רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ד עמוד א

הלכות רב אלפס

הכי הא דתנן שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה חולקין הכי נמי דפלגי לה בשלמא טהורה חזיא לבשרא אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה אלא לדמי ה"נ לדמי:

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:

וכי מישתבע לא לימא שבועה שכולה שלי משום דלא יהבינן ליה כולה ולא לימא נמי שבועה שחציה שלי משום דקא מרע ליה לדיבוריה אלא נימא הכי כולה שלי היא ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה:

ומאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולימא מגו דתפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא אמר רב ששת בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא מאי טעמא ממון אפשר בחזרה שבועה לא אפשר בחזרה:

אמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות וה"מ דאסהידו סהדי דההיא שעתא דכפריה בב"ד הוה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי הוה נקיט ליה בידיה ואי לא הוי כי האי גונא לא מיפסל דאמרינן דלמא איגניבא מיניה וסבר אכפריה השתא עד דבחישנא ומשכחנא לה ומהדרנא לה ניהליה וגרסינן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא קה:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואם איתא מכפירה אפסיל ליה אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דליכא כפירה סבר אישתמיט ליה עד דמייתינא לה תדע דאמר רב אידי בד אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אלמא בל היכא דאית ליה לאישתמוטי בפקדון כמלוה דמי ולא מיפסל עד דמשתבע:

תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידין אותו שיש לו נ' זוז נותן נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וכן הלכתא.

ואמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב מ"ט הילך כמודה במקצת טענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא דכיון דתפיס הילך הוא וקתני ישבע רב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דקאמר ליה הילך הני חמשין דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו בידיה מלוה ובאידך חמשין הא לא קא מודה ליה הלכך ליכא הודאה מקצת הטענה ולרב ששת קשיא מתני' אמר לך רב ששת מתני' תקנת חכמים היא כר' יוחנן וסוגיין כרב ששת דאמר הילך פטור מדקא מקשינן בפרק השואל בענין היו ליה שני עבדים אחד גדול ואחד קטן המוכר אומר הקטן מכרתי והלוקח אומר הגדול לקחתי ישבע המוכר

נימוקי יוסף

ליד דיין מ"ש. דקס"ד דהכי קאמר אם מצאו דיין לא יוציאהו מידו עולמית ומ"ש דיין מאיש אחר:

ואחר. שאינו לא לוה ולא מלוה:

שמצא שטר שנפל כבר ליד דיין. ומאי הך נפילה דכתוב ביה הנפק לא יוציאוהו מידו לא ללוה ולא למלוה עד שיבוא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל:

דחיישינן לפרעון. שמא אמת טוען הלוה שפרעו ורבי יוסי לא חייש לפרעון דמאן דאהדרו ליה שטר פרוע לאלתר זהיר ביה לקרעו ולא משהי ליה:

שהבעל מודה. שלא נתן לה כתובה:

יחזיר לאשה. וכגון דליכא למיחש לקנוניא שכתוב בה מפורש חוץ מן האחריות:

אין הבעל מודה. שאומר פרעתיה ומידי נפלה:

עודה תחת בעלה. שלא גרשה:

יחזיר לאשה. דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גרושין:

נתארמלה וכו' לא יחזיר. דחיישינן לפרעון אלמא חייש רבי יוסי לפרעון:

איפוך. רבי יוסי דאמר הרי הוא בחזקתו לרבנן ורבנן דאמרי לא יוציאו עולמית לרבי יוסי:

וטעמייהו דרבנן. כלומר וכ"ת מ"מ קשיא דרבנן דאמרי [הרי הוא] בחזקתו [אלמא] דלא חיישינן לפרעון ארבנן דאמרי גבי כתובה דאפילו בעודה תחת בעלה אם אין הבעל מודה לא יחזיר כלומר דחיישינן לפרעון [ליתא] דלאו משום דחיישינן לפרעון היא דמאן דפרע ואהדרו ליה שטרא לאלתר קרע ליה אלא משום שתי כתובות שמא חזר וכתב לה כתובה לאחר שנפלה זו מידה ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירהו לה שיש בידה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר. כתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתתא כרבינא ומפכינן לה למתני' דרבי יוסי חייש לפרעון ורבנן לא חיישי וכרבי יוסי קי"ל אע"ג דיחידאה הוא לגבי רבנן דהכי מוכח סוגיא דלקמן דלפרעון חיישינן ומיהו אע"ג דרבי יוסי חייש לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש וכדקאמר איהו גופיה עודה תחת בעלה יחזיר לאשה וטעמא דמילתא דכיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים [לא חיישינן לפרעון כלל] ומש"ה לא איתרע משום נפילה אבל בשטר חוב אמרינן לקמן דאפילו תוך זמן דלא עביד איניש דפרע איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון משום דנתן לגבות בודאי זימנין דמקדים לוה ופרע בגו זימניה הלכך חיישינן אבל לכתובה לא חיישי' כדאמרן והא דתנן (כתובות ד' פו א) נפרעת שלא בפניו והנפרעת מהיתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לצררי התם טעמא משום דסמוך למיתה או מי שמניח ביתו והולך עביד דמתפיס לה צררי לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואפילו במי שקפצה עליו מיתה או ביוצא שלא לדעת אמרינן הכי משום דלא פלוג רבנן אבל בלאו הנך גווני בעודה תחת בעלה ליכא מאן דחייש לפרעון. וכן דעת רי"ף ז"ל בתשובה שנשאלה מלפניו מי שגרש אשתו ותובעת כתובתה ואמר לה פרעתיך או אתפסתך צררי אם יש לו להשביעה על כך או לא והשיב ז"ל טענה זו שטען דאתפסה צררי לכתובתה קודם גרושין אינה טענה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכן אמרו (ב"ב דף ה.) הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתי בתוך זמני וכו' אלא נותן לה כתובתה ויחרים סתם ומיהו אע"ג דקי"ל כר' יוסי בחשש פרעון כדאמרן בענין דיניה [דרבי יוסי דאמר] יחזיר ולא חיישינן לשתי כתובות לא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וחיישינן לשתי כתובות דרבים נינהו ועוד דחזינן ליה לרבא דאמר בסוף פרקין [דף כ:] אי משום שטר כתובתה חיישי' לב' כתובות:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט