רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יא עמוד ב

הלכות רב אלפס

מתני' מצא איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר כמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה.

מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו.

ואם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות:

גמ' מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא שהוא שימוש ב"ד ר' (גי' ד"ת ירמיה) יוחנן אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדתנן (סנהדרין כג.) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא:

מאי חפיסה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה מאי דלוסקמא א"ר פפא בדשמואל טליקא דסאבי:

תכריך של שטרות:

תלתא דכריכי חד בריש חבריה:

אגודה של שטרו' תלתא דרמו אהדדי וכריכי.

מאי מכריז שטרי שטרי:

רשב"ג אומר אחד לוה מג' יחזיר ללוה דאי ס"ד ממלוין נפלו מאי בעו גבי הדדי ודלמא לקיומינהו אזול דמקיימו ודלמא מידא דספרא נפול לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא:

שלשה לוו מאחד יחזיד למלוה.

דאי ס"ד מלווין נפול מאי בעו גבי הדדי ודלמא למכתבינהו אזול ונפול מידא דספרא דכתיבו בתלת ידי ספרי ודלמא לקיומינהו אזול לוה לא מקיים שטריה:

א"ר ירמיה בר

נימוקי יוסף

מתני' מצא אגרות שום. ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו:

איגרות מזון. שקבל עליו לזון את בניו ואת אשתו:

ומיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני ג' אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה ב"ד שטר שמיאנה בפניהם להיות לה לעדות שמותרת לינשא:

שטרי בירורין. בגמ' מפרש:

וכל מעשה בית דין וכו'. דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר המקויים ולפרעון נמי ליכא למיחש דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון כדאמרינן לעיל (דף טז:) ואפילו למאן דאמר שומא הדרא איהו דאפסיד אנפשיה כדפירשנו לעיל:

מצא בחפיסה וכו'. שום שטר:

תכריך של שטרות. או שמצא תכריך של שטרות בדרך או אגודה ובגמ' מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה:

הרי זה יחזיר. דדבר שיש לו סימן הוא שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך מצאת אותם וכן תכריך ואגודה דבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמ':

אחד לוה מג'. אם ג' שטרות הללו [על אדם] אחד היה שלוה מן ג' בני אדם:

יחזירם ללוה. מי שמצאם דודאי פרעם והחזירום לו ומידו נפלו שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד:

ג' לווין. אם ג' לווין הם שלוו מאדם אחד יחזירם המוצאם למלוה דדבר ידוע שממנו נפלו:

מצא שטר. שאינו שלו:

בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו. אצלו אם הלוה הפקידו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכחו לא יחזיר לא לזה ולא לזה [ויהא מונח עד שיבא אליהו] וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאפילו שניהם מודים שליש זה לא יחזיר למלוה משום דאיכא למיחש לקנוניא וללוה נמי לא יחזיר אלא קרוע דלמא חוזר ונותן למלוה ובלשונו ז"ל כתב והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי מקצת החכמים שנסתפקו בדבר זה עכ"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב שנראה לו דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל דאיתרעאי אבל שטר המופקד לא אית ליה ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו ואם שניהם מודים יעשה כמאמרם:

ואם יש עמהן סמפון יעשה מה שבסמפון. סמפונות שוברות ומילי מילי קתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו יעשה מה שבסמפונות וכדאמרינן בגמ' והשטר בחזקת פרוע ואע"פ שהיה שובר זה ראוי להיות מונח ביד הלוה אמרינן האמינו הלוה ואמר מחר תתנו לי ושכח:

גמ' מאי שטרי ברורין שטרי טענתא. שהיו כותבין הטענות כדי שלא יוכלו לחזור בהם דקודם שנכתב יכולין לחזור מפטור לפטור כגון שאם אמר תחלה לא לויתי חוזר ואומר לויתי ופרעתי אבל משנכתבו טענותיהן אינם רשאין לחזור דכיון שלא חזרו בהן עד שנכתבו ודאי בדוקא הם טוענים והיינו דתנן פרק גט פשוט (דף קסז:) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם לפי שאתה חב להם בכתיבה זו דשוב אינם יכולין לחזור:

זה בורר וכו'. פירש רש"י שהיו כותבין כן כדי שלא יוכלו לחזור בהן משמע דקודם כתיבה אע"פ שבררו יכולין לחזור ואפשר שדעת הרי"ף ז"ל שכתב בתשובה שיכול לחזור בו עד שיגמר הדין מיירי נמי בשלא נכתב אבל משנכתב לא ואיכא מ"ד דאע"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהם ואע"פ שלא קבלו ולא [כתבו] וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא (פרק ג הלכה ד) קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו ומשמע דקבלה מקרי משהתחילו לטעון בפניהם כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל. ומיהו כל הני מילי בשלא קנו מידם אבל קנו מידם אינם יכולים לחזור ואפילו בפני שנים ואפילו קבל עליו קרוב או פסול דאין לאחר קנין כלום כדאיתא פרק זה בורר (דף כד:):

מצא בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. פירשו המפרשים ז"ל דיחזיר בין ללוה בין למלוה למאן דיהיב סימנא דחפיסה או דלוסקמא דקי"ל [דף כז.] דחמור בסימני אוכף מהדרינן אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהם בקי מהם:

חמת. של עור שנותנין בה יין:

טליקא דסבי. טסקא שהזקנים מצניעין בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם:

תכריך של שטרות. פיסקא היא ולא קאי למצא בחפיסה דהכא משום סימן תכריך והאגודה עם סימן המנין ומש"ה אמרינן דתלתא יחזיר ולא תרי דכיון דשטרי מכריז תרי לא הוי סימן דמיעוט שטרות תרי ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך וכדפרש"י ז"ל:

דרמו אהדדי וכו'. השכיבן זה על זה ארכו על ארכו של חברו. אמר המחבר ונ"ל דלאו דכריכי חד בריש חברי' ודרמו אהדדי הוא דהוו סימן דוקא ולא בכרך אחד אלא דנקטי הני דשכיחי להו ועוד שכרך זו יותר בטוח שלא יתפרדו אחת מחברתה וה"ה כרך אחד דהוי סימן אם בטוח ג"כ שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד ה"ל כמעות מפוזרין או משלחפי שלחופי דאמרינן לקמן בפ' שני [דף כה.] דהרי הם של מוצאן משום שנתייאשו הבעלים לפי שסברו לא מצאם איש אחד יחד והלכך אין לו בהם סימן כנ"ל ע"כ:

רשב"ג אומר. שמעינן מהכא דכל היכא דאיכא למיחש ללוה או למלוה חיישינן ולא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא מדעת שניהם. והא דאמרינן יחזיר לאו בכל מעשה ב"ד קאמרינן אלא בהנהו דליכא למיחש לפרעון כדכתיבנא לעיל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט