רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו


(דף עה:) (מה ב)

השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להן זה על זה אלא תרעומת שכר את החמר ואת הקדר להביא פרפירין וחלילין לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר האבד וחזרו בהן מקום שאין אדם שוכר עליהן או מטען:

גמ' חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי וכו' אבל חזרו זה בזה ולא באו לעשות מלאכה בדבר שאינו אבד אפילו תרעומת אין להן זה על זה ואיבעית אימא האי תנא חזרו הטעו קרי ליה ויש להן זה על זה תרעומת ((כל זה שפת יתר ונמחק ד"ת) דאיטעו פועלים אהדדי (דאמר) היכי דמי דא"ל בעה"ב זיל אוגיר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו היכי דמי אי דא"ל בעה"ב בארבע ואזל איהו ואמר להו בתלתא סבור וקביל אי דאמר להו בעה"ב בתלתא ואזל איהו ואמר להו בד' אי דאמר להו שכרכם עלי ניתב להו מדיליה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מן בעה"ב מה שההנה אותו לא צריכא דא"ל שכרכם על בעה"ב וליחזי פועלים היכי מתגרי לא צריכא (מו א) דאיכא דמיתגר בד' ואיכא דמיתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דא"ל בד' הוה טרחינן ומתגרינן בארבעה אי בעית אימא הכא בבעל הבית עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה זילא בן מילתא לאיתגורא ואיב"א לעולם באיתגורא בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן עבידתא שפידתא וליחזי עבידתיה בריפקא ריפקא נמי מידע ידיעא בריפקא דמליא מיא ולא ידיעא אב"א לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך (משלי ג) אל תמנע טוב מבעליו) כללא דנקטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל בעה"ב לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי ואזל שליח וא"ל בתלתא תלתא זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא דאוזולי קא מוזלי גביה אבל אית להו עליה תרעומת דאמרי ליה הואיל ואמר לך בעל הבית בד' אמאי בצרת לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו והיכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ארבעה כדקא פסק להו והדר איהו שקיל תלתא מבעל הבית כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו ואי אמר להו שכרכם על בעה"ב חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא אי בד' יהיב להו בעה"ב ד' ואי בתלתא יהיב להו תלתא דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה ואי אפילו איכא מאן דמיתגר דמיתגר בד' לא שקלי אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועלייהו דידהו דמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא מתגרינן לך אלא בד' והני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כיון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ארבעה שקלי ד' מבעל הבית דאמרי ליה אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשויא ארבעה ואי לא ידיעא עבידתיהו מאי דשויא כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרי דשויא עיבידתן ארבעה לא שקלי אלא תלתא כמנהגא אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דאמרי ליה אי לאו אמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי:

פשיטא אמר ליה בעה"ב בתלתא ואזיל איהו ואמר להו בארבעה ואמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעלויא ואי שויא עיבידתיהו ד' שקלי ד' מבעל הבית ולא אמרינן אדעתא דתלתא קא עבדי והאי דקא עבדי מאי דשוי ארבעה אזולי הוא דקא מוזלי גביה אלא א"ל בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעה"ב מאי אדיבורא דשליח קא סמכי דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוי ד' לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי קאמרו ליה כדקאמר בעה"ב מיתגרינן ולא כדקא אמרת את ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלו ד' דהא סבר בעה"ב וקביל ויהיב להו ארבע' ולא איפשיט הלכך לית להו אלא תלתא:

תניא השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת במה דברים אמורים שלא הלכו חמרים אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם (מו ב) אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם ועושה מלאכה ליושב ובטל בד"א שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן את מה שעשו כיצד קיבל קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין להן את מה שעשו היתה יפה ששה דינרים נותן להם סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים ואם סלע נותן להם סלע ר' דוסא אומר שמין את מה שעתיד לעשות יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים ואם סלע נותן להן סלע בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז בד"א במקום שאין שם פועלי' לשכור אבל יש שם פועלי' לשכור ואמרו לו צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת.

תני תנא קמיה דרב הלכו פועלים ומצאו שדה בשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל א"ל חביבי אמר אי הואי אנא לא יהיבנא להו כלל ואת אמרת כפועל בטל ואלא קשיא לא קשיא הא דסיירה לארעיה מאורתא והא דלא סיירה לארעיה מאורתא כי הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לריפקא ואתא מיטרא ומלאי ארעיה מיא אי סיירא לארעיה מאורתא פסידא דפועלי' לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ונותן להם כפועל בטל ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים הוה רגיל דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים (מז א) אתא נהרא פסידא דבעה"ב ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעיבידתיה ושלים עיבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עיבידתא אחריתי דניחא מינה א"נ דכותה גי' גמ' מפקיר להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרן משלם ואמאי ניתיב להו כפועל בטל באוכלסי דמחוזא וכו'.

וכן איתא בס"י עבדי קשיא מינה לא עבדי (גי' ד"ת) אבל נותן להן שכרן כפועל בטל ואי אוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי נותן להן שכרן משלם:

תוספתא השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודורקנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם:

אמר רב הלכה כר' דוסא דאמר קבלן ידו על התחתונה שאם חזר בו שמין לו את מה שעתיד לעשות ודוקא קבלן אבל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ושמין לו (כ"ה בכל דפו"י) מה שעשה מ"ט דכתיב ויקרא כה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והני מילי בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד לא שנא פועל ול"ש קבלן לא מצו למיהדר בהו אלא היכא דאניסי אבל בדלא אניסי ואין שם פועלין לשכור שוכר עליהן או מטען דתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ודייקינן מינה טעמא דאניס הא לא אניס לא מצו הדרי בהו ואוקמא רב נחמן בר יצחק בדבד האבד ודברי הכל שמעינן מינה דבדבר האבד אפילו פועל אינו יכול לחזור בו:

שוכר עליהן או מטען:

ועד כמה א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז א"ל כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו אבל לא באת חבילה לידו אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן ואם שכר ביותר נותן משלו:

מתני' השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן על התחתונה ואם בעה"ב חזר בו ידו על התחתונה (מז ב) כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה :

גמ' תניא (בגמ' הגי' כל החוזר וכו' והשאר אינו) הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה כל המשנה וכל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונותן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי את מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ומהיכן מגביהו מן העדית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הא לך מעותיך או הא לך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגביהו מן הזיבורית רשב"ג אומר מלמדים אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז אוקימנא להא מתניתא כדקא עייל ונפיק אזוזי דמשום הכי קאמר רשב"ג אי כתיב ליה אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים והריני נושה בו שמונה מאות זוז לא מצי הדר ביה אבל היכא דלא קא עייל ונפיק אזוזי אע"ג דלא כתיב ליה הכי קני דתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר (מח א) רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ופרע לו ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים ואקשינן דרשב"ג אדרשב"ג ומשנינן הא דקא עייל ונפיק אזוזי והא דלא קא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבן מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא קא עייל ונפיק אזוזי קנה והיכא דקא עייל ונפיק אזוזי אפילו לא פש גביה אלא חד זוזא לא קני דאמרינן ההוא גברא דזבן ליה חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא קא עייל ונפיק עילויה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא לא קאני א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרת משמיה דרבא דקאני א"ל תתרגם שמעתך במוכר שדהו מפני רעתה פירוש דאמרינן האי דקא עייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא להדר ביה לוקח הוא דקא עבד הכי הלכך אע"ג דקא עייל ונפיק אזוזי קנה ואי הוה ביה רווחא ללוקח הוי ((ד"ת מ"ז) ואמר רבא האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אלא תרעומת אית ליה דא"ל אפסידתינהו מינאי (ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופרעיה ופייש חד זוזא ועייל וקא נפיק עילויה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי זוזא כזוזי דמי ולא קני א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרת משמיה דרבא קנה א"ל תתרגם שמעתך במוכר שדהו מפני רעתה פשיטא בעי לזבוני בק' וזבין במאתים וקעייל ונפיק אזוזי לא קני אלא בעי לזבוני במאה ואי טרח וזבן הוה זבן במאה ולא טרח וזבין במאתים וקעייל וקא נפיק אזוזי מאי כמוכר שדה מפני רעתה דמי או לא תיקו) גרסינן בקדושין בפ' ראשון (דף כז:) מכר לו עשר שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו:

מתני' השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפי' זו עשר מילין וזו עשר מילין ומתה חייב שכר את החמור והבריקה או שנשאת באנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור ואם הוחמה חייב בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה (מח ב) חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב:

גמ' מאי שנא רישא דלא קא מפליג בין הוחלקה להוחמה אלא קא פסיק ותנא חייב ומ"ש סיפא דקא מפליג אמרי דבי רבי ינאי רישא שמתה מחמת אויר רבי יוסי בר' חנינא אומר שמתה מחמת אובצנא (רבה כ"ה בגמ') רבא אמר שהכישה נחש דא"ל אי לאו דשנית בה לא הוה מאטי לה האי היזקא רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני ר"מ היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן דתניא ר"ש בן אלעזר אמר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח לו טלית טלית לא יקח לו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית וליתא לדר"מ וכן נמי הא דתניא מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום ר"מ ורבן גמליאל מקיל וליתא לדר"מ דתרוייהו בחד טעמא שייכן וכרבן גמליאל ס"ל דמקיל:

השוכר את החמור והבריקה או שנשאת לאנגריא אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב לא שנו שהמשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך אלא באנגריא חוזרת אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ואם לאו חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר והלכתא כשמואל דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני:

(מט א) תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה השוכר את החמור והבריקה או נשטית אומר לו הרי שלך לפניך בד"א ששכרה למשוי אבל שכרה לרכוב עליה חייב להעמיד לו חמור אחר אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב דמי איתמר השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לה בחצי הדרך אמר רב אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור לא ישכור ושמואל אמר אף לשכור ישכור במאי קא מיפלגי (כגון דלא שכיח לאוגורי) רב סבר לא מכלינן קרנא ושמואל סבר מכלינן קרנא ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דא"ל אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא הוה בעית למיתב הלכך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו על המשכיר אלא תרעומת ודוקא דא"ל חמור זה אני משכיר לך אבל א"ל חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר ואע"פ שאין בדמיה לא ליקח ולא לשכור והלכתא כשמואל דאמר מכלינן קרנא דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק המקבל (בבא מציעא קט:) בענין ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי ורבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דשמעית מינה דבין לאביי בין לרבא תרוייהו אית להו דלא מכלינן קרנא התם הא אפשר לזבוניה ומזבן ארעא מדמיה ומיכל מיניה פירי אבל הכא לא אפשר דשמואל נמי לא אמר דמכלינן קרנא אלא היכא דאין בדמיה ליקח אבל היכא דיש בדמיה ליקח יקח ולא ישכור תנו רבנן השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך משום ר' נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא ואנא מייתינא חמרא ואלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין ושמעינן מינה דבספינה זו ויין סתם אע"פ שנתן את השכירות מחזיר משום דמצי א"ל הב ספינתא דאנא מייתינא חמרא ואיהו לא יכול לאיתוייה דהא טבעה לה ואי מייתי ליה אחריתי א"ל לא שקילנא אלא ההיא דאוגרנא מינך הלכך אע"ג דשקל ליה לאגרא מהדר ליה ניהליה וספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן משום דמצי אמר ליה הב ההוא יינא דאנא מייתינא ספינתא אחריתי דלא אוגרנא לך אלא ספינה בעלמא וכיון דלא יכיל לאיתויי ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגרא ומסתבר לן דמנכי ליה דמי טרחיה כדאמרינן התם (בבא מציעא עו:) אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל וספינה סתם ויין סתם היינו טעמא דחולקין דבעל ספינה מצי א"ל לבעל יין הב יינא דאנא מייתינא ספינתא ובעל יין מצי אמר לבעל ספינה הב ספינתא דאנא מייתינא חמרא וכיון דהאי לא מייתי ספינתא והאי לא מייתי חמרא הוו להו מילי דידהו שקילי בהדדי וחולקים ת"ר השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת אוקימנא דפרקה וטעונה בגוה כגון דזבניה לטעוניה לאיניש אחרינא ונחת איהו וסליק אידך בדוכתיה דשקליה לההוא פלגא דאגרא דפש ליה מההוא אחרינא כגון האי הוא דלית (מט ב) ליה עליה אלא תרעומת משום שינוי דעתא אי נמי משום דבעי אשלא יתירא אבל היכא דפריק ליה לטוענה דבגוה כוליה אגריה בעי למיתב ליה ואי משכח לאוגוריה לאיניש אחרינא בדוכתיה מוגר ובעי למיתב אגר רפיסתא דספינתא ואפילו הכי אית ליה נמי תרעומת עליה משום שינוי דעתא ואשלא יתירא:

ת"ר השוכר את החמור שוכר מניח עליה כסותו ולגינתו ומזונותיו של אותה הדרך מכאן ואילך חמר מעכב עליו חמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום ומכאן ואילך שוכר מעכב עליו.

היכי דמי אי דשכיח למיזבן חמר נמי ליעכב ואי לא שכיח למיזבן שוכר נמי לא ליעכב א"ר פפא דשכיח למיזבן מאוונא לאוונא שוכר לאו דרכיה למיטרח חמר דרכיה למיטרח:

ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליו איש לא תרכב עליו אשה אשה רוכב עליו איש אשה בין קטנה בין גדולה ואפילו היא מעוברת או מניקה:

מתני' השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור בתבואה ודש בקטנית חייב מפני שהקטנית מחלקת:

גמ' והיכא דלא שני ונשבר הקנקן מאן משלם רב פפא אמר דנקיט פרשא משלם רב שישא בריה דרב אידא אמר דנקט מנא משלם והלכתא מאן דנקיט מנא משלם ואי ארעא דמחזקת בגרונדי תרוייהו משלמי דתרוייהו פשעי א"ר נחמן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא והיה בה מום אחר וסנפו בין המומין האלו הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות פירוש פרה זו לא היתה לא רבצנית ולא נשכנית ולא בעטנית אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאה המוכר עם אלו המומין שאינן בה אע"פ שהזכירו לו ומנאו בתוך אלו המומין הרי זה מקח טעות שהוא אומר לו כשראיתי שאינה נשכנית ולא רבצנית ולא בעטנית אמרתי כשם שאין אלו המומין בה כך זה המום האחר אינו בה ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך הלכך ה"ז מקח טעות ואינו יכול לומר לו כבר הודעתיך אבל הראהו מום אחר שהוא ניכר ונראה לעינים ואמ לו פרה זו יש בה מום זה ויש בה עוד מום פלוני ולא היה נראה לעין אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר לו אלא מומין שבה תניא כותיה דר' יוחנן המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא נכפית היא שעמומית היא היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי (עי' כ"מ פט"ו מהל' מכירה הל"ז) היו בה כל המומין הללו מאי אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות:

(נ א) מתני' השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים ((ד"ת מ"ז) פטור) תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשוי להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל ושלשת קבין לחמור:

גמ' איתמר אביי אמר קשה כמשוי תנן ניפחא כתיקלא ואם הוסיף על משאו ג' קבין חייב כלומר אם שכר את החמור להביא עליה לתך חטין והביא עליה לתך שעורים אע"פ שהשעורין קלין הן מן החטין כיון שהשעורים נפוחין יותר מן החטין הרי הן חשובין כמשקל החטין ואם הוסיף עליהן ג' קבין חייב ורבא אמר קשה למשוי תנן תיקלא בי תיקלא וניפחא הוי תוספת כלומר אינו חייב עד שיעשה מן השעורים כמשקל החטין שכיון שהמשקל אחד הרי הנפח תוספת וחייב לאביי אם שכר את החמור להביא עליה לתך חטים והביא עליה לתך ושלשת קבין שעורים חייב לרבא אינו חייב עד שיביא שש עשרה שעורים שהן כמשקל לתך חטין והנפח תוספת הוא והא דתנן כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור אוקמה רבא בדלא שני אלא חטים והביא חטים שעורים והביא שעורים אם הוסיף עליה שלשת קבין חייב והלכתא כרבא תנו רבנן קב לכתף ואדריב לעריבה כור לספינה שלשת כורין לבורני גדולה אמר רב פפא ש"מ סתם ספינתא תלתין כורין מדקתני גבי לתך של חמור אם הוסיף שלשת קבין שהן חלק אחד משלשים חלקים חייב שמעינן מינה שכל מי שמוסיף על השיעור הראוי חלק משלשים חלקים חייב ולפום הכי כיון דקתני כור לספינה קא גמר מינה רב פפא שסתם ספינה שלשים כור דהוי כור חלק משלשים חלקים.

קב לכתף אם איתא דלא מצי בר דעת הוא נשדייה אמר אביי (פירוש הערוך ששבר מיד) בשחבסו לאלתר רבא אמר אפילו תימא בשלא חבסו לא צריכא אלא לאגרא יתירא רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא והלכתא כוותיה:

מתני' כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והביא מעות שומר חנם שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם:

גמ' תניא שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר חנם ר' יהודה אומר כשומר שכר וכן הלכתא:

וכולן שאמרו טול את שלך והביא מעות ש"ח והוא הדין לגמרתיו הא הביא מעות וטול את שלך שומר שכר וכן

(נ ב) הלכתא ((כל זה אינו מהל' הרי"ף ז"ל ד"ת) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי חמור ואסקיה לשוקא וזבניה אפשר דאשכחנא מידי עילויה אסקיה לשוקא ולא איזדבן בהדי דקאתי איתניס אתא לקמיה דרב נחמן חייביה א"ל רבא לר"נ והתניא בחזרה פטור אמר ליה חזרה דהאי הליכה היא אילו אשכחיה לזבוני עד דשא דביתיה מי לא הוי מזבן ליה):

שמור לי ואשמור לך שומר שכר אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר תנו רבנן שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר הנהו אהלויי דכל יומא הוה אזל חד מינייהו אפי להו לחבריה ההוא יומא אמרו ליה לחד מינייהו זיל אפי לן אמר להו נטרו לי גלימאי אדאתא פשעו ביה ואיגניב אתו לקמיה דרב פפא חייבינהו אמרי ליה רבנן לרב פפא אמאי פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שיכרא הוה שתי הנהו בי תרי חד אריך וחד גוץ דהוו קא אזלי באורחא אריכא רכיב חמרא ומיכסי סדינא גוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה מטא נהרא למיעבר אותביה גוצא לסרבלא אחמרא ושקליה לסדינא שטפיה מיא לסדינא אתו לקמיה דרבא חייביה א"ל רבנן לרבא והא שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אנח ליה ההוא גברא דאגר חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אתא לקמיה דרבה א"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי ומיהו לא הוה תמן מיא אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכן הלכתא:

שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם:

אמר רב הונא שמור לי ואמר לו הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ופטור:

מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ר' יהורה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר אבא שאול אומר (נא א) מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה:

הא דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ליתא אלא אם נגנב המשכון או אבד כיון דשומר שכר חייב בגנבה ואבדה איהו נמי מיחייב ומאי דפש ליה ביתר דמי משכונו שקיל ליה מיניה דלוה ואי באונס אבד דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל ליה לכוליה חוב דיליה מיניה דלוה עד גמירא:

אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול ואף אבא שאול לא אמר אלא במרא ופסל וקרדום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו:

מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם רבי אליעזר ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע:

גמ' (בגמ' איתא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן שבועה זו כו') א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום:

היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכונה שברתיה ומסתברא לן דהא דרבא אליבא דר"מ היא דסבירא ליה נתקל פושע הוא ובדין הוא דלישלם אלא תקינו רבנן דמשתבע שלא שברה בכונה ומיפטר דלא מצי לישתבועי דלא פשע בה דפושע איהו גבה אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע (נא ב) הוא הכי משבעינן ליה שלא בפשיעה נשברה בין שומר שכר בין שומר חנם וליתא לדרבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דקי"ל סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' ועוד תקנת חכמים הוא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום (עיין באשר"י דמפורש יפה) ואי איכא סהדי דמסהדי דשלא בפשיעה נשברה מיפטר אפילו משבועה דתניא איסי בן יהודה אומר שמות כב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:

ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא ותבריה בזיזא דמחוזא אתא לקמיה דרבא אמר ליה ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כותיה מדאצטרכיה רבא לאתויי ראיה דלא פשע בה שמעינן דהיכא דליכא סהדי דלא פשע לא משבעינן ליה שבועה דשלא בכוונה תברה והך דאמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה לטעמיה דר' מאיר קאמר כדפרשינן וליה לא סבירא ליה דהא רבא גופיה הוא דאמר הך קמייתא והוא דאמר האי בתרייתא:

ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זבין לי ארבע מאה דני חמרא לסוף א"ל זבנית לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו אתא לקמיה דרבא א"ל ארבע מאה דני חמרא כי תקיפו קלא אית לה למילתא זיל אייתי דאיה דכי זבנת ליה חמרא הוי ואיפטר א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה:

הא דתני איסי חזינא ביה תרי טעמא איכא מאן דאמר לאפטורי נתבע משבועה הוא דתני איסי הכי כפשוטן של דברים ואי ליכא ראיה מישתבע ומיפטר ואיכא מאן דאמר אטו אנן לא ידעינן דמאן דאית ליה ראיה דמייתי ראיה ומיפטר ואם כן מאי אתי איסי לאשמועינן אלא הא אתא איסי לאשמועינן דהיכא דיש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם אבל שבועה ליכא ואכרע רבינו חננאל ז"ל האי טעמא בתרא וסייעיה מהאי מעשה דרבה בר רב הונא דתברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא ושקליה לגלימייהו אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל הב להו גלימייהו וא"ל רבה דינא הכי ולא א"ל אין ואף לא אמר ליה שבועה אית לך גבייהו ולא ממונא שמעינן מינה במקום שיש ראיה הוא ואמר להו רבה אייתו ראיה ואיפטרו או שלימו והודה לו רב ובא לו מדרך אחרת משלי ב למען תלך בדרך טובים וכותיה מיסתברא דאי לא תימא הכי למאי איצטריך רב יוסף בריה דרבא אתמוהי עליה דרבא כמאן כאיסי ואמר ליה רבא אין כאיסי וסבירא לן כוותיה אלא משום דאית בה במילתא דיחוקא בדעתיה משום הכי אתמה רב יוסף עליה דאבוה ואמר ליה אבוה אין אע"ג דתמיה מילתא הכי סבירא לן.

אתקין רב חייא בר יוסף באתרא דדרו באגרא משלם פלגא אונסא זוטרא הוא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ולא דמי לאונס דדרי בריגלא משלם כוליה:

סליק פרק השוכר את האומנין