רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ו עמוד א

הלכות רב אלפס

יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה:

פשיטא משום שלא נתן לה כתובתה תהא מציאתה שלו לא צריכה במגורשת ואינה מגורשת דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה הכא הא איכא איבה:

ירושלמי (כאן הל"ד) ר' יוסנה בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה א"ר הושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כן צריך מתני' ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקומי מתני' במגורשת ואינה מגורשת ואשכחן סייעתא להאי סברא דילן בפרק שני דייני גזילות וכבר פירשנוה התם (בסימן שפט) :

מתני' מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעין מהן אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר"מ וחכ"א בין בך ובין כך לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן:

גמ' טעמייהו דרבנן דאמרי בין כך ובין בך לא יחזיר דסבירא (דף יד.) בשם שמואל להו אחריות טעות סופר הוא ואפילו שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הלכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא וכן הלכתא:

והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ולא חיישינן לקנוניא א"נ לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אוקימנא בשטרי הקנאה פירוש שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך שעבד למלוה נפשיה והשתא דטריף בדין טריף אבל שטר שאין בו קנין דלא שעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה עד שיהא המלוה עמו דכיון דשקיל ליה מלוה לשטרא אישתעביד ליה לוה מההיא שעתא:

ואביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו לומר דמישתעביד ליה משעת חתימה לית הלכתא כותיה דהא רבא פליג עליה בהאי סברא כדאמרינן לקמן ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה והוינן בה בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעל אמאי יחזיר ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה היא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא

נימוקי יוסף

גמ' זה הוא קטן. ומציאתו לאביו משום איבה הלכך הא דתנן בפרק [חלון] (דף עט:) ומזכה וכו' אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים לא דמיא להכא דהתם קטן ממש קאמר דהא ליכא איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו כן כתבו הרשב"א והר"נ ב"ר ז"ל אע"פ שלא כתב כן רת"ם ז"ל ואיכא מ"ד דכי היכי דאמרינן במציאה שהיא של אביו כן הדין אם נתנו אחרים מתנה לבן שתהיה לאביו וכן אם נתן לו אביו מתנה לא קנה שהרי אין לו יד לזכות לעצמו כלל וכ' הרנב"ר ז"ל דמסתברא שהדין כך הוא בקטן הסמוך על שולחן אביו אבל בגדול לא מחוור דלא גרע מאשתו דקי"ל דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף נא.) אע"פ שידה כיד בעלה ממש הוא:

[זהו] גדול. ואף על פי שהוא קטן זוכה במציאה לעצמו ומדרבנן וכדכתבינן לעיל ודוקא בן אבל בת אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה כל שאינה גדולה מציאתה לאביה כדכתבנו במתני':

מגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ברה"ר:

חייב במזונותיה. ומש"ה איצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה כדמפרש ואזיל הכא טעמא מאי וכו'. בירושלמי אמר שאדם שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה והרי"ף ז"ל דחאה דמדאיצטריך תלמודא דידן לאוקמה חיוב מזונות במגורשת ואינה מגורשת אלמא לית לן האי סברא וכן כתב ז"ל פ' שני דייני גזירות והרב בעל העיטור ז"ל חלק עליו ואמר דמשום דבמגורשת ואינה מגורשת חייב לשלם ואע"פ שפרעה נקטה [אבל מגורשת גמורה אינו חייב במזונותיה עד שיפרענה משלם ולא פליג אגמרא דילן כלל וכן] דעת קצת מן האחרונים ז"ל לסמוך על הירושלמי וכתב הרנב"ר ז"ל שאין לזוז מדברי הרי"ף ז"ל שדבריו דברי קבלה וכל שכן לאפוקי ממונא:

וכתב הרא"ה ז"ל דבעלה דוקא הוא שחייב במזונותיה אבל אם מת אין היורשין חייבין לזונה דאין אלמנה ניזונית מן היתומים אלא מתנאי כתובתה כל יומי מיגר אלמנותה בביתה והך כיון דספקא היא דלמא לא אגידה ביה המוציא מחברו עליו הראיה אבל מיניה דידיה כיון שבידו לשלחה שלא תהא אגידה ביה כלל ניזונית מנכסיו עד שיגרשנה לגמרי וכן כתב הרי"ף ז"ל פרק אלמנה:

מתני' מצא שטרי חוב כו' אחריות נכסים. שעבוד קרקעות שיגבה בהם:

יחזיר ולא יחזיר מפרש טעמא בגמ'. ואמרי' בגמ' א"ר יוחנן מחלוקת בשחייב מודה דרבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסים ממשעבדי הוא דלא גבי מבני חרי גבי ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון (ולקנוניא). מבני חרי גבי. הלכך ליכא למיחש ללקוחות ולפיכך אמר ר"מ יחזיר. ממשעבדי נמי גבי. דאחריות טעות סופר הוא כלומר שאע"פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל יש להם לעדים לכותבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר והלכך לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לקנוניא הא שטען ואמר שלא פרע עצה היא ביניהם של רמאות לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות ויחלוקו ביניהם:

בשאין חייב מודה. שאומר שהוא מזוייף:

לא יחזיר. ואפי' יקיימנו בעדים טענינן בשביל לקוחות דלמא כתב ללות ולא לוה דכיון דנפל איתרע ונאמר דמפני שפסול היה לא נזהר בו וכ"ש אי לא טען מזוייף אלא שטען פרעתיו דחיישינן לפרעון כמו שטען כיון דנפל. והלכתא כחכמים ובין כך ובין כך לא יחזיר אבל אם החזירו שלא כדין כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גזלה ואבדה שכל שטרות הנמצאות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הרי הם כשרים וגובין מהם ומשמע דדייק לה מדלא קתני פסול ואינה ראיה דכיון דפסול ודאי לא הוי אלא מחששא להכי תנן לא יחזיר וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל דאמר דודאי אם הוחזק נפל בב"ד או אפילו בעדים אין מגבין אותו וכדברי הראב"ד ז"ל נראה מדאמרינן לקמן (דף יט.) בפירקין גבי מצא גט אשה בשוק דאמרינן לה אייתי ראיה אימת אתי גיטא לידך הא בדלא ידעינן לא עכ"ל הרנב"ר ז"ל:

תנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כו' דהא שעבד נפשיה. שכיון שקנו ממנו מסתמא נשתעבד אע"פ שלא ילוה שהרי נשתעבדו נכסיו בחליפין ואין צריך שיפרש [שמחייב עצמו] בין ילוה בין לא ילוה [זהו דלא כמשמעות רש"י] שא"כ למה לי הקנאה אפי' בלא קנין נמי אדם יכול לחייב את עצמו אע"פ שלא לוה כל שפירש כן כההיא דאמרינן בריש פ' הנושא את האשה [דף קא:] דחייב אני לך מנה בשטר קנה וכן דעת גדולי ראשונים ז"ל דבשטר הקנאה אע"פ שלא פירש בין ילוה בין לא ילוה משעת קנין זכה. וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאמרינן דבשטרי אקנייתא אע"פ שלא לוה קנה ה"מ היכא דמטא שטרא לידיה אבל היכא דלא מטא שטרא לידיה דמלוה לא וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה והביא ראיה מדתנן בפרק יש נוחלין (דף קלה:) נמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו לא עשה ולא כלום ומי לא עסקינן אפילו כתוב בה קנין וכן דעת הרמב"ם ז"ל דההיא אפילו בקנין הוא שכך כתב בפ"ט מהלכות זכיה ומתנה אבל רש"י וה"ר יוסף הלוי והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל כתבו דאע"ג דלא מטא לידיה דמלוה קנה וכן הוכיחו מתוך דקדוק הלכה אלא שאין כאן מקום להאריך:

אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אלא א"כ מלוה עמו. ואין צריך שיתן מעות בפניהם [זהו דלא כמשמעות רש"י] דכיון שנמסר שטר ליד המלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב כדאמרינן בההיא דחייב אני לך מנה בשטר קנה בריש פרק הנושא (דף קא:) וזהו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו דכיון דשקיל ליה מלוה שטרא אישתעביד ליה לוה מההיא שעתא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט