מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק א

ב.

בפרש"י בד"ה ראיתיה. קודם שהגבהת אותה עכ"ל. כן הוא בפרש"י שלפנינו והוא מגומגם לפום סברא דהשתא דבראייה בעלמא קני מה מועיל שראה אותה קודם הגבהת חבירו אם לא יאמר שראה אותה קודם ראיית חבירו ונ"ל להגיה ראיתיה קודם שהגבהתי אותה עכ"ל. ורצונו דע"כ היה שם הגבהה מדקתני שנים אוחזין ומדקאמר דסד"א דראייה בעלמא קני צ"ל שהוא אומר שראה אותה קודם שהגביה אותה ודו"ק:

בד"ה במקח וממכר כו'. אבל זה אומר אני ארגתיה כו' עכ"ל. מדמה לה למנה שלישי דלקמן אבל התוס' מחלקין דבארגתיה אע"ג דאחד מהן בודאי טוען שקר מ"מ פשיטא דיחלוקו בשבועה כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת דתרוייהו היא ועיין במהרש"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה ויחלוקו. תימה דמ"ש כו' פירש שבלא טענותיהם יש ספק כו' עכ"ל. אבל לפרש"י דמפרש לקמן דררא דממונא חסרון ממון ליכא לפלוגי בין מנה שלישי דאמרינן בה מונח ובין ההיא דסומכוס דיחלוקו ודו"ק:

ב:

בד"ה ומה התם דאיכא כו'. אין מועיל סברת דררא כו' אחרי שהוא בודאי של אחד מהן סברא כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דסברת דררא דממונא אינו מעלה ואינו מוריד לענין שבועה אלא בהך סברא שהוא בודאי של אחד מהם תליא מלתא ותלמודא דקאמר ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דררא כו' אהא דקאמר התם איכא למימר כולה למר כו' הכא דתרוייהו היא לכ"ש קסמיך ולא נקיט במלתיה סברת דררא דממונא אלא משום דהמתרץ היה מפליג בהא וק"ל:

ג:

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו'. דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא כו' עכ"ל. פי' אפי' היכא דלא שייך למימר משתמיט ומש"ה הוצרכו לאתויי ראיה מנסכא דר' אבא דהיה בעינא ולא שייך משתמיט אבל מעד א' בעלמא דמחייב שבועה מדאורייתא אין ראיה דאיכא לאוקמא במשתמיט וק"ל:

בא"ד. מאחר דאין מעיז א"כ אמת הוא כו' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר כו' עכ"ל. ובלאו מגו משום דאינו מעיז לחוד אין להאמינו דהא ע"כ לא תלה הכתוב הדבר במעיז ואינו מעיז דכופר הכל פטר הכתוב אפי' בבנו דמעיז כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה אבל העדאת כו'. דליכא למימר כ"כ כו' אימא כיון דחשיד כו' ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד כו' מ"מ גם התנא כו' עכ"ל. אבל מטעם דלא משתמיט כ"כ ואינו מעיז ליכא למפטריה אי לאו משום מגו דחשיד כו' כמ"ש לעיל ואשמועינן ר' חייא דלא אמרי' הכא מגו דחשיד כו' כיון דאיכא בכופר הכל אשתמוטי ואע"ג דבלאו אישתמוטי מסיק לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד כו' הכא לא אמרי' ליה מק"ו אבל לעיל במלתיה דרבה לא ניחא להו למימר הכי ולקיים פרש"י דאין דרך האמורא לאשמעי' מלתא יתירא ודו"ק:

בד"ה מה אם ירצה כו'. לדבריו דר"מ קאמרי כדתנן בפ' אמרו לו כו' עכ"ל. אחר העיון שם לא מצאתי שם במתני' ובסוגיא דהתם טפי מבסוגיא דשמעתין ונ"ל להגיה לדבריו דר"מ קאמר כדתנן בפ' אמרו לו דלאידך לישנא כו' עכ"ל. ורצונם דסוגיא דשמעתין דמייתי לישנא קמא דהתם ומוקי ליה רבי חייא כר"מ ולא כאידך לישנא ורבי חייא ככ"ע משום דהך לישנא עיקר דהאי ומה אם ירצה לדבריו דר"מ קאמרי כדמשמע לישנא דאמרו לו דלאידך לישנא רבנן טעמייהו דנפשייהו קאמרי דבכה"ג אם אומר עכשיו מזיד הייתי פטרי ליה לא הל"ל אמרו לו ואין לפרש לההוא לישנא ומה אם ירצה כו' משום מגו דהשתא הוי תשובה לק"ו דר"מ ושפיר קאמר אמרו לו דהא מגו במקום עדים כו' אלא ע"כ לית לן לפרושי לההוא לישנא אלא דרבנן טעמייהו דנפשייהו קאמרי ודו"ק:

בא"ד. דהכי אמר בת"כ אמר ר"מ אם בתחלה אמר מזיד כו' עכ"ל. כצ"ל ע"ש בתוס' דכריתות:

ד.

תוס' בד"ה ותנא תונא אאידך כו'. פרש"י כיון וכו' וקשה כיון וכו' לימא ותנא תונא אקמייתא כו' עכ"ל. אבל הא לא קשיא להו דהא לא מיתרצא כלל הפירכא דפריך כי היכי דאנן סהדי כו' דבהא לא הוי מדחי פרש"י דהוי שפיר כהעדאת עדים ומוכח לה מכח טעמא דבסמוך דאי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה כו' וכמו שפירשו לקמן גבי הודאה דהשתא הוי ניחא טפי מפירושם ולכך הוצרכו להקשות לפירושו דא"כ לימא ותנא תונא אקמייתא ודו"ק:

ד:

בד"ה לעולם שתים חייב. ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא כו' עכ"ל. דבהילך ודאי לא פליגי וכן צ"ל למאי דמותיב מסיפא ורע"ק ס"ל הילך חייב אבל למאי דמסיק הנ"מ דאס"ד ב' חייב בג' היכי פטר כו' אדחי הך סברא שכתבו הכא וק"ל:

ה.

גמרא ומתו כולהו בפשיעה כו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פרק הגוזל:

תוס' בד"ה למ"ד הילך פטור כו'. הא בקרקע לא שייך משתמיט וכן פריך לקמן וכי כופר במקצת כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דכן פריך בעל התוס' בשם רב האי דמשביעין היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך אשתמוטי ומסקנת קושייתם כיון דכן הוא דלא שייך אשתמוטי בקרקעות א"כ הכא כי כופר במקצת קרקע כו' יהא נאמן ופטור משבועה אפי' למ"ד דהילך חייב ותירצו דשייך בקרקע קצת אשתמוטי כו' ואין זה סותר למה שפר"י בשם רב האי דה"ק דאע"ג דלא שייך בקרקעות כ"כ משתמיט לא הוה להם לתקן בהו היסת ודו"ק:

בד"ה אמאי אצטריך קרא למעוטי. תימה הא ליכא קרא מיותר למעוטי כו' עכ"ל. ואף שכתבו התוס' לעיל דאיכא שום מיעוט למעט קרקעות למאן דדריש ליה ברבוי ומיעוט אין זה מוכרח אלא דאיכא למימר הכי דאל"כ מאן דדריש ליה בכלל ופרט מאי דריש ביה וא"כ לפום סברא דהשתא דלא איצטריך קרא למעוטי קרקע דהילך הוא אימא דקושטא היא לכ"ע דליכא שום קרא מיותר למעוטי וק"ל:

ה:

בד"ה בלא דמי משמע להו. וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול כו' וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן כו' עכ"ל. נראה מדבריהם שהם מפרשים בלא דמי משמע להו וכן הוא האמת וכ"כ התוס' בפרק זה בורר ע"ש ודו"ק:

בא"ד. וחמסן פסול לעדות כו' והפסול לעדות פסול לשבועה כו' וי"ל דחמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן כו'. לכאורה הוצרכו לכל זה לפירוש ר"י החסיד דלא מפליג גבי גזלן בין עדות לשבועה אבל לפירושם דלעיל שחלקו גבי גזלן דלעדות הוא פסול מדאורייתא ולשבועה אינו אלא מדרבנן ה"נ איכא למימר בפשיטות גבי חמסן ועוד נראה כיון דבחמסן דאורייתא ליכא לפלוגי במעלים חמסנותו ופסול לעדות ע"כ לשבועה נמי הוי פסול דכל הפסול לעדות פסול לשבועה מיהת מדרבנן:

בא"ד. אבל הכא לא חציף אלא מעלים חמסנותו כו' עכ"ל. פי' ולא ראו בו חכמים לפסלו אבל אי הוה חמסן דאורייתא לא שייך למימר הכי דגם אם מעלים חמסנותו מ"מ הרי עבר על לא תחמוד ומגו דחשיד כו' וק"ל:

ו.

בפרש"י בד"ה נימא. גבי שבועה שאינה ברשותי מגו דחשיד כו' עכ"ל. אבל התוס' כתבו לעיל בד"ה בכולי בעי דלודי כו' דמשבועה שלא שלחתי בה יד מוכח לה הכי דה"ל גזלן מההיא שעתא דשלח בה יד ולא שייך למימר ביה אשתמוטי אבל משבועה שאינה ברשותי דהיינו שכופר דנאנסה כנראה מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות שאלה ופקדון ומדברי הטור סי' רצ"ד מדא"ר ירמיה פעמים ששניהם כו' לא מוכח מידי דאיכא למימר ביה אשתמוטי וכפרש"י בפרק המפקיד בשמעתתא כדאמרינן לעיל בההיא דכפירה דסבר משכחנא ליה לגנב כו' א"נ משכחנא ליה באגם כו' וסבר עד דבחשנה כו' וכן בשבועה שלא פשעתי שייך אשתמוטי דשמא פשע וחייב לשלם וסבר עד דהוי לי זוזא כו' כמו שפרש"י לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה שבועה שלא שלחתי כו'. מפ' ר"ת שלא אכלה דאינו כו' עכ"ל. דכיון דאינה בפנינו הוי דבר הדומה שאכלה ולכך מגלגלין אותה:

בד"ה הקדישה בלא תקפה כו'. ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק כו' עכ"ל. ר"ל דודאי הך אבעיא דמסותא לאו לענין שתיקה קמבעיא כמו שפירשו התוס' לקמן אבל מ"מ מייתי מהתם מדמסיק דלא הוי הקדש ע"כ שתיקתו אינו כהודאה וק"ל:

בד"ה והא הכא דכי תקפה כהן כו'. נראה דהכא מבעיא ליה במסותא כיון כו' עכ"ל. לא ניחא להו לפרש הך בעיא דמסותא לענין שתיקה כהודאה כנראה מפרש"י וכדמבעי לן נמי לגבי הקדש דא"כ לא הוה פשיט מידי לקמן דקאמר מאי הוי עלה דמסותא ופשיט לה מדרב נחמן דכל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין הקדישו אינו קדוש דמ"מ מטעם דשתיקה כהודאה היא יהיה הקדש דה"נ גבי מטלטלין אע"פ שאינו ברשותו יכול להקדיש אי הוה שתיקה כהודאה אלא דמבעיא ליה הכא אי הוה הקדש אלים מתקיפה אבל הא פשיטא ליה דשתיקה אינו כהודאה והשתא שפיר פשיט ליה מההיא דכל ממון שאינו יכול כו' ודו"ק:

ו:

בד"ה קפץ כולן פטורין כו'. ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא כו' עכ"ל. ודקאמר לקמן לעשר ממ"נ דאי בר חיובא כו' היינו ע"י צירוף לגורן אחר שהרי בא הא' כבר לכלל חיוב וק"ל:

בפרש"י בד"ה דמסייע לך כו' כצ"ל:

בד"ה הספיקות כו'. אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי כו' עכ"ל. אבל אם נתנו לכהן י' פדיון פטרי חמורים אין צריך לעשרן כיון דנתנו לו במתנת כהונה דהוי כמו הלקוח וניתן לו במתנה ובפ"ק דבכורות נקט הך מלתא בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל ולרבותא נקט התם הכי דאפילו הכי מעשרן והן שלו ורש"י הכא לא נחית להך רבותא אלא לאתויי דאפילו ודאי פדיון פטר חמור בר עשורי הוא ודו"ק:

ז.

גמ' אם היתה טלית מוזהבת חולקין. ולא דקדק הכא לומר ובשבועה דאפשר דמיירי דמודו דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא משום דמקרב לגבי חד אמר פלוג הכי וק"ל:

ז:

שם ולא חייש רבי יוסי לפרעון והתניא כו' איפוך כו' אי הכי קשיא דרבנן כו'. וליכא למימר דרבנן דוקא בדאיכא הנפק פליגי אבל בדליכא הנפק מודו דלא יחזיר משום דכתב ללוות ולא לוה והך דשטר כתובה מיירי בדליכא הנפק דהך חששא דכתב ללוות ולא לוה לא שייך בשטר כתובה כיון דנשאה ודאי דנתן לה שטר כתובה ולא ניחא ליה לאוקמא בתוס' כתובה ודו"ק:

שם גמרא ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי כו'. כתב מהרש"ל בגליון תוס' מקשה לפי מה דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר אין שייך לומר לדמי מאחר דנקט זוזי מתרוייהו כו' ומשני דאיירו שנתייקר ולא יתכן כו' אלא נראה שכ"א מוסיף עליו בדמים כו' עכ"ל. ע"ש אבל כל הפוסקים כתבו גבי מקח וממכר בפשיטות דפלגי להו לטלית ופלגי להן לדמים וגבי מציאה הזכירו הך מלתא דאם יש הפסד בחלוקת הטלית חולקים אותו בדמים וע"כ הנראה דודאי במקח וממכר כיון שאינן מדיינים בעיקר הממון אלא שכל א' רוצה בטלית ע"כ יחליקו לטלית ולא שייך למפרך הא אפסדוה כיון דניחא להו בהכי טפי שהרי כל אחד ואחד אם לא ירצה בכך יטול לו המעות ויתן לחבירו הטלית שהרי חבירו רוצה בכך אבל מיחלוקו דגבי מציאה מוכח לה שפיר דע"כ לדמי קאמר כיון שהם מדיינים בעיקר הממון ואפשר דלא איכפת להם בטלית עצמו א"כ למה פלגינן ליה לטלית הא אפסדוה דמסתמא אין רצונם בכך אלא ע"כ לדמי קאמר וזה ברור לי בדברי כל הפוסקים ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה בזמן שהבעל כו'. לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי כו' עכ"ל. ק"ק לפי מה שפירשו התוס' לקמן ולא לוה עד תשרי שרוצה ללות בו בתשרי אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל ואם כן ה"נ הכא הא כבר נשאה בתשרי וליכא למיחש למידי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ח.

גמרא ומאי מגו מגו דשני חרשין כו'. האי מאי את"ל המגביה כו' וכ"ת מ"ש משני כו'. נ"ל לפרש הסוגיא דה"פ ומאי מגו כו' דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הויא הגבהה דפקח הגבהה לגבי חרש דהא לא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה החרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה מציאה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנו ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' דאפי' לרמי בר חמא היינו דוקא דקא מגבה ליה אדעתא דחברי' אבל האי פקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה כו' אלא אימא מתוך שלא קנה כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דהמגביה מציאה כו' אלא במגביה אדעתיה דחבריה אם כן בב' חרשין לא ליקנו משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה נמי לא זכי דה"ל ראשה השני לגביה כמונח על גבי קרקע כיון דחבריה לא הגביה אותה אלא אדעתא דידיה ומשני דמ"מ משום דלא אתי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו'. אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר כו' עכ"ל. היינו לפי גירסא זו דהתלמוד אסיק אדעתיה דמגופה ליכא למידק מידי אבל לפי גירסא ראשונה דהתלמוד אסיק אדעתיה למידק מגופה לא ק"מ דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופה וק"ל:

ח:

בד"ה 0מנהיג לחודיה כו'. והא דתנן בפ"ק דקידושין בהמה גסה נקנית במסירה דברי ר"מ ור"א כו' עכ"ל. קצרו במקום שהיה להם להאריך דלכאורה לאו סתמא דמתני' בהך דהכא היא אבל בלשון המשנה שם בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכ"א בהמה דקה במשיכה דהשתא הוי שפיר בהמה גסה נקנית במסירה סתמא דמתני' דלא פליגי חכמים עליה אלא בבהמה דקה וק"ל:

בד"ה רכוב הוא דלא קני. ומתניתין דא' רכוב דחי לקמן כו' עכ"ל. אבל משנים רוכבין כו' אפשר דלא קשיא להו וכן משמע מדבריהם לקמן והיינו משום דאיכא למימר דשניהם קרוין מוחזקין וברכיבה לחודיה שניהם לא קנו אבל מ"מ מאחד רכוב ואחד מנהיג פריך שפיר דאי רכוב לחודיה לא קנו לא הוה קרי מוחזק לגבי מנהיג דלחודיה נמי קני ודו"ק:

בד"ה או דלמא מנהיג כו'. כ"ש דמנהיג עדיף כו' עכ"ל. פירוש כ"ש דמנהיג עדיף במקום רכוב לחודיה דהא שמואל קאמר דחד מנייהו עדיף במקום חבריה וע"כ דרכוב עדיף ממנהיג לא קאמר דהא במתניתין קתני דקונה מנהיג במקום רכוב אלא ע"כ מנהיג עדיף מרכוב קאמר ורכוב דקני במקום מנהיג דקתני במתני' ע"כ במנהיג ברגליו איירי ודו"ק:

בא"ד. אלו לא היה חבירו תפוס בצד השני היה קונה לכך אקרי מוחזק אפי' כו' עכ"ל. יש לדקדק דהא אלו לא היה חבירו תפוס בצד השני היה מונח ע"ג הקרקע ולא קני גם התופס עדיין בצד האחד וי"ל דה"פ דאם לא היה חבירו תפוס בצד השני והיה נותקה מידו מקרי לגבי שני שעדיין הצד האחד בידו הוגבהה למעלה מג' על ידו וקני כמ"ש התוס' לקמן גבי הואיל ויכול לנתקו כו' ועי"ל דמיירי הכא בטלית שאינו ארוך כ"כ ואם לא היה חבירו תפוס בצד השני לא היה סופו ליפול ולא היה ראשו מגיע לארץ וכה"ג כתבו התוס' ג"כ לקמן ע"ש:

בגמ' היכי פשיט מר רכוב מיושב יושב לא תפיס כו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו מוסירה כו' עכ"ל. יש לדקדק כיון דעיקר אבעייתו דרכוב עדיף היינו משום דהא תפיס והיינו דהא תפיס במוסירה כמו שפירשו התוס' וא"כ היכי ס"ד ליפשוט רכוב דתפיס מיושב דאינו [תפיס ותו אמאי לא פשיט ליה בפשיטות מעיקרא מההיא] דרב ושמואל דאמרי תפיס במוסירה כו' ונראה ליישב דאע"ג דנקט האבעיין דהא תפיס מ"מ משום דרכוב הוא נמי קמבעיא ליה והשתא מהך דרב ושמואל דאמרי מוסירה לא קני לא מצי למפשט דאימא הכא משום דרכוב עדיף אבל מהך דיושב בעי למפשט כולה מלתא דהוי ס"ד דיושב נמי תפוס במוסירה והמדחה קאמר דודאי דרכוב לא מהני תפשוט שפיר מיושב אבל רכוב דתפיס לא מהני לא תפשוט מיניה דאימא יושב מיירי בלא מוסירה והשיב לו מרב ושמואל דמוסירה נמי לא קני במציאה ודו"ק:

תוס' בד"ה מ"ד רכוב עדיף כו'. וא"ת לעיל כי פריך כו' לישני דקמ"ל דלא מבטל חזקת רכוב כו' עכ"ל. הכי משמע להו דמאחד רכוב וא' מנהיג פריך ולא מהיו שנים רוכבין כו' כמ"ש לעיל וליכא לאקשויי דא"כ נימא דמרישא דשנים רוכבים כו' קא דייק השתא יושב קני רוכב מבעיא דהכא ליכא לשנויי דקמ"ל דאחד אינו מבטל את חבירו כיון שהם שוים אלא לאו רבנן היא וא"כ הסיפא דא' רכוב וא' מנהיג נמי כרבנן וש"מ רכוב קני די"ל כיון דהסיפא משנה דצריכה היא לר"מ דאע"ג דהרישא לאו משנה דצריכה היא קתני לה בדרך לא זו אף זו דה"נ צריך לומר למאי דאתיא כרבנן דקתני לה בלא זו אף זו ודו"ק:

ט.

בפרש"י בד"ה ש"מ רכוב קני כו'. וכיון דשלא במקום מנהיג קני כולה במקום מנהיג פלגא עכ"ל. צ"ע דמי הכריחו לזה דאימא בפשיטות מרכוב לחודיה פריך לרב יודא דפשט רכוב מיושב כמו שפרש"י ג"כ לעיל ועוד דאין זה מוכרח דהא למאי דמספקא ליה אי שמיע משמואל ברכוב במקום מנהיג א"כ ס"ל לשמואל דרכוב לחודיה קני ואפ"ה קאמר או דילמא מנהיג עדיף ויש לישב דמשמע להו דרכוב במקום מנהיג בעי למפשט דומיא דלעיל דבעי למפשט אבל רכוב לא דהיינו רכוב במקום מנהיג דומיא דאחד מושך ואחד מנהיג ולעיל נמי ממתני' דאחד רכוב ואחד מנהיג נמי רכוב במקום מנהיג בעי למפשט דפלגי ולא ניחא להו למימר כדברי התוס' דאפי' לא קני מקרי מוחזק וה"נ הכא מסברא קאמר כיון דאפי' רכוב לחודיה בלא מוסירה קני אית לן למימר מסברא ברכוב ותפוס במוסירה במקום מנהיג דפלגי ולעיל דפסיקא ליה ברכוב לחודיה דקני ואפ"ה במקום מנהיג קאמר או דלמא מנהיג עדיף היינו ברכוב ותפיס במוסירה ולקמן נמי דפשיט מרכוב בשדה נמי משמע ליה בלא מוסירה דאל"כ רכוב בעיר אמאי לא קני כיון דע"י מוסירה אזלא מחמתיה נמי בעיר שפיר כמו שפירשו התוס' לקמן גבי מנהיג ברגליו והשתא פשיט ליה כיון דרכוב בלא מוסירה קני מסברא אית לן למימר דבמקום מנהיג פלגי ואין להקשות לפי שיטתו דמהא דקתני אחד מושך ואחד מנהיג ממעט רכוב במקום מנהיג דלא קני דאימא לאידך גיסא דממעט מנהיג במקום רכוב דלא קני דרכוב עדיף משום דהא תפיס כדמבעיא לן לעיל די"ל דע"כ דלא ממעט מנהיג במקום רכוב דהא במתני' קתני דקני מיהת פלגא מנהיג במקום רכוב ואפי' במקום מנהיג ברגליו לפי אוקמתא דלעיל מיהו מדברי התוס' שכתבו בד"ה אי הכי לערבינהו כו' לפי מאי דס"ד דרכוב קני כו' במדה זו קנה אתא למעט שום קנין אחר או רכוב במקום מנהיג עכ"ל. נראה שהם מפרשים דממעט רכוב לחודיה דמלישנא יתירא ממעט קנין רכוב לחודיה ולעיל נמי ממתני' דהכא פשיט ארכוב לחודיה דקני אבל במקום מנהיג לא מקרי אלא מוחזק ודו"ק:

תוס' בד"ה ונקני כו' אי אמרינן משוך בהמה זו וקני כלים כו' עכ"ל. הך דהכא לא דמיא אלא לאומר קני בהמה זו וקני כלים דהא הכא קנה החמור ולחד תירוץ בתוס' לקמן הא נמי קמבעיא ליה ולאידך תירוצא דהא לא קמבעיא ליה ופשיטא דקני מטעם חצר פריך הכא שפיר טפי בפשיטות דלקנו נמי מסירה וק"ל:

ט:

גמ' ואי רה"ר הוא קני ואי אדם חשוב כו'. נראה מתוך הסוגיא וברש"י דברה"ר אפי' אדם בינוני קונה ובסימטא לא קני אדם בינוני אלא אדם חשוב ואשה ואיניש זילא וכן הוא בדברי הרמב"ם אבל הרא"ש והטור ח"מ כתבו היפך זה ואולי היה להם גירסא אחרת בזה ודו"ק:

תוס' בד"ה משוך בהמה כו'. א"נ אי הוה בעי קני כו' כי שמא מטעם חצר קני ובכפות' ולכך איבעי ליה במשוך עכ"ל. נראה מדבריהם דלכך איבעי ליה במשוך דהשתא אי אהדר ליה דקני לאו בכפות' איירי אלא במהלכת וס"ל נמי דמתורת חצר לא קני דחצר מהלכת היא אלא דניקני מתורת משיכה אע"ג דמהלכת היא והשתא בא"ל קני נמי קמיבעיא דניקני מתורת משיכה אבל קשה דא"כ מאי פריך רבא ואי אמר לה קני מי קני כו' ומאי קושיא דהא נהי דלא קני מתורת חצר מ"מ מבעיא ליה דניקני מתורת משיכה וי"ל בדוחק דרבא ס"ל כיון דמתורת חצר לא קני מתורת משיכה נמי לא קני כיון דמהלכת היא ולא שייכא בכלים ודו"ק:

י.

בפרש"י בד"ה סיפא דלא אפשר כו'. דגלי דעתיה כשנתנו לו דאדעתיה דהאי אגבהה כו' עכ"ל. לכאורה פירושו תמוה דמה מועיל לו דמתחלה אדעתא דהאי אגבהה כיון דלפום סברא דהשתא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ומצי הוא לזכות בו קודם הנתינה כמו שהוא אומר זכיתי בה קודם שנתתיה לך גם מי הכריחו לזה דהא איכא לפרושי בפשיטות כפרש"י במתניתין דאי נמי קנייה קמא כו' הא יהבה ניהליה במתנה ונראה לפרש דאדעתא דהאי אגבהה דקאמר אין רצונו לקנותו לו דהא לא קנה לו אלא דר"ל אדעתא דהאי אגבהה ליתן לו במתנה ומסתמא אדעתא דהכי נתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת פקדון ואי לאו דמתחלה אדעתא דהכי אגבהה ליתן לזה לא היה לנו לומר שנתנו לזה במתנה אלא שנתנו בידו בתורת פקדון כיון דמתחלה אדעתא דידיה אגבהה מסתמא אדעתא דהכי נתנו בידו שיהיה שלו ולא נתנו לו במתנה ודו"ק:

יא.

בגמרא. אי לא לא דתניא כו' מיבעי ליה לכדתנן שלפניו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונא כו'. מאם המצא כו' דשליחות הוא משום דאין שליח כו' אצטריך כו' עכ"ל. הוצרך לזה לפי שיטתו לעיל דלמ"ד חצר משום שליחות לא אצטריך ריבויא לחצר אלא מושלח' דנפקא לן שליחות נפקא לן ממילא חצר ולכך הוצרך למימר דלמאן דלא ילפינן ממונא מאיסורא ושליחות מאם המצא תמצא ילפי' ליה ולא ילפי' ליה ממילא משליחות דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה משום דהתם לגבי גניבה אין שליח לדבר עבירה וכ"כ הנ"י ע"ש אבל התוס' ימאנו בזה דכמו דאצטריך ריבויא למ"ד דחצר משום יד ה"נ אצטריך ריבויא למ"ד חצר משום שליחות לאשמועינן דחצר הוי שליח ולכך פירשו לעיל בסמוך דלאו מדאצטריך ריבויא מוכח לה דחצר משום יד אלא מדמתגרשת בעל כרחה וקטנה ודו"ק:

תוס' בד"ה זכתה לו נראה כו'. ועוד דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' עכ"ל. אע"ג דמוקמינן הך דר"י בחצר המשתמרת מ"מ למאי דמקשה ותקני ליה שדהו ואכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי בחצר המשתמרת אמאי לא תקשי ליה הך דריב"ח אגופא דמתני' דקתני אמר זכתה לי אי הוה זכתה לו דוקא וק"ל:

בד"ה ה"מ בחצר כו'. דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי וכו' עכ"ל. פירוש והוי אצטריך לאתויי מריב"ח דלאו דוקא זכתה לי כמ"ש התוס' לעיל וניחא ליה לאקשויי מריב"ח לחוד ודו"ק:

בד"ה זה הכלל. לאתויי קרן זוית עכ"ל. נראה לפרש משום דלפניו אין שכחה דהיינו שקצר מצפון לדרום והניח בסוף השורה והתחיל משורה שניה אינו שכחה כיון דעדיין לא עבר עליה אני אומר שדעתו לקצור זה בשורה אחרת ממזרח למערב וה"נ היה לנו לומר אם הניח בתחלת קציר בקרן זוית וקצר אחר כך כל השורה מצפון לדרום שדעתו לקצור הקרן זוית בשורה אחרת ממזרח למערב ואשמועינן בזה הכלל דמכל מקום הוי שכחה כיון דכבר עבר עליו והוי בבל תשוב ודו"ק:

בד"ה עישור שאני כו'. וקשה כו' ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים כו' עכ"ל. ור"ג לא היה בדעתו לילך למרחקים דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וק"ל:

יא:

בפרש"י בד"ה אלא אמר רב אשי כו'. היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה כיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה כו' טעמא דיש חילוק כו' דא"נ לא אתרבאי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו' עכ"ל. לכאורה שהוא פירוש כפול והנראה דמהיינו טעמא כו' עד טעמא דיש חילוק כו' אינו מפרש"י אבל הוא לפי שיטת התוס' דא"נ חצר משום שליחות אצטריך ריבויא לחצר השתא דליכא לרבויי אלא דחצר משום יד הא דקאמר דלא גרעה משלוחה ע"כ היינו מסברא ומה שכתב אח"כ מהיינו טעמא דיש חילוק כו' הוא לפי שיטתו וניחא בפשיטות טפי דלא גרעה משליחות דבלאו ריבויא נמי נפקא לן חצר משליחות ולא אצטריך ריבויא לחצר אלא משום יד וק"ל:

יב.

בד"ה גבי מתנה כו'. הלכך בעינן חצר המשתמרת עכ"ל. וכצ"ל וכ"ה בתוס' והיינו הך דריב"ח דאוקמה במשתמרת אבל יש לדקדק מאיזה טעם קונה אף במשתמרת במציאה באינו עומד בצד שדהו כיון דשליחות ליכא לא דעת שליח ולא דעת משלח וליכא נמי משום יד כיון דאין סמוך לו ומ"ש מגט ועיין בזה בנ"י בשם הר"נ ב"ר ז"ל:

תוס' בד"ה ואמר שמואל כו'. והא דאוקמי בפרק כל הגט כרבי יוסי היינו כו' עכ"ל. ר"ל דשמואל נמי לא פליג עליה דעולא התם והוה מוקמי לה כר' יוסי אי לאו משום דיחידאה הוא ודו"ק:

בד"ה אא"ב דאורייתא כו'. וי"ל דמסתמא לא פליג ר"י אכמ' משניות דפרקין ודפ' חלון כו' עכ"ל. יש לדקדק בזה דלמאי דמשני נמי שמואל טעמא דתנא דידן כו' ע"כ כל הני משניות לא אתיין כר"י דקטן דקתני בהו משמע ליה קטן ממש ואפילו אינו סמוך ואלו היה זוכה לעצמו מן התורה כו' כמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לא מוקי מתניתין דהכא כר"י ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד. וא"ת ונימא כו' לעולם זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי כו' וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו ב' זכיות בו' עכ"ל. ואהא דמפרש שמואל מתני' משום דמריצה לאביו לא תקשי להו דנימא לעולם דזכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מניה כו' דשמואל משמע ליה קטן דמתניתין דהכא אפי' אינו סמוך ולא היה להם לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה וכה"ג כתבו התוס' לקמן ואהא שכתבו התוס' דאין סברא שיתקנו ב' זכיות כתב מהרש"ל אבל גבי מציאה דסבר ר"י לקמן לאו גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו כו' לא ק"מ דאין זה ב' תקנות דהכי תקינו רבנן כו' משא"כ בלקט כו' עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כאלו כבר זכה בו בנו מדאורייתא כו' עכ"ל. דבריו אינן מבוררין לי בטעמן למה אין זה ב' זכיות גם נראה מדבריו דלרבי יוחנן נמי צריך לומר עשו שאינו זוכה כזוכה ולית ליה לקטן זכייה לנפשיה ואינו נראה כן מפרש"י אלא לר"י קטן אית ליה זכייה לנפשיה מדרבנן ומיהו אין זה ב' זכיות כיון דלר"י בגדול נמי דאית ליה זכייה מן התורה כיון דסמוך על שלחן אביו זכי אביו מניה משום איבה מכ"ש קטן דלית ליה זכייה אלא מדרבנן ולשמואל נמי דקאמר עשו שאינו זוכה כזוכה אין זה ב' זכיות דאביו לא זכה מניה דאדרבה עיקר הזכייה היא לאביו משום דמריצה לאביו אלא משום דלגבי לקט ליכא למימר הכי דאביו עשיר הוא עשו זכיית הקטן שאינו זוכה במקום אחר כזוכה ומיהו אביו לאו מניה זכי אלא משום דמריצה לו ודו"ק:

יב:

בד"ה ר"י אומר לא גדול גדול כו'. הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר כו' עכ"ל. פירוש דאין מניחין את העירוב בביתיה דלאו בר אקנוי רשותא הוא אבל גובה את העירוב שפיר דזוכה אף לאחרים וק"ל:

בא"ד. דקטן ואינו סמוך על שלחן אביו זוכה כאמה העבריה כו' עכ"ל. אינו דומה ממש דקטן ואינו סמוך אפילו מאביו זוכה עירוב אבל אמה עבריה מאביה ודאי דאינה זוכה עירוב דאפילו בתו נערה ואינה סמוכה מציאתה לאביה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

יג.

בפרש"י בד"ה אפילו בשטרי דלאו הקנאה כו'. אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל הדברים מגומגמין מאד שמראה כאלו המשנה מיושבת דחיישינן שפיר לשמא כתב בניסן כו' ואדרבה כו' עכ"ל. ולי נראה דמה שכתב חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה דהיינו ולא לוה לגמרי ואין רצונו בזה ליישב המשנה דהכא אבל כוונתו לפרש הא דקאמר משום דקשיא ליה כו' דבשביל כך הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה לא כתבינן משום הך חששא דשמא כתב ללות בניסן כו' ליכא למיחש נמי דמקרי וכתב ולא שייך למימר נמי דכתב ללוות ולא לוה לגמרי אלא הא דתנן מצא גיטי כו' ושוברים ה"ז לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם הא ליכא למיחש לנמלך כלל כיון דאין כותבין כלל דהך חששא דשמא כתב בניסן כו' שייך נמי בשובר כדאיתא לקמן וסיים רש"י אבל השתא דתנן כותבין משום דעדיו בחתומיו זכין לו חיישינן שפיר דלמא כתב ללוות ולא לוה לגמרי והכי נמי התם בשובר כותבין ואיכא למיחש לנמלך ומקשה דהשתא נמי דאמרת כותבין מה מועיל נמלך הא עדיו בתחומיו זכין לו ומשני ה"מ כו' ודברי התוס' בזה אינן מובנים לי שכתבו משום דקשיא ליה לאביי כו' ומלתא באנפי נפשיה היא ולא קאי אדאמר אביי כו' עכ"ל. דמהיכא פסיקא ליה דלא ניחא ליה בשנויא דרב אסי ואי משום דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו אם כן שפיר קאי אדאמר אביי כו' ועוד דכיון דע"כ מסברא דנפשיה קאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אימא נמי דמהאי טעמא לא ניחא ליה בשנויא דרב אסי והדברים ברורים למבין ליישב פרש"י ודו"ק:

בגמ' א"ל אביי מתניתין היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר כו'. דוקא קנוניא כי הך חיישינן כיון דנפרע השטר ה"ל נמחל שעבודו וטריף שלא כדין אבל ליכא למיחש דלמא כתב ללוות ולא לוה וכיון דאתרע בנפילה ניחוש לקנוניא כיון דמ"מ כי מטא לידיה בדין טריף דעדיו בחתומיו זכין לו ומש"ה לשמואל דלא חייש לפרעון אי ס"ל כאביי ליכא לאוקמי מתניתין אלא בשאין חייב מודה וליכא למיחש נמי בחייב מודה לזיופא ולקנוניא דלא מחזקינן אינשי ברשיעי מעיקרא שעשו שטר זיוף אלא שטר כשר היה כבר אלא משום דאתרע בנפילה ניחוש ליה השתא או ששטר זה נפרע כבר או שרצה ללוות בו בניסן ולא לוה כו' ולכך לא היה נזהר בו ונפל ממנו והשתא עושה קנוניא וק"ל:

תוס' בד"ה אביי אמר כו'. עמד המלך אם בין כסליו לתמוז שלפניו כו' עכ"ל. כצ"ל ויהיה לפניו לשעבר ושלאחריו להבא וכן מוכח לישנא שכתבו לקמן בכ"ט באדר בשנה שלאחריו וכן הוא בתוס' דפ"ק דר"ה וק"ל:

יג:

בד"ה הא קאמר להד"מ כו'. דהא אמרינן לקמן אמר שמואל מצא כו' דאי משום כתב ללוות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה כו' עכ"ל. לא הוו צריכי לזו הראייה לפי נוסחת גמרא שלפנינו לקמן דקאמר תלמודא בהדיא אהך דשמואל וכ"ש הכא דלא מודה לוה דחיישינן לפרעון ודו"ק:

בא"ד. וא"ת לעיל דאמר רבי יוסי כו' ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף כו' עכ"ל. ואמלתיה דרב דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותנאי ס"ל נמי הכי לעיל בפרקין ובפ"ב דכתובות לא קשיא להו בפשיטות יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף די"ל התם דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי משא"כ הכא דלאו בידיה הוא ועיין בתוס' פ"ב דכתובות וק"ל:

גמ' אר"א מחלוקת כו' ורבנן סברי מגבא גבי כו'. כצ"ל כמ"ש מהרש"ל דמוכח כן מדברי התוס' וכן יש להוכיח מתוך הסוגיא דלפי נוסחת גמרות שלנו דאר"א לרבנן דלא גבי ממשעבדי אמאי לא מותיב ליה לר"א מברייתא נמי אהך מלתא דבברייתא קתני דאחד זה ואחד זה גובין ממשעבדי ודו"ק:

תוס' בד"ה הני תרתי כו'. אבל מה שמפרש דלר"מ אינו גובה כלום כו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש כו' עכ"ל. צ"ע לדבריהם כיון דמכח מתניתין דכל מעשה ב"ד יחזיר קאמר דלא חיישינן לפרעון הזקיקה אותו המשנה דהכא לפרש ע"כ דמיירי באינו מודה ולר"מ דיחזיר באין בו אחריות משום דאינו גובה אפילו מבני חרי ודוחק הוא לומר דהיה לו לפרש כרב אסי כשחייב מודה ומשום דשמא כתב ללוות בניסן כו' דא"כ לשמואל לא תקשי כלל דאע"ג דס"ל לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מ"מ מצי לפרושי מתניתין כשחייב מודה משום דשמא כתב ללות בניסן כו' אלא ע"כ לפום סברא דהשתא כאביי סבירא לן ולולי דבריהם היה נ"ל דהך מלתא ודאי כחדא חשיב ליה דמשום דס"ל לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ליכא לפרושי מתניתין אלא באינו מודה ולר"מ באין בו אחריות אינו גובה בו כלל ולשמואל נמי הא מלתא כחדא חשיב ליה אלא דאידך דמותיב לשמואל היינו דאית ליה אפילו באינו מודה דלא חיישינן לפרעון והכא קתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר כדקאמר תלמודא בהדיא בנוסחאות גמרות שלפנינו והא לא קשיא לר"א דהאי דקאמר לר"מ יחזיר באינו מודה היינו משום דלאו בר גבייה הוא כפרש"י לקמן ואולי שלא היה כן גירסת התוס' כנראה מדבריהם דלעיל כמ"ש לעיל ודו"ק:

יד:

בד"ה סיפא נמי בגוזל כו'. מרישא עצמה היה יכול להקשות כו' עכ"ל. אע"ג דרבא גופיה משני הרישא לקמן דלא מיירי כלל בלוקח מגזלן מ"מ השתא דלא אסיק רבא אדעתיה אכתי למימר הא כדאיתא והא כדאיתא שפיר ה"מ להקשות מרישא גופה דע"כ ברישא בלוקח מנגזל קמיירי דומיא דסיפא דמיירי על כרחך בלוקח ומהרש"ל תירץ בע"א והוא דחוק ודו"ק:

בד"ה תריץ נמי כו'. יעמיד כשעשאו אפותיקי דאז כו' עכ"ל. ודאי דע"כ הפשטן נמי מוקמי בהכי דאל"כ אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד כו' כמ"ש התוס' אלא דאפשר דלא ידע למימר דאז ב"ח גובה השבח בחנם אלא דהמדחה דדחיק לאוקמי כר"מ יעמיד הכי כדמשמע לקמן ודו"ק:

טו.

בד"ה כשעמד בדין על הקרן כו'. תימה א"כ מאי מפני תיקון עולם כו' וי"ל כו' עכ"ל. ואין להקשות דאכתי תקשי לרב אשי מאי מפני תיקון עולם לא גבי אלא מבני חרי אבל לרבא ולרבה בר רב הונא לא ידע לפלוגי בין קרן לשבח דמאי פסקא כו' וק"ל:

(יש כאן חסרון וטעות דמוכח בדבריו ותוכן כוונתו כמו שתירץ קושיא זו בעל מהרשש"ך ע"ש):

גמ'. במאי אי בב"ח מי אית ליה פירי כו'. פירוש בב"ח ממש לימלך בלוה אם יקבל עליו להגבות למלוה שלו משופרא שבחא ופירי אבל הא לא קשיא ליה במאי אי בלוקח שירא פן יטרפו ממנו ב"ח שצריך לימלך עם המוכר דא"כ בשיעבוד נמי צריך לימלך לשמואל כדאמרינן לעיל וק"ל:

בפרש"י בד"ה יפה ויפה כו'. א"ל אמאי זבנתיה מאין אגבה כו' עכ"ל. במתנה עסקינן וקאמר אמאי זבנתיה כו' דמתנה כמכר דאי לאו דארצי קמיה לא יהיב ליה מתנה כדלקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה ב"ח גובה כו'. והתם משבח יתומים איירי דאי משבח לקוחות א"כ כו' עכ"ל. יש לדקדק דלפום סברא דהשתא דמשבח לקוחות דוקא איירי אבל משבח יתומים ב"ח נמי לא גבי משום דאין להם על מי לחזור א"כ מה"ט גופא לא יגבה ב"ח משבח דהני לקוחות דאין להן על מי לחזור שהרי מת המוכר כיון דהבנות רוצין ליזון מנכסיו דליכא למימר שהניח המוכר אחריות נכסים שיש ללקוחות לחזור עליהן דאם כן ודאי דלא יגבו כלל מלקוחות שיאמרו להן הנחתי לכם מקום לגבות דליכא למימר דמיירי באפותיקי שייחד לאשה בכתובתה ולבנות במזונותיהן קרקע דהשתא לא מצו הלקוחות לומר להן הנחתי כו' דא"כ לא תקשי כלל מהא דאמר שמואל דב"ח גובה כל השבח דמיירי בלא אפותיקי והתם דמיירי באפותיקי ולכך לא יגבו כל השבח וצריכין לתת להם הוצאה כדין היורד כו' וכדמתרצינן נמי בשמעתין כמ"ש התוס' ודומיא דהכי מיירי נמי אין הבכור נוטל בשבח כו' כדמוכח בפרק הגוזל ועיין מה שכתבנו בחידושינו שם ודוחק הוא לפ' דמיירי בלקוחות שקנו מיתומים קרקע של אביהם שיש ללקוחות על מי לחזור דהיינו על מוכרין שלהן דמ"מ אם יחזרו על היתומים על מי יחזרו היתומים והרי יפסידו מכיסם ולא דמי למוכר גופיה אם הלקוחות יחזרו עליו והוא לא יפסיד שהרי הוא פרע חוב שלו מן השבח הזה ודו"ק:

טו:

גמ'. הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל כו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו'. וליכא לאקשויי דע"כ באפותיקי קמיירי כמו שדקדקו התוס' לעיל דאל"כ אדרבה לוכח מהכא דאקני לא משתעבד וא"כ מאי מייתי ראיה אדשמואל דמיירי בלא אפותיקי דאיכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לפלוגי בין אפותיקי ובין ב"ח בלא אפותיקי ולמאי דמסיק לפלוגי בהכי קושטא הוא דליכא הכא סייעתא לשמואל ודו"ק:

תוס' בד"ה מעות יש לו שבח כו'. תימה בהגוזל כו' וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות עכ"ל. היינו לרב דאית ליה יש לו שבח ומפרש לאכילת פירות בלוקח מגזלן אבל לשמואל כשקיבל עליו אחריות נמי אין לו שבח אפילו כשפירש ומוקי הך ברייתא כהני אוקמתא דלעיל וע"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה הלכתא בפלוגתא קמייתא כו'. ואע"פ דלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך עכ"ל. בהך פלוגתא קמייתא לא שייך למימר צריך לימלך דהא אפי' פירש מסיק לשמואל דאין לו שבח משמע ליה אבל דקאמר לרבותא ואע"פ דלא פירש היכא דשמואל מודה בפירוש והיינו בשיש לו קרקע או שקנו מידו כדאוקמא לעיל ההיא דאמר ליה שמואל לרב חנינא בשבח דצריך לימלך וק"ל:

טז.

תוספות בד"ה ארצי קמיה וכו'. מדלא נקט לישנא דלא מקריא גזלן כו' עכ"ל. מיהו לקמן גבי סמכה דעתיה נקט דלא ניקרייה גזלנא ולא נקט דליקום בהימנותיה והרא"ש כתב מדנקט סתמא דתלמודא כו' אבל לא ידענא מי יימר לן דאין זה מדברי רב אחא או רבינא ולולי דברי הרא"ש היה נראה לפרש דבריהם דרבא לקמן נקט במלתיה חד מינייהו והוא הקמא דבפלוגתייהו אבל הכא דנקט הבתרא ע"כ משום דהכי הלכתא וק"ל:

בד"ה האי שטרא חספא כו'. במלוה אינה מקודשת ובמכר [לא] קנה כו' עכ"ל. בספרים שלנו ל"ג התם ובמכר לא קנה גבי מלוה אלא גבי מתנה על מנת להחזיר וכן מוכח מדברי הרי"ף ומיימוני שפסקו בפשיטות דמלוה קני במכר אבל מדברי התוס' הכא ובפרק הזהב ע"ש נראה דהוי גרסי הכי בגמ' שם וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין דהוה גריס שם בגמרא גבי מלוה ובמכר לא קני ע"ש וק"ל:

בא"ד. ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים כו' עכ"ל. אע"ג דמוקי לה התם במילי אוחרי דהיינו במנה ונמצא חסר דינר אבל מלוה לא קני במכר ומזה דחו האחרונים דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמלוה קני במכר משמע להו לבעלי התוס' דהך שנוייא לא קאי למאי דמייתי התם עוד לימא כתנאי כו' אמר רב למלתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת ומשני במסקנא דיש לחלק בין מלוה דידה למלוה ביד אחרים דרב איירי במלוה דידה והני תנאי איירי במלוה ביד אחרים א"כ לא תקשי נמי לרב מהני תנאי דלעיל דקתני בסיפא ושוין שבמכר קנה דמיירי כפשטא ובמלוה ביד אחרים והשתא יש לחלק בין אשה למכר דאשה לא סמכה דעתה ויראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שיחזור וימחול להפסיד לעצמו מיהו רש"י פירש שם להיפך דבקרקע לא סמכא דעתיה דבעל הקרקע ולכ"ע לא קני אבל באשה סבר ר"מ דסמכה כו' דלא שביק דידיה ומחיל לאחריני עכ"ל. וצ"ל לפירושו דהאי שנויא דלעיל דשוין במכר דקנה לא איירי במלוה וכשיטת האחרונים ודו"ק:

בד"ה בההיא הנאה כו'. כאלו אמר ליה שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה עכ"ל. הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בההיא הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטא אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלן יומי דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אמר לו מעיקרא שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דמיירי נמי בכה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכא דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפי' למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קני כמ"ש התוס' והרי"ף אבל בשדה סתם דלקמן דאין המכר עדיין ביד הלוקח לא סמכא דעתיה ולא קני למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל וכן כתב במ"ד וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דגם בזה לא קי"ל כרב ולא קני דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל אם כן מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהא אפילו כרבנן ותו דגרסינן בפ' מי שמת בעי שמואל דאקני מהו אליבא דר"מ כו' והוי כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתיה דרב משום דשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו עכ"ל. ודו"ק:

טז:

בד"ה אע"פ כו'. דאיירי באין חייב מודה כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה כו' דחיישינן לפרעון כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל שהרי לא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן כו' אלמא כמשמעו קאמר עכ"ל. ועוד נראה דעיקר ראייתם מדקאמר חיישינן לפרעון לחוד דמשמע דאיירי באינו מודה ולא קאמר לקנוניא כדאמרינן לעיל גבי חייב מודה וק"ל:

בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו'. דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין כו' עכ"ל. הא ודאי דעיקר טעמא דליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה במעשה ב"ד משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כדאמרינן בסוף פרקין אבל רצונו דאי הוה מקיימין השטר שלא בפני בעל דין כיון דאתרע בנפילה אית לן למיחש שמא לא כתב ולא לוה והוא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כההיא דגט פשוט כו' כמ"ש התוספות לעיל בד"ה הא קאמר להד"מ כו' ע"ש ודו"ק:

יז.

בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע כו' עכ"ל. לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בהא דרב נחמן דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וק"ל:

גמ'. ואוקמינא בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות בניסן כו'. אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהכא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי וק"ל:

תוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו'. ואם תאמר למה כותבין כתובה כו' וי"ל משום תוספת כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דכותבין כתובת בתולה שלא יהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא וכל כתובות נמי אם אין לה עידי קידושין שלא יהא נאמן לומר פרעתי מגו דאין את אשתי כמ"ש התוס' לקמן דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמו שפירשו התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל תוספת דאי משום מנה ומאתים מן האירוסין נמי יתקנו לכתוב כתובה ודו"ק:

יז:

בד"ה לא אמר כלום כו'. שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא כו' או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קידושין כו' עכ"ל. בתוס' פ' הכותב דחו התוס' מגו זו דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עידי גירושין כיון דאין מכירין אם היא אשתו עכ"ל. שם ונראה ליישב דבריהם דהכא דמכל מקום איכא האי מגו לגבי יתומים אם מת הוא ולא ישאר הכתובה בידה יהיו נאמנים לומר שפרעו מגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קידושין אבל אם ישאר הכתובה בידה לא יהיו נאמנים לומר שפרעו דלא שייך כאן מגו דלא גרשתיך ודו"ק:

יח.

בד"ה אטו גט כו'. דלמא הכא במקום שאין כותבין כו' וכותבין בגט שטרא דנן כו' וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' כו' אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן כו' עכ"ל. הסוגיא דשמעתין א"א להולמה לפי שיטתם ונ"ל דלא הוו גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כו' אלא דהכי הגירסא דאי ס"ד דגט היינו כתובתה כו' וה"ק לפי שיטתם אלא (אמר) אביי מגופא דמתני' הדר ביה דע"כ מיירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא גט היינו כתובה אבל בעידי גט לא גביא ואהא קאמר אטו גט מנה כו' אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ואביי ס"ל דלית לן למימר דכותבין בגט שטרא דנן כו' וגט היינו כתובה אלא דווקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה ושפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום כו' מיהו בפרק הכותב אמרי' דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו'. ה"ק ונמלך שלא ליתן ומחמת כן לא חשש לשמור כו' עכ"ל. בתוס' דפרק כל הגט ליתא ואפשר שדקדקו לפרש כן דלהכי נקט לשון ונמלך לפי סברתם דהשתא דכיון דאתרע בנפילה ולא חשש לשמור אית לן למימר דנמלך הוי מיהו לפי תירוצם לא ניחא להו למימר הכי ומדלא קאמר ולא נתנן ונקט לשון ונמלך דייק שפיר הא אמר תנו נותנים וק"ל:

בא"ד. דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן כו' עכ"ל. ודייק ליה שפיר לשון נמלך להיא גופה דאצטריכא ודוקא הא אמר תנו נותנין לאלתר ממילא משתמע ופשיטא הוא כן נראה מדבריהם דהכא אבל בתוס' בפרק כל הגט משמע דלר' זירא לא דייק ליה כלל ונמלך במתני' ואפי' אמר תנו אין נותנין כקושייתם דלעיל אבל מלישנא דתלמודא דקחמר לר' זירא מי קתני אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה דלמא הא אמר תנו נותנין ולאלתר יש להכריע כדבריהם דהכא דלר' זירא נמי דייק ליה לשון ונמלך ודו"ק:

יח:

בד"ה מעולם לא חתמנו כו'. דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו כו' עכ"ל. ק"ק מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר דודאי אם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן כדמסיק רב אשי אלא דהכא איירי שהבעל אין מכירו כלל אלא שהוא אומר שנאבד לו גט ששם הבעל יוסף בן שמעון והיה חתום בשמות עדים אלו ולהכי אם לא יאמרו העדים שלא חתמו אלא על גט א' יוסף בן שמעון יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יוסף בן שמעון כיון דהשיירות מצויות אבל כשאומרים שלא חתמו מעולם אלא על א' אין לחוש באחר דמתרמי שמא כשמא ועדים אחרים כאלו העדים ודו"ק:

יט.

בפרש"י בד"ה אפותיקאות כו'. למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה עכ"ל. נראה שדקדק לפרש כן מדלא נקט כל שטרות אלא אפותיקאות דקתני נמי מיירי בכה"ג שנעשה על מלוה ישנה בע"פ דלא משתעבד ליה ומצי הדר ביה אבל אפותיקי שנעשה בשעת הלואה ודאי דהוה מלוה בשטר ולא מצו הדר ביה ודו"ק:

יט:

בד"ה קמא זכה כו'. והיכא דאמר תנו אין שייך כו' או בש"מ ומת ובריה קאמר תנו שמעינן ממתני' דלא יחזיר כו' עכ"ל. ק"ק לפירושו דמוקים מתני' ביה ותידוק מיניה האמר תנו נותנין אמאי לא מוקים ליה נמי מתניתין כברייתא ובבריה אם אמר תנו אין נותנין ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה מצא שובר כו'. וא"ת לפרוך על מתני' כו' דומיא דמצא שוברים דמתני' כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא תקשי להו הכא גבי שובר לפרוך אמתניתין דדייקינן הא אמר תנו נותנין ניחוש שמא כתב בניסן כו' דהכא גבי שובר ליכא לתרוצי כדלעיל שכתבו התוס' גבי גט ואפשר לומר דשובר דמתני' ודאי איכא לאוקמא דוקא במלוה וכשהשטר יוצא מתחת ידי המלוה דהכא במלוה ליכא למיחש לב' שטרות ומצינן עוד למימר לפי מ"ש התוס' לקמן דאין לחוש בשובר דלמא כתב ליתן בניסן כו' אלא במכירת כתובה בטובת הנאה אבל במכירה גמורה ליכא למיחש לקנוניא שהיא צריכה לשלם הכל ה"נ מתני' איכא לאוקמא בשובר על המלוה שהיא צריכה לשלם הכל ודו"ק:

כ.

בד"ה ש"מ איתא כו'. גבי האשה שחבלה בבעלה כו' ואמאי תזבין במעמד כו' עכ"ל. וממתני' דהתם ואשה פגיעתן רעה לא תקשי תזבין במעמד שלשתן דשמא הבעל לא ירצה וכ"ה בתוס' שם וק"ל:

בד"ה שובר בזמנו כו'. ונראה שתקנת חכמים היא כו' עכ"ל. לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עדיו בחתומיו זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו למימר לאביי תקנת חכמים היא שסמכו עצמם דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

כ:

בגמרא. שלשה קשורין זה בזה שמעית מיניה קשר סימן כו'. השתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר הא דמסיק טבעא מכריז ומנין הוה סימן וליכא למשמע מיניה דקשר הוי סימן ומצינן למימר שפיר ג' קשורין זה בזה ובדברי הרמ"ה בטור ח"מ סימן ס"ה מבואר דלמאי דקי"ל נמי דקשר לחוד הוי סימן וה"ה כריכה הכא בעי ג' משום סימנא דמנין אבל ב' שטרי כיון דלית בהו מנין סימן מיירי מסתמא בחד לוה ומלוה דאל"כ מאי בעו גבי הדדי ואם כן שמא בפ"א פרע הלוה ומלוה נתנם לו וידע המלוה היאך היו קשורין או כרוכים והלוה לא נתן אל לבו עד שאבד אותן מידו ולא ידע סימן בקשירתן ובכריכתן וכן להיפך ולכך צריך גם מנין שהא' יודע במנין והא' אינו יודע במנינן אז נותנין למי שיודע וה"מ דקשר לחוד הוי סימן שאין שניהן לפנינו שאין לנו לחוש שיבא עוד איש אחר ליתן בו סימן אבל בנדון דהכא ששניהן לפנינו ומכחישין עצמן ואחד יודע בדבר א' אף אם השני אינו יודע כלום אין נותנים למי שיודע בסימן הקשר או הכריכה מטעם שכתב ומשום סימנא דמנין לחוד הכא נמי אין נותנין דאם לא הוי בתכריך או אגודה היה מתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין כמ"ש הרא"ש ונ"י והיינו טעמא דהכא בדרך נפילה לא שייך מנין סימן אלא בקשורי או באגודה כדמוכח בשמעתא דג' מטבעות ובזה יתיישבו כל הקושיות שדקדק הב"י שם על דברי הרמ"ה גם פרש"י שם בשמעתין יש לכוין כדברי הרא"ש בזה ודו"ק:

שם. דלמא למכתבינהו אזלי דכתיבי בג' ידי ספרי כו'. וה"ה דה"מ לאוקמא נמי דמיקיימי ומלוה מקיים שטרא כו' אלא דניחא ליה לאוקמא הך סיפא אפילו בדלא מקיימי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם יש עמהם סמפון. והכא במלוה עסקינן כו' עכ"ל. ר"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון וק"ל:

בד"ה שנמצא השטר כו'. וכל א' אומר זהו שטר שלי עכ"ל. הלשון קצת מגומגם לפי הפירוש שנמצא השטר בין שטרות קרועין צ"ל דב' השטרות נמצאו שם כיון דמשולשין הן וכ"א אומר זהו השטר שנכתב עליו שובר שלי הוא וק"ל:

תוס' בד"ה מצא בחפיסה כו'. ולא חיישינן לשאלה כו' כמו שתקנו כו' עכ"ל. נ"ל דמדינא חיישינן לשאלה כדאמרינן בפ"ב לעדות אשה אלא לגבי מציאה תקנו דלא חיישינן כמו שתקנו דמהני גבי מציאה סימן שאינו מובהק אע"ג דלעדות אשה לא מהני וק"ל:

כא.

בפרש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים. בעידי קיום כו' עכ"ל. דהשתא דדייק ליה בברייתא דלעיל מדקתני בסיפא אין עליו עדים דמיירי ע"כ בעידי קיום ה"נ איכא למידק הכי בהך ברייתא והשתא אין אנו צריכים למאי דאוקמינן להך ברייתא דלעיל יתקיים בחותמיו דשיילינן להו כו' דכיון דמיירי בעידי קיום לא קשיא מידי וק"ל: