רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ט עמוד א

הלכות רב אלפס

זוטרא אמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא ומשום הכי טרח וזבין לה מנגזל כי היכי דתיקום בידא דלוקח רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מאי בינייהו איכא בינייהו מתנה מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה ומאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלן א"ל מאי גזלי מינך והלכתא כרב אשי דסוגיא דשמעתא כותיה:

פשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה לאו לאוקומה קמי לוקח קא בעי נפלה ליה בירושה ירושה ממילא קא אתיא ולאו איהו טרח בתרה.

גבייה בחובו חזינן אי אית ליה ארעא אחריתי לנגזל ואמר הגזלן אנא הא קא בעינא לאוקומה קמי לוקח קא בעי ואי לא לאיפרועי זוזיה הוא דקא בעי.

יהבה ניהליה במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וח"א לא הדרא מאן דאמר הדרא סבר בירושה דמיא דממילא קא אתיא ומאן דאמר לא הדרא סבר בזביני דמיא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה להכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה ועד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה אמר רב הונא עד שעת העמדה בדין חייא בר רב אמר עד דמטיא אדרכתא לידיה רב פפא אמר עד דמתחלי יומי אכרזתא והלכתא כרב פפא והכי קא פסק רבינו האי גאון זצ"ל.

וההוא מימרא דכתב בספר מקח וממכר ואמר לית הלכתא כותיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהאי מימרא דיליה שייך בהאי מימרא אחרינא דיליה דאמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואמרינן עלה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקיימא לן דלית הלכתא כר"מ דקאמרינן בהאשה רבה (יבמות צג.) אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא ברב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור"מ כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקכ כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם והני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו אלמא לית הלכתא כרב ומדליתא בהא ליתא נמי בהאי אחריתי דתרוייהו חד טעמא נינהו קא הדר ביה מיניה בתשובה וקאמר דהלכתא כרב בהא דמדחזינן מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי קא שקלו וטרו אליבא דרב שמעינן דהלכתא כוותיה דרב ועוד דגרסינן בפרק איזהו נשך בענין הא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתנן לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מנכסים בני חורין נימא לא ניתן ליכתב ומפרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס למריה ומוקים לשטריה הכא אברוחי קא מברח לה מיניה שטריה מקיים ליה אלמא הלכתא כותיה דרב דאי לאו הלכתא היא לא הוו מפרקי מינה:

תניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר

נימוקי יוסף

דלא ליקרויה גזלנא. כשיוציאנה הנגזל מידו יקראנו הלוקח גזלן הלכך אנן סהדי דלאוקמה קמי לוקח קא בעי לה וכשקונה אותה מקנה אותה ללוקח ולקמן בעי אפ"ה לוקח במה קנאה ומתרץ תהא במאמינו כדלקמן:

מתנה נמי ניחא ליה וכו'. הלכך כשחזר ולקח השדה שגזל אין יכול להוציאו מיד המקבל מתנה והכי הלכתא כרב אשי כדפסקו כל המפרשים ז"ל והכי מוכחא הסוגיא בסמוך:

פשיטא זבנה אורתה. זבנא אורתה הא דאמרן דאם חזר ולקחה מבעלים הראשונים לאוקמה גבי לוקח הוא דקא עביד ולפיכך לא מצי לאפוקה מיניה מיהו אם קודם שלקחה מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או [הורישה] לאחד מבניו או יהבה במתנה ואח"כ לקחה מבעלים הא גלי אדעתיה דלאו לאוקמי גבי לוקח ראשון קא בעי ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשני והראב"ד ז"ל פירש דאף אי זבנה אחר שלקחה כל היכא דזבנה או אורתה מיד שלקחה איגלאי מילתא שלא נתכוין לאוקמה קמי לוקח:

נפלה ליה לגזלן בירושה. שמתחלה גזלה מאחד ממורישיו ומכרה ואח"כ מת הנגזל ונפלה לפניו בירושה:

ירושה ממילא היא. כיון דלא טרח בתרה [דלימא] גלי אדעתיה דניחא ליה דליקום בהימנותיה חוזר ותובעה ממנו ונותן לו מעותיו:

גבייה בחובו. לאחר שגזלה ומכרה נמצא שהיה לו חוב אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך:

אי אית ליה ארעא אחריני. לנגזל שיוכל זה לגבות חובו ממנה:

ואמר אנא וכו'. בזאת שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה הלכך לאוקמה קמי לוקח בעי:

ואי לא. שאין לנגזל קרקע [אחרת] שיוכל הגזלן לגבות חובו ממנה הא איכא למימר דמשום חוביה הוא דקא בעי ליה ואין לנו לומר דלאוקמה גבי לוקח הוא דקא בעי:

וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דה"ה כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו כגון שהיא סמוכה למצר שלו או שהיא עדית וכיוצא בו בכל שאפשר לתלות בדבר יד לוקח על התחתונה דלא אמרו לאוקמה גבי לוקח קא בעי אלא כשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שהוא רוצה להעמיד בפני זה:

יהבה ליה במתנה. נגזל לגזלן:

חד אמר מתנה כירושה. כתב הרשב"א ז"ל והלכתא מתנה כירושה דבכל דוכתא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל כדאי' פרק גיד הנשה (דף צג:) ופרק כיצד צולין (דף עד:) הלכך מוקמינן לה בידיה דגזלן דודאי דידיה הוא דהא ודאי איהו זבנה ואע"ג דתפיס לה לוקח תפיסה בקרקעות לאו כלום וכן כתב הרנב"ר ז"ל אלא שהוסיף וכתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות [גזילה] דמתנה כמכר:

ולהכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. מדנסיב ליה הך טעמא דרב אשי שמעינן דהלכתא כוותיה ואף במתנה אמרינן הכי וכדפסיקנא לעיל:

ועד אימת. יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקום בהימנותיה לקחה:

עד שעת העמדה בדין. עד שיטרפוה מן הלוקח והעמיד הגזלן בדין אבל משעמד ברשעו עד שהעמידהו הלוקח בדין גלי אדעתיה דלאו מהימן הוא ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקומה קמי לוקח בעי:

עד דמטא אדרכתא. עד שחייבוהו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין [ונתנו] ללוקח על נכסיו של גזלן שבכל מקום שימצאם יחזיק בהם והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמרינן בהגוזל (דף קיב:):

עד דמתחלי יומא אכרזתא. לאחר שמצא זה קרקע משל גזלן ובא לבית דין והם מכריזים שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבוא ויקנה כדאמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (דף כא:) ופסק הרי"ף כרב פפא והכי פסק רבינו האי ז"ל:

ואמרינן בגמרא מתקיף לה רמי בר חמא מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר ליה רבא תהא במאמינו בההיא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה דאזיל וטרח עד דמוקי ליה ברשותיה גמר ומקני ליה. פירוש מתקיף אהא דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני וכו':

מכדי לוקח במאי קני. כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוין אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה:

בההיא הנאה. כלומר דהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעיניו ומקנה אותה לו בה כאילו נתן לו דמים כדאמרינן בקדושין (דף ז.) דנתינה [דהויא] באדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמרה ומיקניא נפשה וכתבו האחרונים ז"ל דהא דאמרינן תהא במאמינו לאו דוקא שיאמר לו בפירוש אלא סתמא כפירושו דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי שאל"כ לא היה לוקחו ממנו ולפי זה לא שייך תהא במאמינו אלא בשלא הכיר בה אבל לא בהכיר וכן נראין דברי הרי"ף ז"ל בהלכות. הרנב"ר ז"ל:

תניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. דאין אדם מקנה מה שלא בא לידו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט