בבא קמא קה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה או דלמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה שומר שכר אני עליו חייב שהרי פטר עצמו משבורה ומתה שואל אני עליו חייב שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא קא כפר הכא נמי אף על גב דעפרא בעלמא הוא כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה יתיב רבא וקאמר להא שמעתא איתיביה רב עמרם לרבא (ויקרא ה, כב) וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אביך מכרו לי אביך נתנו לי במתנה אחר פרתי רץ מאליו בא אצלי תועה בדרך מצאתיו שומר חנם אני עליו שומר שכר אני עליו שואל אני עליו ונשבע והודה יכול יהא חייב תלמוד לומר וכחש בה פרט למודה בעיקר א"ל תדורא כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כי קאמינא דקיימא באגם אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא לא צריכא דא"ל לא נתתי לך דמי שקיל תורך וזיל אתה נתתו לי אביך נתנו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא ולא עבדי לך שקיל תורך וזיל תועה בדרך מצאתיו לימא איבעי לך לאהדוריה לי אמר אבוה דשמואל באומר שבועה אבידה מצאתי ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך תניא אמר בן עזאי ג' שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצאה למאי הלכתא רב אמי אמר רבי חנינא לפטור ושמואל אמר לחיוב ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המשביע עד אחד פטור ורבי אלעזר בר' שמעון מחייב במאי קא מיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ותנא תונא וכחש בה למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר (ויקרא יט, יא) לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון לא לעונש שבועה הא מדקתני סיפא ואישתבע מכלל דרישא דלא אישתבע דקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו עונש אזהרה מנין ת"ל לא תשקרו ומדסיפא דאישתבע רישא דלא אישתבע אמרי אידי ואידי דאישתבע כאן שהודה כאן שבאו עדים אתו עדים חייב באונסין אודויי אודי חייב בקרן וחומש ואשם:
מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל ליה אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה תדע דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות
רש"י
עריכהנשבע עליו - לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו:
מהו - מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה:
שומר חנם אני עליו - ונשבע והודה:
חייב - קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון:
שהרי פטר עצמו - בשבועה:
מגניבה ואבידה - שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו:
שואל - פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא:
אע"ג דהא קאים - ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ"ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב:
הכא נמי - אע"ג דכפירה דחמץ כהודאה הוא דהא עפרא בעלמא הוא כיון דשמא יאבד ויתחייב לו ממון ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר חייב:
אתה מכרתו - לקמן פריך מאי מודה בעיקר איכא:
תועה בדרך מצאתיו - והביאותיו לבית:
תדורא - אין לב:
הילך - וליכא למימר אילו מיגניב דהא קמיה קאי ושקיל ליה:
איבעיא לך לאהדוריה ניהלי - כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה:
שלש שבועות הן - בעדות אבידה שהשביע את העד אם ראית את אבידתי ואמר לאו ואח"כ הודה:
הכיר בה ולא במוצאה - האבידה שאמר שראה אותה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא אבידה ואיני יודע אם שלך הוא ובעד אחד קמיירי:
לפטור - על כולן פטור העד:
המשביע עד אחד - וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות:
פטור - העד מקרבן שבועת העדות דהא אי הוה מסהיד ליה לא הוה מחייב להיאך אלא שבועה ואע"ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו:
בה ולא במוצאה - אי הוה מסהיד ליה ראיתיה שנמצא בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו וכ"ש במוצאה ולא בה [ומיהו ממון ממש לא מפסדו דאי נמי אסהידו ליה ראינו שמצא פלוני זה היה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה]:
הכופר בפקדון - ובאו עדים:
נעשה עליו גזלן - משעת כפירה ואע"פ שלא נשבע ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס:
וכחש בה למדנו לעונש - דכתיב בתריה והשיב את הגזילה אלמא קמה ליה ברשותיה משעת וכחש עד דעביד השבה וזהו עונשה:
ה"ג מאי לאו עונש כפירה - כלומר עונש דמאי לאו דאיעניש אכפירה אף על גב דלא אשתבע:
לא עונש שבועה - האי עונש דענשיה קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר היא אבל אי לא אשתבע לא:
ונשבע על שקר למדנו לעונש - דכתיב בתריה חומש ואשם:
ת"ל לא תשקרו - דהיינו אזהרת שבועת שקר דסמיך ליה לא תשבעו בשמי לשקר ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון:
כאן שהודה - בסיפא כשהודה שיש חומש ואשם:
ושכנגדו חשוד - במסכת שבועות (דף מד:) גבי ואלו נשבעין ונוטלין דזה אחד מהן מי שהיה לו חבירו חייב שבועה והוא חשוד על השבועה שנמצא שקרן בשבועתו שכנגדו נשבע ונוטל:
אחד - שנחשד על שבועת העדות:
ואחד - שנשבע על שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר ואפילו לא נחשד אלא לשבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ולא רע לבריות נפסל לשבועת ממון:
ואם איתא - לדרב ששת דמשעת כפירתו נעשה גזלן למה לי למתנייה גבי הנך דמשמע דלא אפסיל עד שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה אפסיל ליה משום דהוי גזלן:
דקאי באגם - וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה (תדע) דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוין עד דמייתי ליה לא מפסיל בלא שבועה:
דאמר רב אידי הכופר במלוה - ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו:
תוספות
עריכהושמואל אמר לחיוב. תימה היכי מ"ל לחיוב דאם כן הויא ברייתא זו ואין צ"ל זו:
מאי לאו עונש דממון. תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת:
כאן שהודה כאן שבאו עדים. ואיצטריך שתי אזהרות משום דעונשן אין שוין דבהודה שייך חומש ואשם ובעדים לא שייך אלא חיוב עונשין ומיהו תימה אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו ובסיפא אומר מונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרוייהו ה"ל למימר מונשבע על שקר:
אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון. וא"ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי"ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא:
ראשונים נוספים
מהדורא תליתאה:
כי קא אמינא אנא דקיימא באגם פי' ומש"ה קרי (לי' תדורא כצ"ל) שהי' לו להבין דבקיימא באגם קאמר מדקאמר הואיל והוא מיגנב אלמא בדלא יהיב לי' השתא מיירי:
פיסקא נתן לו את הקרן כו'. תועה בדרך מצאתיו נימא לי' איבעי לך לאהדורי ניהליה פי' וכיון דלא אהדריה לי' אשתכח דבגניבה הוי גבי' והרי הודה לו בטענתו ולא כפר לו כלום. ובלא טעם וכחש בה הוא פטור שהרי באמת נשבע כי גנבו כמו שטענו:
ובפלוגתא דהני תנאי. פי' ומאן דמחייב נקט לך רבות' לא מבעיא בה ובמוצאי' דהויא עדות גמורה ודמי למשביע ע"א דחייב אלא בה ולא במוצאי' או במוצאי' ולא בה דלא הוי עדות שלימה מחייב דמ"מ איכא גורם דאי הוה מודע לי' הוה טרח משכח לה ומש"ה תני שלש שבועות ומאן דפטר נמי להכי נקט שלש שבועות דלא מבעיא בה ולא במוצאיה או במוצאי' ולא בה דלא הויא עדות שלימה. אלא אפי' בה ובמוצאי' דהוי עדות שלימה פטור משום דהיא ע"א. וגורם לממון לאו כממון דמי:
תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. בפקדון פסול לעדות. פי' אין ללמוד מרב חסדא דנעשה עליו גזלן ומחייב באונסין. דע"כ לא אמר ר"ח אלא לפוסלו לעדות אבל לא להפסידו ממונו ולחייב באונסין או לעשותו חשוד על השבועה ולישבע שכנגדו ויטול. דהרבה פסולי עדות יש שאינו חשודין על השבועה כגון פסולין דרבנן. ולא תימא דכיון דחשוב גזלן לגבי עדות ה"ה לגבי אונסין ולגבי חשוד על השבועה דא"כ מאי איצטריך רב ששת לאשמעי' הא כבר ר"ח אמרה ותו מאי האי דקאמר תדע היכי מסתייע מאן דאמר דסברי כוותי' אלא ודאי דרב חסדא לחוד ורב ששת לחוד:
אמר ליה תרדא מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר. הרשב"א ז"ל. וגאון ז"ל פירש תרדא שוטה.
כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנבא כי קא אמינא דקאי באגם דאיכא למיחש דילמא אדמייתי ליה מגנבא מגניב. הרשב"א ז"ל.
אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה ולא נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתים ונתבטל המקח והרי הוא שלך לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולא הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שליחותך שקול תורך וזיל. ושמעינן מינה דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי אדעתא דיהיב ליה דמי ולא יהיב ליה לא הוו זביניה זביני. וכן מאן דיהיב ליה מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה ולא עביד ליה לא הויא מתנה. ע"כ.
לימא איבעי לך לאהדורי: כלומר וכיון דלא אהדרתיה אין לך גנבה גדולה מזו. ולאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק. כן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.
האי קושטא אשתבע והכא לדברי הכל ליכא חיובא כלל אימא הכיר בה ובמוצאה ונשבע שלא הכיר לא בה ולא במוצאה. גאון ז"ל.
ושמואל אמר לחיוב: פירש רש"י ז"ל דרבי חנינא דאמר לפטור ושמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי ולרבי חנינא דאמר לפטור נראה לי דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא הוא הדין בשני עדים הוי גורם לממון. הקשה ר"מ למאי דמפרש דשמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי כמו רבי חנינא דאמר לפטור היכי קאמר בפלוגתא דהני תנאי הא אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבועת העדות הכל מודים בעידי סוטה בעידי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם והכא נמי הוי גורם דגורם. בה ולא במוצאה מי יימר דמשכחת מוצאה ואי נמי משכחת ליה טעין נאנסה הימנו. וכן במוצאה ולא בה מי יימר דאבדתך מצא דילמא אבדה אחריתי היא ואי נמי דידך אשכח דילמא הוה טעין נאנסו. ותירץ דהאי דקאמר למאי הלכתא אסיפא קאי בה ובמוצאה רבי חנינא אמר לפטור כי הנך דרישא ושמואל אמר לחיוב אף על גב דהנך דרישא לפטור סיפא לחיוב והכי קאמר שלש שבועות הן יש מהן לחיוב ויש מהן לפטור. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וז"ל שלש שבועות הן שהעד שכפר בעדותו ואחר כך הודה שמביא עליו קרבן שבועה וזו מחלוקת היא בין האמוראים בעד אחד כדאיתא בסמוך מפני שהוא גורם לממון דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר מכל מקום בשני עדים אם כפרו עדותם ואחר כך הודו חייבים קרבן שבועה ואפילו לא הודו אלא מקצת חייבים לפי שבאותו מקצת היה מוציא זה אבדתו מיד מוצאה.
והענין כך הוא זה טען את חברו ואמר ליה שורי מצאת והלה אומר מצאתי ואינו שלך הלך אצל העד אמר ליה משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני אמר העד שבועה שאיני יודע לך כלום עדות חזר והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך אבל לא הייתי מכיר מי מצאו הואיל שהמוצא מודה שמצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלו אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו כבר היה המוצא חייב להחזיר לו ונמצא זה העד מאבד ממון חבירו בכבישת עדותו ובשבועתו ואם היו שנים היו חייבין קרבן שבועה ובעד אחד מחלוקת.
וכן אם טען חבירו שור זה מצאת והלה אומר שורך הוא אלא לא מצאתיו אלא קניתיו מאחר ואתה שמא מכרתו לו ואיני חייב להחזירו לך כדתנן בהגוזל זוטא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו והשביע זה העד שיודע בזו האבדה שראה בתורת מציאה באה לידו וכפר ואמר שאינו יודע כלום וחזר והודה מכיר הייתי במוצאה וראיתי שזה מצא זה השור אבל לא הייתי יודע שהוא שלך כיון שאם העיד היה מוצא מתחייב שהרי הודה שהשור שלו הוא אלא שלא בא לידו בדרך מציאה וזה יודע שכן בא לידו חייב וכל שכן שאם חזר והודה שהיה מכיר בה ובמוצאה שהוא חייב. למאי הלכתא מנו אלו השבועות רבי חנינא אמר לפטור לעד אחד מכל מקום למדנו לשנים שהן חייבין וכך אמר בן עזאי אלו שלש שבועות הן שהשנים חייבין והאחד פטור ושמואל אמר לחיוב שהאחד נמי חייב. נמצא עכשיו דשמואל דהלכתא כותיה קאי כרבי אלעזר ברבי שמעון בדבר הגורם לממון דכממון דמי. ע"כ לשונו ז"ל.
וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל תניא אמר בן עזאי שלש אבדות הן במשביע את העד לענין קרבן שבועת העדות הכיר בה באבדה ולא במוצאיה שהכיר שחפץ זה של תובע היה אבל לא הכיר במוצאיה שאין יודע שבא ליד הנתבע בתורת מציאה והנתבע טוען מעולם לא היתה של תובע או שהכיר העד במוצאיה ולא בה שראה שבאה לידו של נתבע בתורת מציאה אלא שאינו יודע אם היתה של תובע זה ואם לאו והנתבע טוען מעולם לא בא לידי בתורת מציאה אלא התובע מכרה לי או שנתת לי במתנה או שהכיר בה ובמוצאיה והנתבע כופר המשביע עד אחד כהאי גוונא אסיקנא בפלוגתא דתנאי לרבנן פטור דסבירי להו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ועוד דהא תנן סתמא בשבועות דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון כדמברר בפרק שבועת העדות. מיהו שמעינן מינה דכי האי גוונא גבי שני עדים מחייבי קרבן שבועת העדות וממילא שמעת דהני שלש עדיות כל חדא מינייהו סהדותא דמפקי בה ממונא הוא. וכן הלכה. ע"כ.
ותנא תונא וכו': ברייתא היא. וקשה דבפרק אלו טרפות על ההיא דתרבץ הושט שניטל כולו אמרינן ותנא תונא ופירש רש"י ז"ל תונא תנא דמתניתין אפילו אם היא במסכת אחרת לפי שהמשניות שגורות בפיהן אבל הברייתא לא אמרינן תונא. ונראה לי לתרץ דשאני רב ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו כמו המשניות לאחרים כדמוכח בעירובין פרק הדר רב חסדא ורב ששת כי פגעו בהדדי רב חסדא מירתת כולי גופיה ממתניתא דרב ששת וכו'. ושמעתי דשאני ברייתות דתורת כהנים שהיו סדורות להם כמו המשניות. וכן פירש רש"י ז"ל בשילהי פרק אלו טרפות דברייתות דתורת כהנים היו שגורות בבית המדרש בפי כל אבל ברייתא דרבי ישמעאל רק בפי תלמידיו. ובפרק הערל אמר ליה דידיה היא מתניתין היא היכא תני לה בתורת כהנים וכו'. ויש גורסים שם מתניתא היא. ה"ר ברוך ז"ל בספר החכמה.
ותנא תונא בפקדון או בתשומת יד והשיב את הגזלה למדנו לעונש שגובים הימנו ממון והאי לעונש כמו נתחייב בהשבון ואפילו נגנב או אבד או נאנס דנעשה גזלן עליו וחייב באונסין. אזהרה מנין דהיכן מצינו שהזהיר הכתוב שלא יכחש הפקדון תלמוד לומר לא תכחשו מאי למדנו לעונש לאו עונש עבירה שכיון שכחש בה אפילו בלא שבועה מיד נתחייב בהשבון דמיד נתחייב באונסין. למדנו לעונש והאי עונש נמי כעונש דרישא אזהרה מנין דהזהיר הכתוב שלא ישקר תלמוד לומר לא תשקרו ובדין דהוה ליה למתני לא תשבעו בשמי לשקר אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא לא תשקרו ומדסיפא דאשתבע מכלל דרישא דלא אשתבע וקמה לן דבין נשבע בין לא נשבע הואיל וכפר מיד נעשה עליו גזלן ונתחייב באונסין ותנא סיפא לגלויי רישא ומסייע לרב ששת. אמרי אידי ואידי בין רישא בין סיפא דאשתבע ותרווייהו אצטריכו לאשמועינן דרישא בהודה וסיפא בבאו עדים ורישא קמשמע לן וכחש בה ונשבע והודה והשיב דמיד נתחייב בהשבון ומשלם קרן וחומש ואשם וסיפא קמשמע לן ונשבע על שקר ובאו עדים והשיב דמיד נתחייב בהשבון דנתחייב באונסין אבל בלא שבועה לעולם אימא דלא נתחייב באונסין ומהא לא תסייע לרב ששת. גאון ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי לאו עונש ממון שעל ידי שכחש בה מחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין דגזלה שוינהו רבנן לכולהו לא עונש שבועה כלומר שעל ידי שכחש ונשבע נתחייב באונסין כגזלן ולא על ידי כפירה בלבד. והא מדסיפא בדאשתבע וכו' עכשיו הוא מדבר בעונש שבועה ומאי ניהו חומש ואשם מכלל דרישא דקתני עונש הכחשה אפילו בלא שבועה. לא אידי ואידי על ידי שבועה אלא רישא בלא הודאה ובאו עדים ונאנס באונסין על ידי הכחש והשבועה סיפא שנשבע ונענש בחומש ואשם ואונסין. ע"כ.
למדנו עונש אזהרה מנין וכו'. מאי לאו לעונש ממון: תימה מה אנו צריכים אזהרה לעונש ממון. ותירץ רבינו תם דאצטריך דאי לאו דאשכח שהזהיר מדוכתא אחריתי על ההכחשה הוה לן וכחש ונשבע על שקר אידי ואידי חדא עונשא הוא משום ההכחשה והשבועה מייתי קרבן אבל משום הכחשה לחוד לא מייתי מידי אבל השתא דאשכחן דכתיב בדוכתא אחריתי לא תכחשו אלמא וכחש דהכא מילתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה נמי מעניש מהו עונשא והשיב את הגזלה וגו' ומשעת הכחשה קמה ליה ברשותיה והוה ליה עלה גזלן וחייב באונסה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתיב אחריו והשיב את הגזלה וגו' ולומר שאינו פטור ממנו ואפילו שישיבנו ואפילו נאנס שמשעה שכפר קם ברשותיה אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לי בעונש ממון היכן מצינו אזהרה ובעונש גוף אמרו לא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין. ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה כדכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ואשם ולא ידעינן אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם חוזרים למעשה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו ואמר מנין לנו דבר שנלמוד ממנו על מה ענש עונש זה והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו.
מאי לאו כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחשו איש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא. ודחה לא עונש שבועה כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שנענש בהשבה הא על הכפירה בלא שבועה לא. ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא ענוש על מה שכפר מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דילמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו וגו' שהיא השבועה שנשבע על השקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהם ענש שני עונשין עונש אונסין ועונש חומשין שמע מינה האונסין על הכפירה והחומש על השבועה. ודחינן לא דילמא תרווייהו על השבועה אלא חד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחילה ועד סוף ולא הודיעו עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסים ולא אעונש חומש אבל כשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב בעונש חומש. כן נראה לי פירוש שמועה זו. ע"כ לשונו.
כאן שהודה כאן שבאו עדים באו עדים וכו': וא"ת כיון דבהודה משתעי קרא דחומש ואשם אינם בלא הודאה כדכתיב והתודה אימא בהודאה דוקא בחומש ואשם חייב נמי באונסין אבל בעדים דליכא חומש ואשם ליכא נמי חיוב אונסין. וי"ל דלא דמי דבשלמא חומש ואשם ליתנהו אלא בהודה כדכתיב והתודה אבל חיוב אונסין לא תני בהודאה דבשביל הודאתו אין לנו לחייבו באונסין אלא בשביל שבועת שקר אתו ואם כן אין לחלק בין הודאה לבאו עדים לענין אונסין. הרא"ש ז"ל.
אחד שבועת העדות: שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעים וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו. ופירשוה כשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה. ואיני מודה בזו אלא על ידי מה שהוא מודה אחר כך הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו. הרב המאירי ז"ל.
ואפילו שבועת שוא: וא"ת לרבא דאמר בפרק זה בורר דאוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן אבל זה שהוא רע לשמים בשביל זה אינו חשוד להיות רע לבריות ולא יעיד עדות שקר ואם כן הכא נמי אף על גב דנשבע לשקר בשבועת שוא אכתי רע לשמים הוא ואינו חשוד לשבועות ממון. וי"ל דלא דמי דודאי עדות שקר לא יעיד אבל הכא דכפר ממון חברו ואנו חושדים אותו שחוא רוצה לגזלו והוא רע לבריות מאי קאמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי בשביל השבועה לא יודה כי כבר רע לשמים הוא על ידי שבועת שוא. הרא"ש ז"ל.
הכא במאי עסקינן דקאי באגם: פירש רש"י ז"ל וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה הוה נקיט ליה. וקשה לפירושו מה חידוש הוא כיון דנקיט ליה בידיה והוא כופרו אין לך גזלן גדול מזה ומה צריך למימר למעלה ותנא תונא בלא קרא ידעינן לה שפיר. וגם קשה אמאי דחי לה תלמודא כיון דמילתא דפשיטא היא. וי"ל אף על גב דנקיט לה בידיה איצטריך קרא לשווייה גזלן בכפירתו דלא תימא לן דלא חשיב ליה גזלן עד שישלח בו יד ויחסרנו ואפילו למאן דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון שאני הכא כיון דבהיתרא אתא לידיה הוה אמינא דלא חשיב גזלן במה שרוצה לעכבו עד שישלח בו יד ויחסרנו. עוד יש לומר הכא במאי עסקינן דקיימא באגם ולא ידע אי מצי לאהדורי דשמא נאבדה ולכך ירא להודות ומלתיה דרב ששת כגון שיש עדים כשהלך לישבע שהפקידו ביד אחר עד שישוב דסלקא דעתך אמינא כיון שכשכפר ונתכוון לגזלה לא היתה בידו (אלא) לא יהא נחשב גזלן עד שישבע קמשמע לן כיון דליכא למימר משתמיט משעת כפירה נעשה גזלן וחייב באונסין. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו דקיימא באגם דכי קא כפר לאו למגזלה קא מכוון אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דאזילנא לאגם ומייתינא ליה אבל היכא דאיתא ברשותיה בשעת כפירה והוה ידע ביה בכפירה לחודה נמי הוי כגזלן בין לחיוביה באונסים וכדרב ששת בין למיפסליה בין לעדים בין לשבועה ושמעינן נמי דגזלן נמי חשוד על השבועה הוי. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל דקאי באגם דלאו משום דדעתיה למגזל קא כפר דסבר אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה עד דמייתינא ליה היום או מחר מאגם שאם אודה לו מיד היה מכריחני לילך לאגם בעבור בהמת הפקדון והייתי מבטל ממלאכתי היום שהוא דבר נחוץ וכי קאמר רב ששת דמשעת כפירה נפסל כגון דאמרי סהדי דבההיא שעתא דקא כפר ביה היה ליה לפקדון בביתיה דבודאי נתכוון לגזול אותו. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הכופר בפקדון אפילו לא נשבע על כפירתו ובאו עדים שהיא בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה וחייב באונסין מפני שקנאו בכפירתו ואף על גב דלא הגביהו על דעת גזלה. ודוקא שכפר בבית דין וכן דוקא בשהיה הפקדון ברשותו בשעה שכפר אבל אם היה באגם או במקום אחר אינה כפירה אין זה אלא שהוא נשמט עד שיביאהו לו. הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים שהוא חייב כשר הוא לעדות רוצה לומר שלא נפסל בכפירה זו שהמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוון לדחותו עד שיהא מזומן בידו לפרעו ואפילו היו המעות שלוה בעין מכל מקום לא להעמידם בעין הוא לוה אלא לפרוע הקפותיו או להוציא והרי זה כמי שנעשה שאף זה נשמט ממנו כדי לפרעו למי שהוא קשה לו יותר ממנו. ע"כ.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל הכופר במלוה כשר לעדות אפילו היו המעות שלוה עדיין בעין שדרך העולם שאין לוין מאה או מאתים עד שהוא חייב אותם בהוצאותיו בלחם ובשר לחנויות שבעיר ותכף שלוה אותם כאלו הוציא אותם ופרעם דמי. ע"כ. עוד כתב וז"ל בפקדון פסול לעדות. מוקמינן לה בריש פרק שנים אוחזין דאתו סהדי דבההיא שעתא דכפר ביה הוה גביה אם הפקדון ממעות שדרך בני אדם להוליך בכיסן מעות או מרגליות ואם הפקדון מבעלי חיים שדרך להעמיד בבית אמרי דאתו סהדי דאמרי דההיא שעתא דקא כפר ביה הוה איתיה לפקדון בביתיה ומשום הכי מפסיד אף על גב דלא אשתבע דאי בדאשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה