רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ט עמוד ב

הלכות רב אלפס

כלום מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מ"ש רישא ומאי שנא סיפא א"ר יוחנן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו:

ירושלמי בלוה בתכריכי אביו פירוש כגון שהיה אביו גוסס ולא היו לו תכריכין ומכר מה שהוא יורש מאביו היום לקנות לו תכריכין:

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעליו מ"ט אי משום כתב ללות ולא לוה כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר א"ל ר' זירא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו אבל היכא דחיישינן לפרעון לא יחזיר וליתא להא דשמואל דהא איתותב לעיל (דף יג:) בהאי פירקא ועוד דר' יוחנן פליג עליה וקי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

א"ר אבהו א"ר יוחנן המוצא שט"ח בשוק לא יחזירו לבעלים ולא מיבעיא היכא דלא כתוב ביה הנפק ומאי ניהו קיום ב"ד דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר מ"ט חיישינן לפרעון איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר א"ל (מדפ"י) לאו כל מעשה ב"ד שוין אלא כגון דהוחזק כפרן א"ל רבא ומשום שהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל דלמא הדר ופרע אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכדר' זירא:

וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דא"ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין

נימוקי יוסף

משום כבוד אביו. כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין וממהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון כך פרש"י ז"ל והגאון ז"ל פירש דדוקא בשאין לאביו תכריכין הא יש לו אין כאן כבוד אביו. ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין הא יתר מכאן לא ומיהו אם לא משכח לזבוני בכדי שיעור מצומצם מוכר עד כדי שיעור שימצא שכל זה בכלל כבוד אביו ומשום כדי חייו:

מה שתעלה מצודתי היום. תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימים שמא צריך הוא למזונות ומוכר הוא דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי של חדש או של שנה אין כאן [משום] כדי חייו וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל דכדי יום בעלמא קאמרינן ואין להקשות מהא דאמרינן דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר משום כדי חייו ואפילו הכי אמרינן בהנזקין (דף נט.) דמתנתו מתנה אפילו מרובה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע [שמע מינה] דכיון דתיקון רבנן לא פלוג דתקנת פעוטות לאחשבינהו תקון להו רבנן הכי במתנה כי היכי דליעבדו להו אינשי מילייהו אבל הכא דלאו משום האי טעמא הוא דוקא כדי חיי יום כדברי הגאונים ז"ל אמר המחבר ונראה דה"ה דאין הפעוטות מוכרין אלא כדי חיי יום אם אפשר ע"כ:

גרסינן בגמרא (דף טז:) א"ר הונא אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ושמעתיה דרב כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמך אינה מקודשת ור"מ אומר מקודשת והא דר"מ ליתא דקי"ל כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלב"ל:

מעכשיו. קנויה לך מעכשיו שכשאקחנה לא אוכל לחזור בה קנה. הא דלגבי שדה גרסינן מעכשיו וגבי קידושין לא גרסינן מעכשיו טעמא דמילתא משום דרוב קנינים של קרקע בחזקה או בשטר הן וכיון שכן בעינן מעכשיו [דלא עדיף דבר שלא בא לעולם לר"מ מדבר שבא לרבנן] דהאומר לחבירו שדי קנויה לך בחזקה לאחר שלשים יום לא קנה דכיון דבשעת חזקה לא קנה לאחר שלשים יום נמי לא קנה דהא כלתה לו חזקה וה"ה לשטר אם נשרף או נאבד וכדאמרינן לגבי גט דבהאומר הרי זה גיטך לאחר שלשים יום נשרף או נאבד אינה מגורשת ואילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום ונשרף או נאבד הרי זו מגורשת אבל לגבי קידושין כיון דרוב קידושין בכסף לא צריך מעכשיו וכדתנן בפרק האומר (דף נט.) הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום הרי זו מקודשת ואמרינן עלה בגמרא דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות ולענין דינא נפקא לן אליבא דרבנן דקי"ל כותייהו בדבר שבא לעולם כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים. שטר הקנאה שקנו ממנו שאפילו לא ילוה ממנו המעות:

הא שעבד עצמו. לשלומי:

מאי איכא למיחש לפרעון סבר שמואל דלפרעון לא חיישינן. דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה לשטרא:

ואע"ג דלית הלכתא כשמואל לגבי ר' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר בסמוך דחיישינן לפרעון מיהו מהא דשמואל דאמר הכא יחזיר גבי נפל שמעינן דבכל שטר אפילו לא נפל כשבא ליפרע בו מן היורשין או מן הלקוחות אע"פ שאינם יכולים לטעון בברי לומר מזויף הוא אפ"ה אין מגבין לו חובו עד שיקיים את שטרו שאם [אי] אתה אומר כן למה יחזיר דכיון דנפל איתרע ליה ואיכא למיחש שמא מזויף הוא ואם אתה אומר יחזיר לאחר זמן כשיגבה בו מן היורשין או מן הלקוחות מי ידע דנפל דנחייביה לקיומיה נמצא שיגבה בו בלא קיום שלא כדין אלא ודאי שכל מי שבא לגבות אמרינן ליה קיים את שטרך וחות לדינא ואע"ג דבעל דבר לא טעין טענינן ליה אנן ואי לא מקיים ליה לא גבי כלל כן דעת הרנב"ר ז"ל ושלא כדברי רבינו יצחק ז"ל:

הנפק. קיום ב"ד ובית דין אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרינן בהגוזל בתרא (דף קיב:):

דחיישינן לפרעון. וליכא למימר איבעי ליה למקרע שטרא דלמא משתמיט ליה למימר למחר יהבינן לך דהשתא ליתיה גבאי ואילו שובר לא מהדר אבתריה משום שהיה צריך לשומרו מן העכברים א"נ דטעין ליה השתא לאחר שפרעו שמעכב השטר משום שכר הסופר שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו מעות:

כל מעשה ב"ד. והאי נמי מעשה ב"ד הוא:

ירמיה ברי. דרך חביבות קראו בן ולא היה בנו:

אלא שהוחזק כפרן. הא דתנן מחזיר מיירי בלוה שהוחזק כפרן פעם אחרת לפיכך אינו נאמן לומר פרעתי:

תו לא פרע כלל. בתמיה כלומר דאע"ג דאמרינן לקמן דהוחזק כפרן לאותו ממון ותו לא מהימן דריע טענתיה היינו בעלמא אבל הכא כי היכי דריע טענתיה דכפרן הכי נמי ריע טענתא דמלוה כיון דנפל איתרע ליה וכיון דחיישינן לפרעון יש לנו לומר שיפסיד כיון שלא נזהר לשמור שטרו:

בשטרי אחלטתא. שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שלם וירדו לנכסיו ושמו לבע"ח אחד מהן וכתבו לו שטר שע"פ ב"ד נחלט לו:

ואדרכתא. לשון רודף ומשיג כמו פרסא (כתובות דף ס:) בחלא ולא אדרכיה ובלשון המקרא (שופטים כ) מנוחה הדריכוהו שלא מצאו לו נכסים עכשיו וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה בהני אמרי' יחזיר דאם איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה וכי תימא דמשתמיט ליה [למחר יהיבנא לך] איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא שהוא חוזר למכור ללוה הך שדה שנחלט בידו שראויה היא לכתוב שטר מכירה עליה שהרי קנויה לו לחלוטין על ידי ב"ד ומדינא לא בעיא למיהדר ליה ללוה כשפורע לו מעותיו אלא משום דועשית הישר והטוב הוא דאמור רבנן דהדר ואמרו דשומא הדר לעולם הלכך שפיר איבעי ליה למכתב שטר מכירה ולא מצינן למימר דניחא ליה שימתין שיחזיר לו השטר כדאמרינן בשטר הלואה ומשום דהכא נמי בחזרת השטר חזרה שומתו דכיון דתקון רבנן דשומא הדרא אף כשיגבוהו מתחלה על דעת כן הגבוהו הלכך בחזרת השטר שמסתלק ממנו סגי וכדפירש הרנב"ר ז"ל וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה שכתב מסלקין לו מאותה קרקע וכו' דמשמע שאין צריך קניה אחרת אלא סלוק בעלמא דאפ"ה לא דמי לשטר הלואה דהתם שפיר עביד ליה שימתין שיחזיר לו מלוה השטר דשוב לא מצי מלוה להביא ראיה שהלווהו בשטר כדי לחייבו שאף אם [מלוה מביא ראיה שהלוה בשטר] ונאבד השטר מידו לוה מצי למימר פרעתי ונאמן דהוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים הלכך נוח לו להמתין [שיחזיר לו] השטר משאם יעשה לו שובר ויהיה צריך לשמרו אבל הכא בשטר אחלטתא אע"פ דבחזרת השטר חזרה שומתו מ"מ צריך הוא לשמור שטר קרוע זה מן העכברים שאם אבד הימנו כיון שהמלוה מביא ראיה בעדים שב"ד הגבו לו שדה זו הרי זו בחזקתו עד שיביא לוה ראיה שחזרה שומתו הלכך כיון שבין שטר זה או שטר זביני סוף סוף צריך הוא לשמור שטרו מן העכברים איבעי ליה למכתב שטר זביני אם איתא דפרעיה ואי לא עבד הכי איהו דאפסיד אנפשיה ולפיכך יחזיר ולא חיישינן לפרעון אבל בשטר הלואה חיישינן לפרעון כדאמרן הלכך לא יחזיר:

וכפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. צא תן לו. שפסקו דינו על כך וצוו עליו לתת לו:

חייב אתה. שלא חייבוהו בפי' לגמרי שצריכין לעיין עוד:

ואמר פרעתי. לאחר זמן אמר פרעתיו ע"פ ב"ד נאמן ובשבועת היסת:

בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו ואע"ג דקי"ל דהעמדה בדין כשטר דמיא כדאמרי' לעיל (דף טו.) מלוה על פה היא ומפרקינן כשעמד בדין ותירץ רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דה"מ היכא דלא ציית לדינא אבל היכא דציית לדינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתבו אין כותבין ונותנין דחיישינן שמא פרע:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט