רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף א עמוד ב

הלכות רב אלפס

מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ופלגי לה לטלית ופלגי להו לדמי:

(תוספתא פ"ק) ת"ר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שטענו והודה לו אבל אם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ואמרינן עלה (בקידושין דף עד.) וניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי ושמעינן מינה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר מהאי נקיטנא מדעתאי ומהאי נקיטנא בעל כרחאי וקשיא לן הא דגרסינן הכא ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה מכלל דאי ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שנים אוחזין בטלית קתני ומסתברא לן דהא דקתני שנים אוחזין בטלית לאו אכולה מלתא קתני אלא אמציאה בלחוד קתני אבל מקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא ומשום הכי אמרינן לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה הא ידע מהימן אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהן אדוקין בו אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדיות דעלמא תני רב תחליפא

נימוקי יוסף

ולא ידע וכו'. דכיון דתרוייהו יהבי זוזי שכח ממי קבל מדעתו:

גרסי' בגמרא (דף ג.) לימא מתני' דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו אפילו תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה ע"כ. פירוש ר' יוסי לקמן בפרק המפקיד (דף לז.) שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי דקאמר ת"ק ינתן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו א"ר יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי ולמה יודה הרי קבל את שלו אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ויפסיד הרמאי ויודה וה"נ נימא יהא מונח דלא מצית אמרת דמתני' דתפסי בה אמר יחלוקו אבל היכא דלא תפסי בה לא מצית למימר יחלוקו ומשום הכי אמרינן יהא מונח דהא ה"נ כאילו תפסי חשיב כיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לעשות ממנו:

התם ודאי איכא רמאי. בהא דר' יוסי ומשום הכי אמרינן יהא מונח וה"ה בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה או זה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה למחר דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח אע"ג דבזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן פ' חזקת הבתים (דף לד:) כל דאלים גבר אע"פ דהתם נמי איכא ודאי רמאי שאני התם דלא תפסי בה אבל הכא ששניהם תפסי בה אין לנו להוציא א' מהם מתפיסתו לגמרי ולפיכך אמרינן יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בה כיון דא"א לומר יחלוקו דהא איכא ודאי רמאי וכי היכי דמשוינן פלוגתא בדליכא ודאי רמאי בין תפסי ללא תפסי דבדתפסי אמרינן יחלוקו במתני' ובדלא תפסי אמרינן כל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים (שם) בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא דאמרינן כל דאלים גבר ואע"ג דאפשר דבמציאה אתאי לידייהו א"נ במקח וממכר כמתני' משום שהיתה מונחת בסימטא או ברשות דיד שניהם שוה אמרינן כל דאלים וכו' כדפירש ר"ח ז"ל הכי נמי בדאיכא ודאי רמאי משוינן פלוגתא בין תפסי ללא תפסי דבדתפסי אמרינן יהא מונח מטעמא דאמרינן בהא דרבי יוסי ובדלא תפסי אמרינן כל דאלים גבר כההיא דזה אומר של אבותי ולא מצית אמרת דההיא דרבי יוסי דיהא מונח לא הוה דיינין ליה הכי אלא בכל דאלים כההיא דזה אומר של אבותי אלא משום דלא אפשר דנפקד לא מצי פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים דא"כ לא הוה ליה לאקשויי מינה למתני' דלימא דבהא דרבי יוסי נמי הוה לן למימר יחלוקו כמתני' אלא דהכא שאני מפני שהוא ביד שליש אלא ודאי דינא דשליש כדינא דתרוייהו תפסי דיינינן ואמרינן יהא מונח ומטעמא דאמרן וכן כתבו רש"י והראב"ד ז"ל:

ומיהו הני מילי היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר אבל אי איכא דררא דממונא אע"ג דלא תפסי לה חולקין בלא שבועה כדמוכח פרק חזקת הבתים (דף לה.) ממתניתין דמחליף פרה בחמור דאמר סומכוס חולקין ואע"ג דקי"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא מ"מ גמרינן מיניה להיכא דליכא לאוקמיה אחזקא דמריה קמא ואי ליכא למיקם עלה דמילתא עבדינן שודא כשמואל דאמר הכי התם [גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד דכיון דליכא למיקם עלה דמילתא] בין דאיכא דררא דממונא בין ליכא כן העלה הרנב"ר ז"ל בחידושיו:

ותו גרסינן בגמ' (דף ג.) א"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים [משלם חמשים] וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו מאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שיחייבו אותו שבועה מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה [דף ד.] אלא אתיא מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה פיו יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הם באים ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באים ונשבע ע"כ:

ישבע על השאר. ולא מיבעיא היכא שהעדים אין מעידים אם פרעו אם לאו [אלא שהוא מתחייב על המקצת בהודאת עצמו] דודאי נשבע שהרי [כיון שאינו גובה מן הלקוחות] אין כאן הודאה בקרקעות אלא אפילו היכא דמסהדי דאוזפיה ולא פרעיה ישבע על השאר ולא אמרינן כיון דמלוה על פה גובה מן הלקוחות חמשים דמסהדי הוי כהודאה בקרקעות ואידך חמשים דליכא עדים הוי ככופר בכלים והודה בקרקעות וכפר בכלים פטור משבועה כדאי' פרק שבועת הדיינין [ד' לח: ודף מ.] דליתא דה"מ לדינא דאורייתא אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות הרי אין כאן שעבוד קרקעות:

שלא תהא הודאה וכו'. דהוה מצית אמרת [דף ג.] הודאת פיו הוא דרמא רחמנא עילויה שבועה כרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. ולא חשבתו משיב אבדה. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו ובין במלוה ובין בפקדון ליכא מיגו דאי בעי כפר בכולה דכיון שחברו יודע האמת לא היה מעיז. ובכוליה בעי דלודי אלא שאין בידו לפרוע ומשתמיט עד דהוו ליה זוזי ואין זו העזה כדי דנימא דכשכופר במקצת להימניה משום חזקה דאין אדם מעיז ולפיכך ישבע אבל גבי עדים דליכא למימר אישתמוטי אישתמיט שהרי בכל כפר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא דמשטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו ולהימניה בלא שבועה קמ"ל מק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט