אפותיקי ולא קא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחה שקיל ליה בע"ח לכולה ארעא ושבחא דילה שיימינן ליה אי השבח יתר על הוצאה שקיל לוקח הוצאה מיניה דבע"ח דהוצאה גבי דידיה היא ואיהו קא מתהני בה ומאי דפייש ליה משבחא שקיל ליה מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקום ואישפי ואידכי ואימרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון והיינו טעמא דלא שקיל ליה מבע"ח דא"ל ארעא דידי אשבחא הלכך שקיל ליה ממוכר כדאמרינן ואי הויא הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח מינה דהוצאה אלא שיעור שבח ושקיל מבעל חוב דשבחא גביה ניהו דאי לאו הוצאה ליכא (ח ב) שבחא:

ומאי דפייש ליה ללוקח מהוצאה לא שקיל מיני' כלום לא מבע"ח ולא ממוכר דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבחא כנגדה:

(עי' עוד ברי"ף פרק המקבל סימן תקע"ד) הדין כללא דשמעינן מהא שמעתא בדינא דבע"ח בהדי לוקח.

ועוד שמעינן מינה בדיניה דלוקח בהדי גזלן ונגזל.

דהיכא דזבין לוקח ארעא מגזלן ואשבחה ואתא נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל לה נגזל ולשבחא דאית בה וחזינא ליה לשבחא אי הוי יתר על הוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דשבח הוצאה גביה דנגזל הוא ואיהו מתהני ביה.

ומאי דפייש ליה משבחא שקיל ליה מגזלן שכך כותב לו אנא איקום ואישפי ואידכי וכו'.

וה"מ בשלא הכיר בה שאינה שלו אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ומאי דפייש מן שבחא פסיד ליה ולא שקיל ליה מיניה כלום כדאמר רבא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו.

ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח מנגזל ולא שקיל מיניה דגזלן כלום אלא קרנא דשקיל מיניה בעידן זביני בלחוד בין הכיר בה שאינה שלו ולקחה בין לא הכיר בה דהא איכא פסידא גביה מעיקרא:

ואיכא מאן דאמר הא דשמואל שינויא דחיקא היא ולא סמכינן עלה ולעולם נוטל הלוקח ההוצאה מבע"ח כפשוטה דהא מתניתא דלא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשות דקיימא לן שמין לו וידו על התחתונה ואנן מסתברא לן דלא דמי לוקח ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דיורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה שלא ברשות אדעתא דשקיל ממרא דארעא הוא דמשבח בה בגופיה ובממוניה אבל לוקח כי מפיק ממוניה או משבח בידיה לאו אדעתא דשקיל ליה מבע"ח הוא דעבד הכי אלא אדעתא דאי מפיק לה בע"ח מיניה הדר עליה דמוכר ושקיל מיניה כוליה ממונא בין קרנא בין הוצאה בין שבחא דאתי ממילא והיינו דקא מסייע ליה רבא לשמואל ואמר תדע דבע"ח גובה את השבח שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואמרוק זביגי אילין אינון ועמליהון וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי ופירוש עמליהון שבחא דמשבח לוקח בידיה דהדר שקיל ליה מיניה דמוכר וכל שכן שבחא דמשבח בממוניה דלא שקיל אלא מיניה דמוכר לפום הדין תנאה דקביל עלוהי ומהאי טעמא לא שקיל ליה מבע"ח היכא דמסיק ביה במוכר שיעור ארעא ושבחא והרי מתנה דלא כתיב בה האי תנאה לא טריף בע"ח שבחא דיליה ושמעת מיניה דמשום הדין תנאה הוא דטריף בע"ח שבחא בין שבחא דאתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת הוצאה:

אמר שמואל בע"ח גובה את השבח (דף טו.) שבח אין פירות לא פירוש הני פירות דלא גבי להו בע"ח פירות דאכל להו לוקח נינהו אי נמי פירות דתלישי אבל פירי דאיתנהו האידנא מיחברי בארעא גבי להו בע"ח והיינו דאמרינן והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליבצר ולהינטל על הכתף:

בעא מיניה שמואל מרב הלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינה שלו דמקחו בטל אם חזר המוכר ולקחה מבעלים הראשונים מהו מקחו קיים או לא א"ל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כלומר (ברא"ש העתיק כיון) ביום שחזר הגזלן ולקחה מנגזל וקנאה קנין גמור נתקיימה ביד הלוקח שלקחה מגזלן דכי זבנה לוקח שלקחה מגזלן בכל זכות שתבא לידיה זבנה ניהליה.

מ"ט מר (ט א) זוטרא אמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא ומשום הכי טרח וזבין לה מנגזל כי היכי דתיקום בידא דלוקח רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מאי בינייהו איכא בינייהו מתנה מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה ומאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלן א"ל מאי גזלי מינך והלכתא כרב אשי דסוגיא דשמעתא כותיה:

פשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה לאו לאוקומה קמי לוקח קא בעי נפלה ליה בירושה ירושה ממילא קא אתיא ולאו איהו טרח בתרה.

גבייה בחובו חזינן אי אית ליה ארעא אחריתי לנגזל ואמר הגזלן אנא הא קא בעינא לאוקומה קמי לוקח קא בעי ואי לא לאיפרועי זוזיה הוא דקא בעי.

יהבה ניהליה במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וח"א לא הדרא מאן דאמר הדרא סבר בירושה דמיא דממילא קא אתיא ומאן דאמר לא הדרא סבר בזביני דמיא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה להכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה ועד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה אמר רב הונא עד שעת העמדה בדין חייא בר רב אמר עד דמטיא אדרכתא לידיה רב פפא אמר עד דמתחלי יומי אכרזתא והלכתא כרב פפא והכי קא פסק רבינו האי גאון זצ"ל.

וההוא מימרא דכתב בספר מקח וממכר ואמר לית הלכתא כותיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהאי מימרא דיליה שייך בהאי מימרא אחרינא דיליה דאמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואמרינן עלה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקיימא לן דלית הלכתא כר"מ דקאמרינן בהאשה רבה (יבמות צג.) אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא ברב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור"מ כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקכ כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם והני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו אלמא לית הלכתא כרב ומדליתא בהא ליתא נמי בהאי אחריתי דתרוייהו חד טעמא נינהו קא הדר ביה מיניה בתשובה וקאמר דהלכתא כרב בהא דמדחזינן מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי קא שקלו וטרו אליבא דרב שמעינן דהלכתא כוותיה דרב ועוד דגרסינן בפרק איזהו נשך בענין הא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתנן לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מנכסים בני חורין נימא לא ניתן ליכתב ומפרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס למריה ומוקים לשטריה הכא אברוחי קא מברח לה מיניה שטריה מקיים ליה אלמא הלכתא כותיה דרב דאי לאו הלכתא היא לא הוו מפרקי מינה:

תניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר (ט ב) כלום מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מ"ש רישא ומאי שנא סיפא א"ר יוחנן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו:

ירושלמי בלוה בתכריכי אביו פירוש כגון שהיה אביו גוסס ולא היו לו תכריכין ומכר מה שהוא יורש מאביו היום לקנות לו תכריכין:

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעליו מ"ט אי משום כתב ללות ולא לוה כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר א"ל ר' זירא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו אבל היכא דחיישינן לפרעון לא יחזיר וליתא להא דשמואל דהא איתותב לעיל (דף יג:) בהאי פירקא ועוד דר' יוחנן פליג עליה וקי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

א"ר אבהו א"ר יוחנן המוצא שט"ח בשוק לא יחזירו לבעלים ולא מיבעיא היכא דלא כתוב ביה הנפק ומאי ניהו קיום ב"ד דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר מ"ט חיישינן לפרעון איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר א"ל (מדפ"י) לאו כל מעשה ב"ד שוין אלא כגון דהוחזק כפרן א"ל רבא ומשום שהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל דלמא הדר ופרע אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכדר' זירא:

וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דא"ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין (י א) כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אין נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו ורב זביד משמיה דר"נ אמר בין חייב אתה ליתן לו ובין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו וקיי"ל כרב זביד ואע"ג דקי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמרי' לעיל (דף טו.) בין לרבה בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין ופרקינן הכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין אלמא העמדה בדין כשטר דמיא ה"מ היכא דלא צאית לדינא א"נ צאית לדינא ואתברר דלא פרע אבל היכא דצאית לדינא ונפיק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דלמא פרע ליה אלא אי איכא לפלוגי בכפרן הכי הוא דאיכא לפלוני צא תן לו ואמר פרעתי ועדים מעידין אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ועדים מעידין אותו שלא פרעו לא הוחזק כפרן לאותו ממון מאי טעמא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דמעייני לי רבנן בדינאי:

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וישלם וה"מ דכפריה בב"ד כי הא דשבתאי בריה דר' מרינוס כתב אצטלא דמילתא לכלתיה בכתובתה וקיבלה עילויה אירכסא כתובתה אמר לה לא היו דברים מעולם אתא לקמיה דרבי חייא אתו סהדי ואסהידו ביה דכתב לה א"ל רבי חייא זיל הב לה הדר אמר פרעתי א"ל ר' חייא הוחזקת כפרן לאותה אצטלא זיל שלים:

א"ר אבין א"ר אילעא אמר רבי יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע:

ושמעינן מיניה דהיכא דנתחייב שבועה בב"ד ויצא מב"ד ולאחר זמן תבעו חבירו באותה השבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע שהוא נאמן ואינו חייב לישבע:

א"ר אסי א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים וה"מ כשחייב מודה דהא ליכא למיחש דאי משום כתב ללוות ולא לוה הא כתוב ביה הנפק ואי משום פרעון דדלמא פרעיה למלוה והאי דקאמר לא פרעתיה דקא בעי למהדר למיזף ביה האידנא וחייש משום פשיטי דספרא ואשתכח דקא טריף בשטר שנמחל שעבודו הא נמי ליכא למיחש דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מלתא דזמניה בו ביום הוא לא שביק דאמר שמעי בי רבנן ומפסדי לי:

אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום מאי טעמא כל תנאי בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי.

אמר (י ב) לפניו רבי חייא בר אבא לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה:

מתני' מצא גטי נשים ושחרורי עבדים דיאתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנן:

גמ' טעמא דנמלך עליהם שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה ורמינהי המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול אמר רבה לא קשיא הא דקתני אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול במקום שהשיירות מצויות.

והאי דשמעת מינה דמחזיר ואפילו לזמן מרובה במקום שאין השיירות מצויות.

ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ור' זירא אמר אע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת במקום שהשיירות מצויות לא יחזיר האי מלתא כיון דלא איפסיקא בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרי' ואע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר כלישנא בתרא דר' זירא אי נמי כר' ירמיה דאמר כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דלא חיישינן דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים.

אי נמי כרב אשי דאמר כגון דאמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא:

ת"ר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וה"מ היכא דלא נתנה האשה סימני הגט אבל היכא דנתנה האשה סימני הגט אע"פ שאין הבעל מודה יחזיר לאשה כדאמרינן לקמן (דף כה.) היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט ינתן לה:

ושחרורי עבדים ת"ר מצא גט שחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בזמן שהרב מודה מיהת יחזיר לעבד ואמאי ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבדא וקנה נכסי מניסן ועד תשרי ואזל הרב וזבנינהי ומפיק ליה לגט שחרור דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואסיקנא כי אתי למיטרף לקוחות אמרינן ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך:

(יא א) דיאתיקי ומתנה:

תנו רבנן איזהו דיאתיקי דא תהי למיקם ולהיות מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא דכתיב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה ואי לא לא הויא מתנה אמר אביי ה"ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה:

שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן:

הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא דייתיקאות ואפותיקאות ומתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה ופריק רב זביד מתניתין דשמעת מינה אם אמר תנו נותנין וברייתא דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה תרוייהו בשכיב מרע ולא קשיא מתני' דקתני נותנין בדידיה דבר מהדר הוא דאמרינן אי יהבה לאיניש אחרינא לית ביה פסידא דקמא ובתרא בתרא זכי דהא הדר ביה מקמייתא וברייתא דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה כגון דאשתכח בתר דמית אבוה דאע"ג דבריה מודה ביה לא יחזיר דחיישינן דלמא כתבה הוא לאיניש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר ביה וסבר אנא לא מצינא למהדר אימא דאבא יהבה להאי דניהדרו ליה כתבא וליזיל וליפקה מיניה דהאי דהוא זכי מינאי ונפלוג בהדיה הלכך לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא אמרינן ליה אי קושטא קא אמרת דיהבה ליה אבוך ולא קא הדר ביה זיל את השתא כתוב ליה שטרא אחרינא דאי נמי לא יהבה אבוך ליה וכתבת את לאיניש אחרינא לית ליה לההוא קמא פסידא דקמא ובתרא קמא זכי וה"נ מתנת בריא אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאמרינן דלמא כתבה להאי מעיקרא ואימלך ולא יהבה ליה והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה והשתא הדר ביה וסבר מיהדר לא מצינא הדרנא בי אימא להו להאי יהבתה וניהדריה לכתביה דאי מפיק האי כתביה דקדים זכי וניזיל וניפלוג בהדיה אלא אמרי' ליה האי כתבא לא יהבינן ליה להאי דלמא יהבתה את לאיניש אחרינא וקא הדרת (בגמ' אי' בה) ליה אלא אי קושטא קא אמרת זיל את כתוב ליה להאי שטרא אחרינא דאי יהבתה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא דכי נפקן תרתי קמייתא זכיא:

ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי בטובת הנאה ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רבה ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וכן הלכתא:

(יא ב) מתני' מצא איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר כמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה.

מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו.

ואם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות:

גמ' מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא שהוא שימוש ב"ד ר' (גי' ד"ת ירמיה) יוחנן אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדתנן (סנהדרין כג.) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא:

מאי חפיסה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה מאי דלוסקמא א"ר פפא בדשמואל טליקא דסאבי:

תכריך של שטרות:

תלתא דכריכי חד בריש חבריה:

אגודה של שטרו' תלתא דרמו אהדדי וכריכי.

מאי מכריז שטרי שטרי:

רשב"ג אומר אחד לוה מג' יחזיר ללוה דאי ס"ד ממלוין נפלו מאי בעו גבי הדדי ודלמא לקיומינהו אזול דמקיימו ודלמא מידא דספרא נפול לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא:

שלשה לוו מאחד יחזיד למלוה.

דאי ס"ד מלווין נפול מאי בעו גבי הדדי ודלמא למכתבינהו אזול ונפול מידא דספרא דכתיבו בתלת ידי ספרי ודלמא לקיומינהו אזול לוה לא מקיים שטריה:

א"ר ירמיה בר (יב א) אבא אמר רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק בו ופסול ולא מיבעיא היכא דלא כתיב בכתב ידו דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה אלא אפי' היכא דכתיב בכתב ידו סבר דלמא מתרמי ואתי ליה בין השמשות ואי לא יהיבנא תברא לא יהיב לי זוזי אמר אכתביה אנא ואנחיה דכי אתא איתיב ליה תברא ואשקול זוזאי ואי קשיא לך הא דתנן ואם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות התם שנמצא השטר בין שטרות קרועין דאמרינן מדרמי ליה בין שטרות קרועין ש"מ האי שובר דוקא הוא:

וסמפון שיש עליו עדים ונמצא ביד הרא"ש ז"ל הביאו בלשונו ולא כ' יורשי.

מהר"ם יורשי מלוה משאלינן להו לסהדי דחתימין עלוהי אי פריע שטרא אי לא פריע ואי לא ידעי סהדי אי נמי ליתינהו דלישאלינהו אי אית ביה אשרתא דדייני כשר ואם אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה לשליש וסמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כגון שכתב בגופו של שטר לאחר חתימת העדים שטר זה פרוע כשר דאי לא פריע לא הוה מרע ליה לשטריה:

סליק להו שנים אוחזין