רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יב עמוד א

הלכות רב אלפס

פרק א

אבא אמר רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק בו ופסול ולא מיבעיא היכא דלא כתיב בכתב ידו דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה אלא אפי' היכא דכתיב בכתב ידו סבר דלמא מתרמי ואתי ליה בין השמשות ואי לא יהיבנא תברא לא יהיב לי זוזי אמר אכתביה אנא ואנחיה דכי אתא איתיב ליה תברא ואשקול זוזאי ואי קשיא לך הא דתנן ואם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות התם שנמצא השטר בין שטרות קרועין דאמרינן מדרמי ליה בין שטרות קרועין ש"מ האי שובר דוקא הוא:

וסמפון שיש עליו עדים ונמצא ביד הרא"ש ז"ל הביאו בלשונו ולא כ' יורשי.

מהר"ם יורשי מלוה משאלינן להו לסהדי דחתימין עלוהי אי פריע שטרא אי לא פריע ואי לא ידעי סהדי אי נמי ליתינהו דלישאלינהו אי אית ביה אשרתא דדייני כשר ואם אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה לשליש וסמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כגון שכתב בגופו של שטר לאחר חתימת העדים שטר זה פרוע כשר דאי לא פריע לא הוה מרע ליה לשטריה:

סליק להו שנים אוחזין

פרק ב

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרים מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרש ככר ובתוכו מעות ר"ש בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז:

גמ' פירות מפוזרין בכמה א"ר יצחק קב בד' אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא א"ר עוקבא בר חמא במיכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות לא טרח איניש ולפיכך הרי אלו שלו בציר מהכי טרח איניש ולבעל הגורן נינהו:

איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה כאיסורא אתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש אמר סימנא אית לי בגויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה.

נימוקי יוסף

פרק א

סמפון. שובר המבטל דבר קרוי סמפון שלו כדאמרינן (כתובות דף נז:) גבי קדושין בקדושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח:

היוצא מתחת יד מלוה. שהיה מונח בידו ולא ביד הלוה:

ספרא איתרמי ליה. וסבר אם יבא בעל חוב לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי אם לא יהא שובר מוכן לי לא יפרע כלום:

אלא אפילו וכו'. שיש לומר אם לא שנפרע למה לו לכתוב ולמהר לפני פרעון הואיל ויודע לכתוב:

תנן וכו'. והא הכא דבמלוה עסקינן דקתני מצא בין שטרותיו:

(כדאמר רב ספרא לקמן בשמעתין)שנמצא השטר. שהשובר יוצא עליו:

בין שטרות קרועין. והוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח עליו שהוא אמת שאם לא נפרע החוב לא היה נותן השטר חוב אצל שטרות קרועים:

סמפון שיש עליו עדים:

אי אית ביה אשרתא. דבי דינא לא מקיימי ליה אלא אם כן ראו שפרע:

ואם אין עליו עדים ויוצא וכו'. לא שאין עדים כלל קאמר דאם כן לא הימניה במידי דחספא בעלמא יהיב ליה אלא בדאית ביה עדים עסקינן אלא שאין בו עדי קיום ומש"ה נאמן:

ומדאיצטריך למימר דהא הימניה שמעינן דשליש אפילו ליכא מגו נאמן כיון דהימניה דאילו הוה מגו כגון שלא ראו השובר בידו קודם שאמר דנאמן במגו דאי בעי יהיב ליה ללוה לא צריכין לטעמא דהא הימניה דאפי' לא הוה שליש הוה נאמן וכדאמרינן סוף פרק זה בורר [דף לא.] גבי ההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דכיון דאיתחזק בבי דינא מגו דאי בעיא קלתא לא אמרינן כלומר שכיון שראוהו ב"ד בידה קודם שאמרה פרוע הוא שוב אינה נאמנת משום מגו כן כ' הרשב"א והרנב"ר ז"ל אבל שליש לעולם מהימן אע"ג דליכא מגו והכי סלקא בעיין בפרק זה בורר:

סליקו להו שנים אוחזין

פרק ב

אלו מציאות. פירות מפוזרים. נתייאשו הבעלים כדמפרש בגמ' דהפקר הם:

מעות מפוזרות. הואיל ואין לו בהם סימן ניכר איאושי מיאשי דהוו להו הפקר וזה הוא טעם כולם:

כריכות. עמרים קטנים כדמתרגם (בתלמוד) [בתרגום] ירושלמי מאלמים אלומים מכרכין כריכין:

כריכות ברה"ר. הא דאפליג בכריכות בין רה"ר לרה"י ובשארא לא מפליג מפורש בגמרא (דף כב:) גבי פלוגתא דסימן העשוי לידרס:

של נחתום. כל ככרות של נחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש להם סימן:

ממדינתן. כגון שהם גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא:

אניצי פשתן. רישטי"ש בלע"ז:

ולשונות של ארגמן. מין צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויים הם:

עיגול. של דבלה:

כלי אנפוריא. מפרש בגמרא:

גמ' פירות מפוזרים בכמה. וכמה רבי יצחק גופיה אתא לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי שהוא קב בד' אמות כדמסיקנא וה"ק וכמה חשיב פיזור של הפקר קב בד' אמות קב מפוזר בד' אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל:

אם דרך נפילה. שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו:

אפילו טובא מקב נמי. דכיון דאין לו בהם סימן אייאושי מייאש ואפילו אליבא דאביי דקי"ל כוותיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הכא יאוש מדעת היא דפירות טובא מקב חשיבי ועוד שיש להן משקל ומכביד על נושאן ותיכף שנפלו ממנו מרגיש בהם אי משום שממשמש בהן בכל שעה מתוך חשיבותן שלא יפלו ממנו אי משום כובדו שמרגיש כשיקל גופו מהן והני טעמי אית ליה לאביי בכל הנך דמתני' דתני שהם שלו:

אי דרך הנחה. שעתיד לחזור וליטול אותן:

במכנשתא וכו'. כלומר [אין] ה"נ דדרך נפילה אפילו טובא נמי וכדאמרן אלא דרבי יצחק אתא לאשמועינן דבגורן בשעת אסיפת התבואה שדשין שם הבעלים ונשאו את העיקר ונותרו אלו:

נפיש טרחייהו. לקבצן:

בציר מהני. ואם היו פזורין בפחות מכן:

איתמר יאוש שלא מדעת. (שלא מדעת). דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו המוצא עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם:

דמיאש לבסוף. לאחר שמצאו זה. כללא דיאוש כיון דאמר ווי ליה לחסרוניה גלה דעתו שנואש בהם:

באיסורא אתא לידיה. דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא [דלכי ידע דנפל מיניה] לא מייאש ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחלה לא היה עומד לייאש:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט