שבועות מ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הודה במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב הוא הדין דאפי' כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות קמ"ל דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ"ל זוקקין תנינא זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן הא עיקר ההיא אגב גררא נסבה ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן פטור והאמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ת"ש טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב טעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין הא חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ה"ה דאפילו חטין ושעורין נמי פטור והאי דקתני הכי להודיעך כחו דרבן גמליאל ת"ש טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת קרקע פטור במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב ה"ה דאפילו כלים וכלים נמי פטור והא קמשמע לן דהודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ"ל זוקקין תנינא זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן הא עיקר ההיא אגב גררא נסבה איתיביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא טענו שור והודה לו בשה שה והודה לו בשור פטור טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן חייב א"ל הא מני רבן גמליאל היא אי רבן גמליאל אפילו רישא נמי אלא הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא אמר רב ענן אמר שמואל אטענו חטין וקדם והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם במתכוין פטור ואמר רב ענן אמר שמואל בטענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן אמר רב פפא גטענו כלים ופרוטה והודה בכלים וכפר בפרוטה פטור הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב חדא כרב וחדא כשמואל חדא כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף חדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב:
מנה לי בידך אין לך בידי פטור:
אמר רב נחמן דומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא ההכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כל שכן אסיפא
רש"י
עריכההודה במקצת קרקעות פטור - שאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן לקמן בפירקין (דף מב:) ואף הודאתן אינה מביאה לידי שבועה:
הודה במקצת כלים חייב - שבועה אף על הקרקעות ע"י גלגול דשבועה מקצת כלים:
הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות - כלומר משני מינין והודה באחד וכפר באחד חייב:
זוקקין - הכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה:
תנינא - במסכת קדושין נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:
הכא עיקר - דכולה מסכת בהלכות שבועה:
וההיא - דקדושין:
אגב גררא נסבה - איידי דתנא התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בלא משיכה תני בהדייהו שאף הם זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה:
אדמון היא - דבעי הודאה ממין הטענה ומיהו היכא דטענו שנים והודה לו באחד מהם חייב והא דאדמון במתני' היא מיהו הכא במסכת שבועות לא מפרשין בגמרא במאי פליגי אבל בפרק בתרא דכתובות (דף קח:) מפרשינן דבהכי פליגי:
טענו חטין וקדם והודה בשעורין - מי שהיה לו לטעון על חבירו חטין ושעורין וטענו חטין ולא הספיק לטענו שעורין עד שקדם זה ואמר חטין אין לך בידי אבל שעורין יש לך בידי:
אם כמערים - אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורין ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב לו שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך:
ואם במתכוין - להשיב לו על טענתו של חטין ולא כקופץ פטור: לפיכך יצאו כלים ליכתב בפירוש:
למה שהן - להתחייב עליהם בכל שהן דהוה ליה למכתב (שמות כב) כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף. וכפר בפרוטה פטור. כדמפרש ואזיל כרב דאמר כפירה שתי כסף בעינן:
כפר בכלים - ואפילו כל דהו כדאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא סבירא ליה כשמואל דאמר טענו בחטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב:
היסת - לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה' הסיתך בי: אין אדם מעיז פניו [כו']:
תדע - דאמרינן אשתמוטי אשתמיט:
הכופר במלוה - ובאו עדים והוא לא נשבע כשר לעדות ולא אמרן חשיד אממונא הוא אלא אשתמוטי קמשתמיט ליה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין עכשיו בידו במה לפרוע:
בפקדון פסול לעדות - ואפילו לא נשבע דמשעה דכפר איחשיד ליה אממונא ובב"מ בפ"ק (דף ה:) מוקמי' ליה בדאתו סהדי דההיא שעתא הוה בידיה דליכא למימר אירכס ליה ומשתמיט עד דבחיש ומשכח ליה:
מתני אסיפא - להא דרב נחמן:
כ"ש אסיפא - דהא אודי ליה עליו ואיכא דררא דממונא:
תוספות
עריכההודה במקצת קרקע פטור. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים:
לימוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא. תימה דר' חייא בר אבא גופיה מוקי מילתא דאדמון כוותיה בפ' בתרא דכתובות (דף קח:) דמסיק לאדמון יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי על שמן מחמת גלגול וי"ל דמשום רבנן הוא דאצטריך לאסוקי דאיירי שהודה במקצת קנקנים ואפ"ה פטרי רבנן משום דלא תקשי ליה ממילתייהו דרבנן כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב אבל אדמון לעולם מחייב אפי' הודה בכל הקנקנים דבתרתי פליגי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן וביש בלשון הזה לשון קנקנים ודייק לה מדלא קתני במתניתין פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה ונקט כדי יין וכדי שמן משמע דפליגי ביש בלשון הזה לשון קנקנים ומדקאמר נמי ר"ג רואה אני את דברי אדמון ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פליגי מאי רואה אני את דברי אדמון הא אפי' בטענו חטין והודה לו בשעורין מחייב ופליגי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם דאי ביש בלשון הזה לשון קנקנים דוקא פליגי הוה להו לרבנן למימר בהדיא אין בלשון הזה לשון קנקנים ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט במתניתין והודה לו מקצת קנקנים אלא נקט בקנקנים דמשמע בכולהו ולא מוקי לה במקצת קנקנים אלא משום רבנן דלא משתמע מילתייהו דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא בכה"ג וה"ק אין ההודאה ממין הטענה דלא מיבעיא במודה בכל הקנקנים דפטרי דהא אפי' יש בלשון הזה לשון קנקנים נמי פטור אלא אפילו הודה במקצת קנקנים נמי פטור דאין בלשון הזה לשון קנקנים:
וחדא כשמואל. וכן הלכה ואע"ג דקי"ל. כרבי יוחנן לגבי שמואל חדא דלרבי יוחנן נמי חייב אליבא דחד אמורא ועוד דקי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כשמואל וכן פר"ח בשמעתין וכן עיקר ולא כמו שפסק ר"ח בכתובות (דף קח:) כרבי חייא בר אבא:
אדרבה אין אדם מעיז כו' וא"ת דאמרי' בפירקין. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו' וי"ל אע"ג דכופר הכל נמי משתמיט מ"מ אין לו כל כך פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת וליכא מיגו:
אשתמוטי הוא דקמשתמיט. תימה דבפ"ק דב"מ (דף ו. ושם) דייק אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת (דרבנן) נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אמאי לא משני דאשתמוטי קא משתמיט כדמשני אהתם דלעיל וי"ל משום דפריך בהדי הך פירכי טובא ותו הא דתני רבי חייא כו' דלא מצי לשנויי הכי:
בפקדון פסול לעדות. בפרק קמא דב"מ (דף ה:) מוקי לה דנקיט ליה בידיה ובמלוה אפילו נקיט ליה בידיה זוזי כשר דמלוה להוצאה ניתנה והוא שמא צריך למעות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ו (עריכה)
לח א מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה י"א, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף י"ד:
לט ב ג מיי' פ"ג מהל' טוען הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ג':
מ ד מיי' פ"א מהל' טוען הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף א':
מא ה מיי' פ"ב מהל' טוען הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ב סעיף ד':
מב ו מיי' פ"ו מהל' טוען הלכה א', ומיי' פי"א מהל' מלוה הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף י':
ראשונים נוספים
ת"ש טענו כלים וקרקעות הודה באחד מהן וכפר באחד מהן או שהודה במקצת קרקעות פטור הודה במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות.
דקרקע לאו בת שבועה היא. הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב ודחינן לה ואסיקנא לה ומאי קמ"ל זוקקין תנינא בתחלת מסכת קדושין. ואמרינן הכא בטוענו כלים וקרקעות עיקרו. והתם בקדושין אסב גררא נסבה ותנא זוקקין.
ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור.
איתיביה ר' אבא בר ממל טענו שיר והודה לו בשה פטור. טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב.
ודחה הא רבן גמליאל היא. ואקשינן עליה אי רבן גמליאל אפילו טענו בשור והודה לו בשה ליחייב. אמאי תני רישא פטור.
ומשני הא מני אדמון היא דתלמוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן אדמון היא מפורשין בסוף כתובות בהטוען חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממון הטענה ישבע. יש לומר הא שינויא דר' חייא דאמר משמיה דר' יוחנן הא מני אדמון היא להעמיד דבריו הוא דאמר הכי ולא סמכינן עליה ור' יצחק פליג עליה.
אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורין אם כמערים הקדים והודה עד שלא יטעון עליו חייב:
אם במתכוין פטור. פירוש כגון שהנתבע אינו טוען שנושה בו שעורין.
ועוד אמר טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן. ומסתברא כשמואל דהא ר' יצחק אמר וכן אמר ר' יוחנן.
ורב פפא דהוא בתרא אמר חדא כרב דכפירת טענה שתי כסף וקיימא לן כותיה דרב בהא. ואמר הדא כשמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב וקיימא לן כותיה. והא דדחי ר' חייא ואמר תלמוד ערוך בפי ר' יוחמן הא מני אדמון היא. ר' חייא הוא דאמר הכי להעמיד דבריו ולא סמכינן עליה. דכל כי האי גונא שינויא הוא ולא דחי' הלכתא מפורשת בשינויא:
מתני' מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. אדרבה כו' עד הכופר במלוה כשר בעדות.
בפקדון פסול לעדות.
רב חביבא מתני להא דרב נחמן אסיפא מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב.
מאן דמתני לה דרב נחמן ארישא כ"ש אסיפא.
ולאו דחויי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא. א"ל הכא דהא אוקימנא בשני דייני גזרות אליבא דרבי חייא הב"ע דא"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך וא"ל שמן לא היו ד"מ קנקנים חמשה אית לך חמשה לית לך אדמון סבר יש בלשון זה לשון קנקנים ומינו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים וכיון שכן היכי אמרינן דס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב.
וא"ל דהא דאוקימנא התם בשהודה במקצת הקנקנים לאו לאדמון קאמרי' דלדידיה אפילו הודה בכל הקנקנים חייב כדתניא בהך ברייתא בשמעתי' ודיקא ממתני' דקתני אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ולא קתני ממין הטענה א"כ י) אדמון אומר מודה ממין הטענה הוא אלמא לאדמון טענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב הואיל והודה מקצת הטענה אלא דלדבריהם קאמר להו לרבנן אודו לי מיהא בכופר במקצת קנקנים שהוא חייב משום דיש בלשון זה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דהיינו דקתני לרבנן אין ההודאה ממין הטענה כלומר אין בלשון הזה לשון קנקנים דאלמא אם יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב.
ויש מי שאומר. שזו מן הסברות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות וזה עיקר דהתם לא תניא הך ברייתא דטענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב ומש"ה אמרינן דאדמון נמי פטר בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן והכא משום דאצעריך להאי פירוקא דשמיעא ליה ברייתא הדר ביה מההיא.
טענו חטים וקדם והודה לו וכו' כמערים. פי' ואח"כ תבעו זה השעורים דסיים דבריו אם כמערים חייב דהא מחמת טענ' דחזי לדעתיה ואמיד ליה אודי. ואם כמודה פטור אע"פ שחזר ותבעו דבעינן טענ' קודמת ומקצת הודאה, ומכאן נלמוד דבר זה מפורש בדברי הרב הלוי ז"ל.
הא דאמרי' תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא: איכא דקשיא להו דהא אוקימנא בפרק דייני גזירות אליבא דר' חייא בר אבא דהכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי בידך ואמר ליה אידך שמן להד"מ קנקנים ה' אית לך וה' לית לך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה קנקנים דאלמא אפי' אדמון אית ליה אליבא דר' חייא בר אבא טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור וא"כ היכי מוקי לה דשור ושה כאדמון, וי"ל דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בתלמוד והרבה יש כיוצא בו.
ומיהו לענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דהא איכא שמואל ור"נ ור' יצחק שהעיד כן משמי' דר' יוחנן, ור' חייא בר אבא שהעיד משמי' דר' יוחנן דאמר פטור הוה לי' חד לגבי הנך, וברייתא נמי דשור ושה כוותיה דשמואל מסייעא, ור' חייא בר אבא דאמר תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן דאדמון היא לסיועי לדבריו קאמר ולא שמעי' ליה, וכן כתב ר"ח ז"ל.
אלא דקשיא לי הא דאקשי' לעיל לשמואל ממתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי סאד דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דאלמא דאית ליה ללישנא דגמ' פטור ואית לן כלישנא דגמ', וי"ל דלאו לישנא דגמ' הוא אלא מאן דהוה סעל כרב וכר' חייא בר אבא הוא דמקשה לה ולא שמיעא להו הא דשמואל.
והא דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור: אפי' מדמי שעורין פטור, והכי איתא בב"ק.
טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורין אם במערים חייב: כלומר שראה בדעתו שרוצה לטעון לו אף שעורין והודה לו בשעורין כאלו הודה לו לאחר טענת שניהם ואם במתכוין פטור דאע"ג דתבעו מיד שעורין אין זה כמודה במקצת הטענה שהרי הוא לא טען לו שעורין מתחלה ואין מודה במקצת אלא במודה מקצת מן הטעון כבר קודם שהודה, וכן דייק לה מהכא הר"י הלוי ז"ל.
תנינא זוקקין את הנכסים פי' רש"י ז"ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי' זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב"ד קאמר וכן הוא בתוספתא:
תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון הוא פי' הא דקאמרי ר"ג היא לא ר"ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר"ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר"ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר"ג היא וש"ס סבר דמשום דר"ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א"ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר"ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר"י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר"ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס"ל דלכ"ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו"ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר"י כרבנן וא"כ הך סוגייא דהכא דר"ח בר אבא פליגא אסוגייא דר"ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ"ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ"ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל טענו חטי' ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר' יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר"י דאמר ישר ור"פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור"ח בר אבא משמא דר"י דאמר פטור יחידאה הוא וכ"ש דסוגייא דפ' שני דייני גזילות אזלא כר"י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר"י משמא דר' יוחנן:
אם במערים חייב אם במתכוין פטור פי' דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו"ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא"ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא"ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה:
הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב פי' ואעפ"י שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי' למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה:
מנה לי בידך וכו' מנה לי בידך א"ל הן פירוש שהודה בב"ד א"צ חוץ לב"ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ' דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי:
למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא"ל פרעתיך הא אלו א"ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו"ל סותר הודאתו שהודה בב"ד או בפני עדים ואע"ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח"כ סותר אותה שאינו נאמן ואע"ג דאית ליה מגו דאע"ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן:
במתניתין אין לך בידי חייב פי' אסקה רב אשי בפ"ק דב"ב אין לך בידי דאמ' להד"מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק"ל לרבנן ז"ל למ"ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו' טעמ' לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד"מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהא דטעין להד"מ היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד"מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד"מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א"א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י"ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול"ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט' חייב השת' דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק"ל דמ"מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו ואלו בפ' שנים אוחזין בשמעתא דר"ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א' מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי"ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע"פ עצמו לב"ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא' אבל ע"פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב"ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא' דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע"פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז"ל בפ' חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי"ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב"א ז"ל עוד י"ל דאיכא בין המוכחש ע"פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן התם בשמעתא דר"ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי:
מנה לי בידך וא"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו' עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי' ממתני' דכי א"ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אע"פ שא"ל לאחר הלואה דהא מתני' לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים הודא' בפני ב' וצ"ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז"ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע"ג דאי' לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ"מ למדנו שהרב ז"ל סובר דבהודאה ע"פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע"כ פי' לפי' שאל"כ למ"ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ"כ מדברי רבינו שמואל ז"ל אלא דבלא"ה הדברים נראין כדברי רבי' ז"ל אבל הרא"ם ז"ל סובר שבע"כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב"ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י"ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה כלום:
אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא' לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע"ג דכ"מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי:
תדע דאמר רב אידי בר אבין אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק"ל טובא מאי תדע דהא בב"מ דהוה סברין דבכופר ככל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר"ח ומשום דס"ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י"ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז"ל ולמיסמך תקנתיהו (אהדדי) [אמידי] דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו' ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ"ל:
אמר ר"ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי' בשכפר בדבר שהיה עמו בב"ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב"ד אבל בפקדון שיש בידו בב"ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס"ד:
רב חביבא מתני אסיפא וכו' ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז"ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד"מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ"ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד"מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי' דאם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר"נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי' באומר להד"מ ור"ת ז"ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא [אזלינן בתר המיקל] ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי' כמאן דאיכא דרר' דממונ' דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ' אייתי התם בהדיא לישנא דגמ' קמא ולא פריש בה מידי והו"ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ"ה ז"ל ועוד אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ' משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל' וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי' חזק' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה