פתיחת התפריט הראשי

ספרא (מלבי"ם)/פרשת אמור

פרשה א

[א] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים.

"בני אהרן"-- יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים.  ומנין לרבות בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן".

"בני אהרן"-- אף הקטנים במשמע.

[ב] "ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- אין לי אלא המת, ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לנפש". ואומר "כי הדם הוא הנפש".

[ג] מנין לרבות את הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר "ואמרת אלהם"-- לרבות את הטומאות הפורשות מן המת.

"לנפש לא יטמא בעמיו"-- בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מִטמא הוא למת מצוה.

[ד] "כי אם לשארו הקרוב אליו"-- אין "שארו" אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הִוא".

"הקרוב"-- לא את הארוסה.  "אליו"-- לא את הגרושה.

יאמר "לאמו", מה תלמוד לומר "ולאביו"? מה אמו --שהיא מתחללת-- הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו?!   אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע. אביו חזקה מנין? תלמוד לומר "ולאביו".

[ה] או אילו נאמר 'לאביו' ולא נאמר "לאמו" הייתי אומר מה אביו --שהוא חזקה-- הרי הוא מטמא לו, אמו ודאי אינו דין שיטמא לה?!   אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת. אמו שנתחללה מנין? תלמוד לומר "לאמו".

[ו] יאמר "לבנו ולבתו", מה תלמוד לומר "לאמו ולאביו"? בנו ובתו --שאינו חייב בכבודם-- הרי הוא מטמא להם, אמו ואביו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם?!   אילו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים. תלמוד לומר "לאמו ולאביו". מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא. יצאו בנו ובתו הנפלים שאינם בני קיימא.

[ז] ומה תלמוד לומר 'לבנו'? ומה תלמוד לומר 'לבתו'? לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן. הבן, אביו חייב בו מצוות-- למולו ולפדותו, ללמדו תורה וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה. מה שאין כן בבת. הבת, אביה זכאי במציאתה, במעשה ידיה ובהפר נדריה. מה שאין בבן. צריך לומר 'לבנו' וצריך לומר 'לבתו'.

[ח] יאמר "לאחיו ולאחותו", מה תלמוד לומר 'לבנו ולבתו'? אחיו ואחותו --שאינו חייב בהם מצוות-- הרי הוא מִטמא להם, בנו ובתו שהוא חייב בהם מצוות אינו דין שיהא מטמא להם?!   אילו כן הייתי אומר "לאחיו ולאחותו" יכול לאחיו ולאחותו מאמו?... תלמוד לומר "לבנו ולבתו". מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו-- יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו.

[ט] יאמר 'לאחיו', מה תלמוד לומר 'לאחותו'? שאילו נאמר 'לאחיו' ולא נאמר 'לאחותו' הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן, אף אחותו בין קטנה בין גדולה. תלמוד לומר "ולאחותו הבתולה"-- הקטנה ולא הגדולה.

[י] אילו נאמר 'לאחותו' ולא נאמר 'לאחיו' הייתי אומר מה אחותו שהיא קטנה ולא גדולה אף אחיו הקטן ולא הגדול. תלמוד לומר "ולאחיו"-- בין קטן בין גדול.

[יא] "ולאחותו הבתולה"-- פרט לאנוסה ולמפותה.  או יכול שאני מוציא את מוכת עץ? תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש"-- שהויתה על ידי איש ולא שהויתה בדבר אחר.

[יב] "הקרובה"-- לרבות את הארוסה.  "אליו"-- לרבות את הבוגרת.

"לה יטמא"-- מצוה. לא רצה לטמא מטמין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו.

[יג] "לה יטמא"-- מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק.

"לה יטמא"-- אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר "הואיל ונטמאתי, אלקט עצמות פלוני בידי".

"לה יטמא"-- אינו מטמא על איבריה, שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו.   אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו. ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו.

[יד] מעשה ביוסף פן פכסס שעלת נומי על רגלו ובקש הרופא לחותכה. אמר לו כשתניח בה כחוט השערה הודיעני. חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחוניא בנו. אמר לו "חוניא בני, עד כאן היית חייב ליטפל בי. מיכן ואילך צא לך, שאין מטמא על אבר מן החי מאביו." וכשבא דבר לפני חכמים אמרו, על זה נאמר "יש צדיק אובד בצדקו"-- הצדיק אבד וצדקו עמו.

[טו] "לא יטמא בעל בעמיו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו' מטמא להם בין פסולים בין כשרים, יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה?... תלמוד לומר "לא יטמא בעל בעמיו"-- יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא. הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה.

[טז] "בעמיו"-- בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור.

"להחלו"-- נהג מנהג כזה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם? תלמוד לומר "להחלו"-- בזמן שהוא מתעסק עמו הרי הוא חולין. פירש, הרי הוא בקדושתו.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק א

[א] "לא יקרחו"-- יכול על חמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "קרחה"-- לחייב על כל קרחה וקרחה.

[ב] "בראשם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א) שיכול אין חייבים אלא על בין העינים לבד. מנין לרבות הראש? תלמוד לומר "בראשם"-- לרבות את הראש.

[ג] יכול, בכהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת ולא יהיו חייבים אלא בין העינים לבד?... תלמוד לומר "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה. מה "קרחה" האמור בכהנים-- על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אף "קרחה" האמורה בישראל-- חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים. ומה "קרחה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת אף "קרחה" האמורה בכהנים-- לא יהיו חייבים אלא על המת.

[ד] "ובבשרם לא ישרטו שרטת". יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת?... תלמוד לומר "שרטת"-- לחייב על כל שריטה ושריטה.

[ה] יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות חייבים על כל שריטה ושריטה אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת?... תלמוד לומר "שרטת" "שרטת" (ויקרא יט, כח) לגזירה שוה. מה "שריטה" האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה, אף "שריטה" האמורה בישראל-- חייבים על כל שריטה ושריטה. ומה "שריטה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת, אף "שריטה" האמורה בכהנים-- אין חייבים אלא על המת.

[ו] "קדושים יהיו לאלקיהם"-- על כרחם.   "ולא יחללו את שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש"-- להגיד מה גרם.

"הם מקריבים"-- ולא הלוים.

"והיו קדש"-- לרבות בעלי מומים.

[ז] "אשה זונה"-- ר' יהודה אומר זו איילונית. וחכמים אומרים אין "זונה" אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. ר' אליעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות.

[ח] "וחללה"-- איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.

[ט] "גרושה"-- אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין? ודין הוא! ומה אם גרושה -- שהיא מותרת למגרש-- פסולה מן הכהונה, חלוצה --שהיא אסורה לחזור לחולץ-- אינו דין שתהא פסולה מן הכהונה?!   צרה תוכיח! שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה!  הפרש! גרושה, עשה בה מעשה. חלוצה, עשה בה מעשה. ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה! ואם נפשך לומר, "ואשה"-- לרבות את החלוצה.

יכול אף הצרה תהי כחלוצה ופסולה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה"-- שגירושיה ביד אישה ולא שאין גירושיה ביד אישה.

[יא] "אשה גרושה"-- זו דרש ר' אלעזר בן מתיא, הרי שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה. מנין שהיא מותרת לחזור לראשון, שאף על פי שנתן לה האחרון גט, לא פסלה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה"-- ולא מאיש שאינו אישה.

[יב] "לא יקחו...לא יקחו"-- מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש.

[יג] ומנין שאם אינו רוצה-- דַפנוֹ! ? תלמוד לומר "וקדשתו"-- בעל כרחו.

"כי את לחם אלקיך הוא מקריב"-- להגיד מה גרם.

"קדוש יהיה לך"-- לרבות בעלי מומין.

"כי קדוש אני ה' מקדשכם"-- להזהיר בית דין על כך.

[יד] "ובת...כהן כי תחל"-- יכול אם חללה את השבת תדון בשריפה? תלמוד לומר "כי תחל לזנות"-- כשחיללתה בזנות ולא חללה בדבר אחר.

[טו] יכול אם זנתה פנויה תהיה בשריפה? תלמוד לומר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה". מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל, אף "אביה" האמור כאן זנות עם זיקת הבעל.  או אינו אומר "אביה" אלא להוציא את כל הארץ... כשהוא אומר "היא מחללת" הרי כל הארץ אמור. הא מה אני מקיים "אביה"? מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל אף "אביה" האמור כאן-- זנות עם זיקת הבעל.

[טז] אי מה "אביה" האמור להלן נערה ארוסה, אף אין לי אלא נערה ארוסה. מנין נערה נשואה? בוגרת ארוסה? בוגרת נשואה? אפילו זקנה מנין? תלמוד לומר "ובת כהן"-- מכל מקום.

[יז] אין לי אלא בת כהן לכהן. מנין בת כהן ללוי? בת כהן לישראל? אפילו לנתין ולממזר מנין? תלמוד לומר "ובת איש כהן"-- אף על פי שאינה כהנת.

[יח] "את אביה היא מחללת"-- ר' אליעזר אומר עם אביה בשריפה ועם חמיה בסקילה.

"היא...באש תשרף"-- היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. "היא" בשריפה ואין זוממין בשריפה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ב

[א] "והכהן הגדול מאחיו"-- שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכח, בחכמה, ובמראה.  אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו? תלמוד לומר "הגדול מאחיו"-- שיהא גדול מאחיו. אמרו עליו על פינחס איש הבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אחריו גזברין ומרכולין ומצאוהו חוצב ומלאו עליו את המחצב דינרי זהב. אמר ר' חנניא בן גמליאל וכי סתת היה?! והלא חתנינו היה! והלא לא מצאוהו אלא חורש כענין שנאמר ו"שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר" (מלכים א יט, יט).

[ב] "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש", שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה. נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד, ואפילו שעה אחת מנין? תלמוד לומר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה"-- אפילו שעה אחת. "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים"-- אפילו שעה אחת.

[ג] אילו אמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום", יכול לא יפרע ולא יפרום של סוטה! תלמוד לומר "את ראשו [לא יפרע] ובגדיו [לא יפרום]"-- [שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי רבי יהודה]. ר' מאיר אומר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. "לא יפרום"-- לא יפרום כדרך הפורמים. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה.

[ד] "ועל כל נפשות מת לא יבא". אמר ר' עקיבא מנין לרביעית דם שהיא משתי מתים? תלמוד לומר "ועל כל נפשות מת"-- שתי נפשות ומת אחד.

"לא יבא...ולא יִטַמָא"-- חייב ב"לא יבוא" וחייב ב"לא יטמא".   אין לי אלא כהן גדול שהוא חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", מנין לכהן הדיוט שהוא ב"לא יבא" ושהוא ב"לא יטמא"? תלמוד לומר "לא יִטַמָא" "לא יִטַמָא" לגזירה שוה. מה "לא יטמא" האמור בכהן גדול-- חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", אף "לא יטמא" האמור בכהן הדיוט-- חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא".

"לאביו ולאמו לא יטמא"-- מטמא הוא למת מצוה.

[ה] "ומן המקדש לא יצא"-- עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם. אלא הם נכסים והוא נגלה, הם נכסים והוא נגלה. ויוצא עמהם עד פתח העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר "ומן המקדש לא יצא"-- אינו יוצא כל עיקר.

[ו] ומנין שאם עבד, עבודתו כשרה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדש אלקיו"-- הא כהן הדיוט שעבד אונן, עבודתו פסולה.

"כי...שמן משחת אלקיו עליו"-- אין לי אלא משיח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו".  "אני ה' "-- להגיד מה גרם.

[ז] 'הוא'-- ולא המלך.  'הוא'-- ולא הנזיר.  'הוא'-- לרבות כהן משיח מלחמה.

"אשה בבתוליה יקח"-- פרט לבוגרת שכלו בתוליה. ר' אליעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ב

[א] יאמר "אלמנה"! מה תלמוד לומר "גרושה"? שאילו נאמר "אלמנה" ולא נאמר "גרושה" הייתי אומר אלמנה --שהיא מותרת לכהן הדיוט-- אסורה לכהן גדול, גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול?!  אילו כן הייתי אומר: אלמנה --שהיא מותרת לכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין, גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- יהא זרעו ממנה ממזר!... תלמוד לומר "גרושה..ולא יחלל".

[ב] או אילו נאמר "גרושה" ולא נאמר "אלמנה" הייתי אומר גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין, אלמנה -- שהיא מותרת לכהן הדיוט-- זרעו ממנה כשר!... תלמוד לומר "אלמנה..ולא יחלל" "גרושה..ולא יחלל"-- אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.

[ג] "וחללה"-- איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.

[ד] "זֹנה" מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי אלא כהן גדול שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין. מנין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין? תלמוד לומר "זֹנה" "זֹנה" לגזירה שוה. מה "זֹנה" האמורה בכהן גדול-- זרעו מן הפסולות ממנו חולין, אף "זֹנה" האמורה בכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין.

[ה] "את אלה לא יקח"-- אלה לא יקח ולא יחלל, ואין זרעו מן הנדה חולין.   והלא דין הוא! מה אלו --שאין חייב על ביאתו כרת-- זרעו ממנה חולין, נדה --שהוא חייב על ביאתו כרת-- אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין?! תלמוד לומר "את אלה לא יקח...ולא יחלל"-- אין זרעו מן הנדה חולין.

[ו] "כי אם בתולה"-- מלמד שהוא מצוה על הבתולה.

"מעמיו"-- להביא בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה.

"יקח אשה" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס! ? תלמוד לומר "יקח אשה". מעשה ביהושע בן גמלא שקידש מרתא בת בייתוס ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה.  יכול אפילו עשה מאמר ביבמתו יכנס? תלמוד לומר "יקח אשה"-- ולא יבמה.

[ז] "ולא יחלל זרעו"-- אין לי אלא זרע שהוא מתחלל. היא עצמה מנין? ודין הוא! ומה אם הזרע שלא עבר עבירה-- הרי היא מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שיתחלל?!   הוא עצמו יוכיח! שעבר עבירה ואינו מתחלל.  לא! אם אמרת באיש שאינו מתחלל בכל מקום, תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום! ואם נפשך לומר 'לא יחלל' "ולא יחלל"-- אף מי שהיה כשר ונתחלל.

[ט] "בעמיו"-- להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה. ר' יהודה אומר, בת גר זכר כבת חלל זכר.  "כי אני ה' מקדשו"-- להגיד מה גרם.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ג

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר...איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אמר ר' אלעזר בר' יוסי, הא תינוק פסול אף על פי שהוא תמים.  אימתי עבודתו כשרה? משיביא שתי שערות, אבל אין אחיו הכהנים מקריבים אותו לעבודה עד שיהיה בן כ' שנה.

[ב] "אשר יהיה בו מום"-- אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים. היה בו מום לפני הדיבור מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום".

אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום".

[ג] "לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם", שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל הקרבנות מנין? תלמוד לומר שוב (ויקרא כא, כא) "לחם".

מנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לא יקרב" ואומר "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו".

[ד] מנין אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".

מנין הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".

מנין היציקות, והבלילות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, [והפתיתות, והמליחות], והמליקות, והקבלות? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".

יכול יהיו חייבים על כולם?... תלמוד לומר "לחם"-- מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה.

[ה] "כל איש אשר בו מום" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע אהרן"-- אין לי אלא זרעו. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום".

אין לי אלא בעל מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום".

[ו] "עִור"-- בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת.  חַוַרְוַר קבוע והמים הקבועים מנין? תלמוד לומר "איש עור".

[ז] "פסח"-- בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת.  רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין? תלמוד לומר "או פסח".

"חרום"-- שחוטמו שקוע.   חוטמו בלום, חוטמו סולד, חוטמו נוטף מנין? תלמוד לומר "או חרום".  [ח] אבא יוסי אומר, איזהו החרום? הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו, הפלגת! אף על גב שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת.

[ט] "שרוע"-- שנשמטה יריכו.  פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז מנין? תלמוד לומר "או שרוע".

[י] "שבר רגל"-- אין לי אלא שנשברה רגלו.   הקשן, והעקלן, והקולבן מנין? תלמוד לומר "איש".

[יא] "שבר יד"-- אין לי אלא שנשברה ידו.   אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות: עד הפרק-- כשר. למטה מן הפרק-- פסול. חתכה-- כשר.   מנין? תלמוד לומר "או שבר יד".

[יב] "גבן"-- שיש לו גבינים הרבה. אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זה גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר, מי שגביניו שוכבים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו שתי גבים ושתי שדראות.

"דק"-- זה הדוק.   חלזון נחש, עינב מנין? תלמוד לומר "או דק".

[יג] "תבלול"-- לבן נכנס בשחור ושחור בלבן. ר' יוסי אומר, אין מומים בלבן! איזהו "תבלול"? לבן פוסק בסירה ונכנס בשחור.

[יד] "בעינו"-- להביא את שבעיניו: שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העליה כאחת, סני שמש, והזוגדן, והמדבר עם חבירו ואחר אומר "לי הוא רואה".

[טו] "גרב"-- זו החרס.   "ילפת"-- זו חזזית מצרית.

"מרוח אשך"-- ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו. ר' עקיבא אומר כל שרוח באשכיו. חנניא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ג

[א] אין לי אלא אלו בלבד. מנין לרבות שאר המומים? תלמוד לומר "מום...מום"-- ריבה.

[ב] מנין הכושי, והגיחור, והלבקן, והקופח, והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורים? תלמוד לומר "איש...איש"-- ריבה.

[ג] והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- הכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, [ד] אדם --שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אינו דין שנכשיר בו את הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים?! תלמוד לומר "איש...איש"-- ריבה.

[ה] "מום בו" (ויקרא כא, כא)-- פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן.  והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שהכשיר בה הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים-- פסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן, אדם --שפסל בו הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים-- אינו דין שיפסל בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן?! תלמוד לומר "מום בו"-- פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן.

[ו] "מום בו" (ויקרא כא, כג)-- פרט לשעבר מומו.   והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אם עבר מומה כשרה, אדם --שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אם עבר מומו לא יהיה כשר?!  לא! אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, תאמר באדם שפסל בו את כל אלו?! אם עבר מומו לא יהא כשר... תלמוד לומר "מום בו"-- פרט לשעבר מומו.

[ח] "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל"-- אם נאמר "מקדשי הקדשים" למה נאמר "ומן הקדשים"? ואם נאמר "מן הקדשים" למה נאמר מקדשי הקדשים?  שאילו נאמר "מקדשי הקדשים" ולא נאמר "מן הקדשים" הייתי אומר "קדשי קדשים שהותרו לזה מהם יאכל, ומקדשים קלים לא יאכל" -- צריך לומר "מן הקדשים". או אילו נאמר "מן הקדשים" ולא נאמר "מקדשי הקדשים" הייתי אומר "מקדשים קלים יאכל ומקדשי קדשים לא יאכל" -- צריך לומר "מקדשי הקדשים" וצריך לומר "מן הקדשים".

[ט] "יאכל"-- אף במחלוקת.   והלא דין הוא! ומה אם טבול יום ומחוסר כפורים --שהם כשרים לעבודה מחר-- אינם אוכלים במחלוקת, בעל מום --שאינו כשר לעבודה מחר-- אינו דין שלא יאכל במחלוקת?! תלמוד לומר "יאכל"-- אף במחלוקת.

[י] אם נאמר "אל הפרוכת" למה נאמר "אל המזבח"? ואם נאמר "אל המזבח" למה נאמר "אל הפרוכת"?  שאילו נאמר "אל הפרוכת" ולא נאמר "אל המזבח" הייתי אומר "אל הפרוכת שהיא בפנים יהיה פסול, אל המזבח שאינו בפנים לא יהיה פסול" -- צריך לומר "אל המזבח". ואילו נאמר "אל המזבח" ולא נאמר "אל הפרוכת" הייתי אומר "אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה פסול, אל הפרוכת שאינה כשרה לעבודה לא יהיה פסול" -- צריך לומר "אל המזבח" וצריך לומר "אל הפרוכת".

[יא] יכול לא יכנס לעשות רקועין (ס"א רקיעות)? תלמוד לומר "אך".  כך היא מצוותו: הכהנים נכנסים. אם אין כהנים, לוים נכנסים. [אין לוים, ישראלים נכנסים. --מלבי"ם] אם אין טהורים, נכנסים טמאים. ואם אין תמימים, נכנסים בעלי מומין.

ומנין שאם עבד עבודתו פסולה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדשי".

ומנין שבעל מום במיתה? ר' יהודה אומר, נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן "חילול". מה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן-- מיתה. וחכמים אומרים, אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.

[יב] "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל"-- הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ד

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו"-- אין "נזירה" אלא הפרשה. וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) "וינזר מאחרי ויעל גלוליו", ואומר (ישעיהו א, ד) "נזורו אחור".

"וינזרו מקדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי העכו"ם משום פיגול נותר וטמא.

"קדשי בני ישראל". אין לי אלא קדשי בני ישראל. קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה' "-- לרבות את כולם.

[ב] מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן (ויקרא יט, ח) "חילול".

  • מה "חילול" שנאמר להלן-- זמן, אף כאן-- זמן.
  • ומה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן-- מיתה.
  • ומה "חילול" שנאמר להלן הרציה, אף כאן-- הרציה.

ר' יהודה אומר, נאמר כאן "אני ה' " ונאמר להלן "אני ה' ". מה "אני ה' " האמור למטה מכרית, אף "אני ה' " האמור כאן-- מכרית.

[ג] "אמר אלהם"-- אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם"-- שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?!   לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות -- צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.

[ד] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם".  מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".

[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר".  או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים?... מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים... ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר".   אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח".   אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?... ודין הוא! ומה אם פיגול --שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה --שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.

[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו".   אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב-- את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.

[ח] "וטומאתו עליו"-- טומאת הגוף.  יכול טומאת בשר?

  • תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן-- בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן-- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר.
  • ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"-- בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר.
  • אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.

[ו] "ונכרתה הנפש ההיא"-- יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה' "-- בכל מקום אני.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ד

[א] "זרע אהרן"-- אין לי אלא זרע אהרן. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "והוא צרוע או זב".

"בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר"-- אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום. אהרן ובניו מנין?  ודין הוא! מה ישראל --שאינם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- הרי הן אוכלים במעשר טבולי יום, אהרן ובניו --שהם אוכלים בתרומה במעורבי שמש-- שאינו דין שיאכלו במעשר טבולי יום?! יצאו ישראל מן הכתוב ואהרן ובניו מקל וחמר.

[ב] "עד אשר יטהר"-- יכול עד שיבא במים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר". מה "טהרה" האמורה למטה-- ביאת שמש, אף כאן-- ביאת שמש.

[ג] "והנוגע בכל טמא נפש"-- אין טמא נפש אלא במגע.

"אשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע? תלמוד לומר "או איש".

[ד] "אשר יגע בכל שרץ"-- אין לי אלא השרץ. מנין לרבות את הנבלה? תלמוד לומר "או באדם".

"אשר יטמא לו"-- לרבות את השיעורים: (ויקרא ה, ג) "אדם"-- זה המת.   "טומאת אדם"-- זה טמא מת.   "טומאתו"-- לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טומאתו".   "אשר יטמא"-- לרבות בועל נדה.   "לו"-- לרבות בולע נבלת עוף הטהור.

[ה] "נפש אשר תגע בו"-- ולא המסיטה.

"וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובין לפחות ממאה.   [ו] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה קדש, משקה קדש במשקה תרומה.   אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".

[ז] "כי אם רחץ בשרו במים"-- יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר". מה ביאת שמשו-- כולו כאחת, אף במים-- כולו כאחת.

[ח] "ובא השמש וטהר"-- ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.

[ט] "ואחר יאכל מן הקדשים"-- יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין בפחות ממאה.  [י] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה.   אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה קדש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".

[יא] 'כי לחם' "כי לחמו"-- מעלה את החיטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה.  יכול תהא קניבת ירק חול? תלמוד לומר "הוּא" -- הרי הוא בקדושתו.

[יב] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה"-- את שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.

[יג] יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחמר? תלמוד לומר "בה"-- "בה" את מטמא אבית הבליעה ואין מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.

"ושמרו את משמרתי"-- ישמרו לי משמרת.

"ושמרו את משמרתי"-- להזהיר בית דין על כך.

"ולא ישאו...חטא"-- יכול בנבלה הכתוב מדבר? תלמוד לומר "עליו", בקדש הוא מדבר ואינו מדבר בנבלה.

[טו] "ומתו בו"-- ולא המעשר.  "כי יחללוהו"-- פרט לטהור שאכל מן הטמא.

[טז] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות? שאילו נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה. צריך לומר החמורות. או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקל יהיה פטור. צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.

"זר"-- אין לי אלא ממזר. מנין אפילו לוי? אפילו ישראל? תלמוד לומר "וכל זר".

"לא יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן (דברים כו, יג) בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף "קדש" האמור כאן-- בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[יז] "תושב"-- זה קנוי קנין עולם. "ושכיר"-- זה קנוי קנין שנים.  יאמר "תושב"! מה תלמוד לומר "שכיר"?! אם הקנוי קנין עולם אינו אוכל, הקנוי קנין שנים יאכל?!  אילו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים, וכשהוא אומר "שכיר" -- בא "שכיר" ולימד על ה"תושב" שהוא קנוי קנין עולם.

[יח] ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן "תושב ושכיר" ונאמר "תושב ושכיר" בפסח (שמות יב, מה). מה "תושב ושכיר" האמור בפסח פסל בו את הערל, אף "תושב ושכיר" האמור כאן-- יפסל בו את הערל. ר' עקיבא אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "איש איש"-- לרבות את הערל.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ה

[א] מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה? תלמוד לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו".

מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה? שנאמר "וכהן כי יקנה...קנין"-- אף קנינו שקנה קנין, אוכל.

[ב] יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה? תלמוד לומר "כסף"-- יצא עבד עברי שאין כסף.

[ג] אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין?... תלמוד לומר "כספו הוא"-- פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.

[ד] 'יליד בית' מה תלמוד לומר? אם הקנוי קנין כסף אוכל, יליד בית לא יאכל?! אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף. ומנין שאף על פי שאין שוה כלום? תלמוד לומר 'ויליד בית'-- מכל מקום.

[ה] עדיין אני אומר "יליד בית"-- בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל, אבל קנין כסף-- אם יש בו כסף אוכל, אם אין בו כסף לא יאכל...   תלמוד לומר "קנין כספו ויליד ביתו"-- מה "יליד ביתו" אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כספו-- אף על פי שאינו שוה כלום.

[ו] מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה?  ודין הוא! אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע כאב להאכיל.  הין, אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה?! אמר ר' שמעון תלמוד לומר "ויליד ביתו..יאכלו"-- הם אוכלים.

'הם אוכלים'-- ולא הבהמה אוכלת.   יכול לא תאכל בכרשינין? תלמוד לומר "נפש".

"בלחמו"-- יצא המת שאין לו לחם.

[ז] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"-- אין לי אלא לממזר. מנין אפילו ללוי ולישראל? תלמוד לומר "לאיש זר".

מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל.  [ח] והלא דין הוא! אם ישראל --שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה-- ביאתו פוסלתה מן התרומה, כהן גדול --שביאתו פוסלתה מן הכהונה-- אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?!  לא! אם אמרת בישראל שאינו מאכיל אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל אחרות?! הואיל והוא מאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה... תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל.

[ט] "היא בתרומת הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אוכלת היא את אמה. [י] כיצד? בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לישראל. הייתי אומר כשם שאינה אוכלת כך אמה לא תאכל... תלמוד לומר "היא בתרומה הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אבל אוכלת היא את אמה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ו

[א] אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים, ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה?  לפי שיש בקדשים מה שאין בתרומה ובתרומה מה שאין בקדשים:

  • קדשים הותרו לזר ותרומה לא הותרה לזר.
  • קדשים חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ותרומות אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא.

הא לפי שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ה

[א] יאמר גרושה, מה תלמוד לומר אלמנה? שאילו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת, אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור?!  אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור, אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה".

[ב] או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור, גרושה בין שיש לה בין שאין לה זרע לא תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה" 'גרושה וזרע אין לה'.

[ג] "וזרע אין לה"-- אין לי אלא זרעה. זרע זרעה מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה".   כיצד? בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן. הרי זה ראוי להיות כהן גדול ועומד ומשמש על גבי המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת "לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה".

[ד] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה".  כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה ממנו בת. והלכה הבת ונשאת לעבדו, נשאת לנכרי וילדה ממנו בן, הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן-- תאכל בתרומה. בת כהן ישראל-- לא תאכל בתרומה.

[ה] יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "זרע"-- יצא זה שאינו זרעה.  כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן. יכול יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "אין לה"-- יצא זה שאינו זרעה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ו

[א] "ושבה אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם.   "כנעוריה"-- פרט למעוברת.  והלא דין הוא! ומה במקום --שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפטרה מן היבם-- עשה את העובר כילוד, כאן --שעשה את הולד מן הראשון כולד מן מהאחרון לפסלה מן התרומה-- אינו דין שנעשה את העובר כילוד?!  לא! מה לא עשה את העובר כילוד לפטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים, נעשה את העובר כילוד לפסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?! תלמוד לומר "אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם, "כנעוריה"-- פרט למעוברת.

"מלחם אביה תאכל"-- הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.

[ב] מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חבירו, יכול יהיו חייבים בחומש?... תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה"-- יצאו אלו שאין זרים לה.

"ואיש"-- פרט לקטן.  או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

[ג] "כי יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף "קדש" האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[ד] "בשגגה"-- פרט למזיד.  אמר ר' יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים.

"ויסף חמשיתו עליו"-- שיהיה הוא וחומשו חמשה.

[ה] מנין שאין משלמים מן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- דבר הראוי להיות (ס"א לעשות) קדש, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים משלמים מכולם.

[ו] ומנין שאין משלמים אלא ממין על מינו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי רבי עקביא. ר' אליעזר אומר משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה. הא כיצד? אכל גרוגרות ישלם לו תמרים תבא עליו (ס"א לו) ברכה.

[ז] יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.

[ח] "ולא יחללו"-- להביא את הסך ואת השותה.

"את קדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.

[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה' "-- על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

[י] "והשיאו אותם עון אשמה"-- מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

"באכלם את קדשיהם"-- פרט לזורע ולמטמא.

"כי אני ה' מקדשם"-- להגיד מה גרם.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ז

[א] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגֵר"-- לרבות נשי הגרים. "בישראל"-- לרבות נשים ועבדים.  [ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? להביא את העכו"ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל.

"אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"-- אין לי אלא עולה. מנין לרבות את השלמים? תלמוד לומר "נדריהם".   מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבותם".   מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר 'נדריהם' "לכל נדריהם", 'נדבותם' "לכל נדבותם".  אם כן למה נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה"? פרט לנזירות, דברי ר' עקיבא [גירס' הגמרא ריה"ג]. אמר לו ר' יוסי הגלילי [גירס' הגמרא ר"ע] אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.

"לרצנכם"-- אין כופים את הצבור על כרחו.

"תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"-- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.  יכול שיבש גפה ושנחטט עינה ושנקטע רגלה? תלמוד לומר (ויקרא א, יד) "מן העוף"-- ולא כל העוף.

[ג] "...אשר בו מום"-- אין לי אלא מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל אשר בו מום".

[ד] "לא תקריבו"-- אם משום בל תשחט, הרי בל תשחט אמור למטה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תקדיש.  [ה] מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה דברים:

  • משום בל תקדיש
  • ומשום בל תשחט
  • ובל תזרק את הדם
  • ובל תקטיר את החלב
  • ובל תקטיר מקצתו

ר' יוסי בר' יהודה אומר אף משום בל תקבל את הדם.

"כי לא לרצון יהיה לכם"-- מלמד שאין מרצין.

[ו] "ואיש" (ס"א איש)-- היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה.  [ז] או אינו אומר "ואיש" (ס"א איש) אלא להוציא את השותפים... כשהוא אומר 'איש' (ס"א ואיש), לרבות את השותפים. הא מה אני מקיים "ואיש" (ס"א איש)? --היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאים שלמי נדבה.

[ח] "כי יקריב..שלמים"-- מנין לרבות את העולה? תלמוד לומר "נדר".   מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבה".   מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות? תלמוד לומר "לפלא".   מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח שלמים" [כן הגיה המלבי"ם].   מנין לרבות את המעשר? תלמוד לומר "בבקר" "בצאן".   מנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "או בצאן".

[ט] "תמים יהיה לרצון"-- מצות עשה. מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו".

נפל מן הגג ונשתבר, יכול יהא עובר עליו? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו"-- אל תתן בו מום.  מכאן אמרו בכור שאחזו דם, אפילו מת -- אין מקיזין בו את הדם, דברי ר' יהודה.   וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט אליו.   ר' שמעון אומר, אף על פי שעושה בו מום.

[יא] "עורת"-- בין סומא בשתי עיניו, בין סומא אפילו בעינו אחת.

"שבור" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כא, יט) "שבר רגל או שבר יד", שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו, מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר "או שבור".  יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר "שבר יד או שבר רגל"-- מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי.

[יב] "חרוץ"-- ריס של עיניו שניקב, שנפגם, ושנסדק. שפתו שניקבה, ושנפגמה, ושנסדקה. חיטיו: החצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו. ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות.

[יג] "יבלת"-- זה בעל יבלת.

"גרב"-- זה החרס.

"ילפת"-- זה חזזית מצרית.

כאן לא נאמר "דק ותבלול" ולהלן לא נאמר "יבלת". מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה? תלמוד לומר "גרב" "גרב" לגזירה שוה. "ילפת" "ילפת" לגזירה שוה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ז

[א] "לא תקריבו"-- אי משום בל תקדיש, הרי בל תקדיש אמור למעלה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תשחט.

[ב] "לא תקריבו אלה לה' "-- אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבדה בה עבודה.  [ג] והלא דין הוא! ומה אם העגלה --שאין המום פוסל בה-- עבודה פוסלת בה, קדשים --שהמומים פוסלים בהם-- אינו דין שתהא עבודה פוסלת בהם?! תלמוד לומר "לא תקריבו אלה"-- אלה אין אתה מקריב אבל אתה מקריב את שנעבד בה עבודה.

[ד] "ואשה לא תתנו מהם"-- אלו החלבים.

"לא תתנו"-- אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם? תלמוד לומר "מהם"-- אף מקצתם.

"על המזבח"-- זה הדם.

"לה' "-- זה שעיר המשתלח.

[ה] מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה? תלמוד לומר "ושור ושה"-- לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה.

[ו] "שרוע"-- שנשמטה יריכו.  "וקלוט"-- פרסת רגלו דומה לשל סוס, פרסת רגלו דומה לשל חמור.

"נדבה תעשה אותו"-- לבדק הבית.  ומנין אף לנדר? תלמוד לומר "ולנדר". יכול על המזבח? תלמוד לומר "לא ירצה". אין לי אלא נדר. לנדבה מנין? תלמוד לומר 'ולנדר ולנדבה לא ירצה'.  רבי אומר, ממקומו הוא מוכרע שנאמר "ולנדר לא ירצה"-- ואיזה קדש מרצה? זה קדשי מזבח שנאמר "ונרצה לו".

[ז] "נדבה תעשה אותו"-- אותו עושה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית.  [ח] מכאן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה? תלמוד לומר "וידבר ה' אל משה לאמר", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה.

[ט] "ומעוך וכתות ונתוק וכרות"-- כולם בביצים, דברי ר' יהודה.   ר' אליעזר אומר כולן בגיד.   ר' יוסי אומר "מעוך וכתות"-- בביצים. "נתוק וכרות"-- בגיד.

[י] "לא תקריבו"-- זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה אי משום בל תקדיש, הרי אמור. ובל תזרק הדם, הרי אמור. ובל תשחט, הרי אמור. ובל תקטיר החלב, הרי אמור. ובל תקטיר מקצתו, הרי אמור. הא אינו אומר כן אלא משום בל תקבל את הדם.

[יא] "לא תקריבו"-- אין לי אלא שלא יקריב. מנין שלא יעשו? תלמוד לומר "לא תעשו".  אין לי אלא תמימים. בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "לא תעשו".  אין לי אלא בהמה. חיה ועוף מנין? תלמוד לומר "בארצכם".  אין לי אלא בארץ. בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר "לא תעשו".  מנין אף באדם? תלמוד לומר 'ובכם' כדברי בן חכינאי.

[יב] מנין שאין מקבלים שקלים מן העכו"ם? תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה".  אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם" שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל קרבנות הצבור מנין? תלמוד לומר "מכל אלה".

מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר "כי משחתם בהם מום בם". ר' יהודה אומר, "בהם"-- אין נקבות בסירוס.

"לא ירצו לכם"-- מלמד שאין מרצים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ח

[א] "שור..כי יולד"-- ולא אדם.  והלא דין הוא! ומה אם טריפה --שהיא אסורה בחולין-- לא עשה בה את המקריבים כקריבים, יוצא דופן --שהוא מותר בחולין-- אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים?!  בעל מום יוכיח! שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים! [ב] אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים...   תלמוד לומר "שור... כי יולד"-- ולא אדם כי יולד.

[ג] "שור או כשב"-- פרט לכלאים.  "או עז"-- פרט לנדמה.  "כי יולד"-- פרט ליוצא דופן.  "והיה שבעת ימים"-- פרט למחוסר זמן.   "תחת אמו"-- פרט ליתום.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, נאמר כאן "תחת" ונאמר להלן (ויקרא כז, לב) "תחת". מה "תחת" האמור כאן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום, אף תחת האמור להלן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום.  ומה "תחת" האמור להלן פרט לטריפה, אף "תחת" האמור כאן-- פרט לטריפה.

[ד] ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר "והיה שבעת ימים תחת אמו"? לפי שנאמר (שמות כב, כט) "שבעת ימים יהיה עם אמו", יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה... תלמוד לומר "תחת אמו". אי "תחת אמו", יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה... תלמוד לומר "עם אמו". הא כיצד? אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת.

[ה] "ומיום השמיני והלאה ירצה"-- יכול משמיני ולהלן יהיה מותר ובשמיני עצמו יהיה אסור? תלמוד לומר בבכור (שמות כב, כט) "ביום השמיני תתנו לי". יכול יהיה הבכור מותר בשמיני ומשמיני ולהלן יהיה אסור? תלמוד לומר במוקדשים "ומיום השמיני והלאה ירצה".   אֶדוֹן אני: הבכור יהא מותר בשמיני ובמוקדשים משמיני ולהלן. מנין ליתן את האמור בבכור במוקדשים ואת האמור במוקדשים בבכור? תלמוד לומר "אמו" "אמו" לגזירה שוה.

[ו] "ירצה"-- אשה לאשים. מנין אף להקדש? תלמוד לומר "...לקרבן אשה".

"לה' "-- לרבות שעיר המשתלח.

[ז] מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה? תלמוד לומר "ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"-- מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה.

[ח] "שור"-- ולא חיה.  והלא דין הוא! ומה בהמה --שאינה במצות כיסוי-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה --שהיא במצות כיסוי-- אינו דין שתהיה במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שור"-- ולא חיה.

[ט] "שה"-- ולא עופות.  והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שאינה באם על הבנים-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף --שהוא באם על הבנים-- אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שה"-- ולא עופות.

[י] אילו אמר "ושור ושה ובנו", יכול לא יהא חייב עד שישחט שניהם ובנו! תלמוד לומר "...או שה"-- או זה, או זה.

[יא] יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות?    ודין הוא! חייב כאן וחייב באם על הבנים. מה אם על הבנים-- לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה בו את הזכרים כנקבות.   [יב] לא! אם אמרת באם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן, תאמר כאן שעשה את המזומן כשאינו מזומן?! הואיל ועשה את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות...   תלמוד לומר "אותו"-- על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. (ראה המשך דיון בפרק ח' הבא)


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ח

[א] אחר שזכינו לדין, חִיֵיב כאן וחִיֵיב באם על הבנים. מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה את הזכרים כנקבות. [ב] אם נפשך לומר "אותו ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

[ג] "אותו ואת בנו"-- אין לי אלא אותו ואת בנו. אותו ואת אמו מנין? תלמוד לומר "לא תשחטו"-- הרי כאן שנים.

[ד] הא כיצד? את שבא אחד ושחט את הפרה ובא אחד ושחט את אמה ובא אחד ושחט את בתה-- שנים האחרונים חייבים.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת האחים.   כיצד? חמשה אחים ואחר כך שחט את האם-- אינו חייב אלא אחת. אבל שחט את האם ואחר כך חמשה אחים-- חייב על כל אחד ואחד.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת אם אמה.  כיצד? שחטה ואת אם אמה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעי-- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים.  שחטה ואת אמה ואת אם אמה-- סופג שמונים.

[ו] "אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת בת בתה.  כיצד? שחטה ואת בת בתה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעית-- סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים.  שחטה ואת בתה ואת בת בתה-- סופג שמונים.

[ז] "לא תשחטו"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר, ולמעקר. --להביא את השוחט לאכילת עכומ"ז ולאכילת כלבים.

[ח] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם, השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה-- ר' מאיר מחייב ור' שמעון פוטר.

השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר-- פטור משום אותו ואת בנו.

[ט] "ביום אחד"-- ר' מאיר אומר, יום מיוחד וטעון כרוז.  [י] מכאן אמרו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אִמָהּ מכרתי לשחוט". אלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו. ומודה ר' יהודה במוכר את האֵם לחתן ואת הבת לכלה שהוא צריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטים ביום אחד.

[יא] ובארבעה פרקים אלו כופים את הטבח לשחוט בכל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר-- כופים אותו לשחוט. לפיכך אם מת-- מת ללוקח.   אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת-- מת למוכר, מפני שלא משך.

"יום אחד" האמור ב'אותו ואת בנו'-- היום הולך אחר הלילה.    זו דרש ר' שמעון בן זומא: לפי שכל הענין שלמעלה ושלמטה אינו מדבר אלא במוקדשים, ובמוקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף לענין 'אותו ואת בנו' יהיה הלילה הולך אחר היום?  נאמר כאן "יום אחד" ונאמר להלן במעשה בראשית "יום אחד". מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית-- היום הולך אחר הלילה, אף "יום אחד" האמור כאן-- היום הולך אחר הלילה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ט

[א] "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל" שאין תלמוד לומר?! אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה-- אף תחלת זביחתו לא תהיה אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ב] אין לי אלא תודה. מנין לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהיה זביחתן אלא על מנת לאכול יום אחד? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח תודה" "וכי תזבחו זבח"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ג] "ושמרתם"-- זו משנה. "ועשיתם"-- זו המעשה. וכל שאינו במשנה אינו במעשה.

'ושמרתם את מצות ה' ועשיתם אותם'-- ליתן שמירה ועשיה במצות.

"אני ה' "-- נאמן לשלם שכר.

[ד] "ולא תחללו"-- ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי"-- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל"-- המרובים.

[ה] מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל, ג): ""לא חשחין אנחנא על דנה פתגם, להתבותך. הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא, ישיזב. והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך (לאלהך), לא איתינא (איתנא) פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד""    וכשתפס מרינוס (ס"א טוריינוס) את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם "אין אתם מעַמן של חנניה מישאל ועזריה?! יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי!" ואמרו לו "חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך ואנו מחויבים מיתה לשמים. ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו. אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמנו מידך." אמרו, לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.

[ו] "המוציא אתכם מארץ מצרים"-- על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי.

"להיות לכם לאלקים"-- על כרחכם.

"אני ה' "-- אני נאמן לשלם שכר.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ט

[א] ומנין שמעברין את השנה על הגליות שגלו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר "בני ישראל..מועדי ה' "-- עַשֵה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל.

[ב] היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונתנו בדבר וגמרו, ולא הספיקו לומר "מעוברת" עד שאירע ניסן. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אשר תקראו אותם...מועַדָי"-- קראתם אותם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

[ג] לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה שוגגים או מזידים או מוטעים (כצ"ל - מלבי"ם) . מנין שהיא מעוברת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אשר תקראו אֹתם במועדם". "אתם"-- אפילו שוגגים, "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידים. אם קראתם אתם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

[ד] עברוה בלילה, עברוה משנה לחברתה, פחות חדש או יתר חדש. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אותם...אלה הם מועדי"-- אין אלה מועדי.

[ה] ומנין שמעברין את השנה מפני הצורך? תלמוד לומר "מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש".

[ו] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יעברוה מפני הטומאה? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם בחדש הראשון פסח"-- אל יצא חדש הראשון בלא פסח.

[ז] ומה ענין שבת לענין המועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות.

[ח] ומנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה. מנין שהוא חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו? תלמוד לומר "שבת הִוא" "יום הכפורים הוא", דברי ר' עקיבא.   ר' יוסי הגלילי אומר אינו חייב אלא אחת.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק י

[א] למעלה הוא מדבר בעיבור השנה וכאן הוא מדבר בקידוש חדש.  נראה בעליל או שבאו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה, מנין מעובר? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ב] קידשוהו שלא בעדים או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממים, מנין שיהיה מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם...מועדי"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ג] קדשוהו מזידין (כצ"ל - מלבי"ם) או שוגגין או מוטעים, מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם". "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידין, "אתם"-- אפילו שוגגים. אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ד] קדשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר "אלה הם מועדי", ואין אלו מועדי.

[ה] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך? תלמוד לומר (שמות יב, ב) "החדש"-- אחר החדש הם הולכים.

[ו] יכול אם הוצרך שני ימים נותנים לו שני ימים? תלמוד לומר (ויקרא כג, ו) "יום"-- אין לו אלא יום אחד בלבד.


ומנין שמחללים את השבת להעיד עליו? תלמוד לומר "אלה מועדי ה'...אשר תקראו אתם במועדם".  [ז] יכול כשם שמחללים את השבת להעיד עליו כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו? תלמוד לומר "אשר תקראו"-- על קריאתם אתה מחלל את השבת ואין אתה מחלל את השבת להודיע עליהם שנתקיימו.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יא

[א] "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים"-- יכול משתחשך? תלמוד לומר (במדבר כח, טז) "יום". אי "יום", יכול משתי שעות? תלמוד לומר "בין הערבים"-- מה בין הערבים מיוחד משפנה יום, אף "יום"-- משפנה יום משש שעות ולמעלה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב".

[ב] "ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות"-- יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.  והלא דין הוא! ומה אם זה --שאין טעון סוכה-- טעון מצה, זה --שטעון סוכה-- אינו דין שטעון מצה?! תלמוד לומר "הזה"-- 'זה' טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.

[ג] "חג המצות לה' שבעת ימים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' ", שביעי בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו-- אלא מה שביעי רשות, אף כולם רשות. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר (?)(דברים טז, ג) 'עליו תאכל מצות'-- הכתוב קבעו חובה.

[ד] אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר (שמות יב, יח) "בערב תאכלו מצות".  אם כן למה נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו"? מצה הנאכלת כל שבעה יוצא בה ידי חובתו בפסח, יצאו חלות ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה.

[ה] "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים"-- מנין אם אין לך פרים-- הבא אלים, ואם אין לך אלים-- הבא כבשים, ואם אין לך בטהרה-- הבא בטומאה? תלמוד לומר "והקרבתם אשה לה' " "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " (ויקרא כג, לו), מכל מקום.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה י

[א] "כי תבואו"-- יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" המיוחדת.  [ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

[ג] "וקצרתם את קצירה"-- שתהיה תחלה לכל הנקצרים.  יכול אף של בית השלחין ושל בית העמקים? תלמוד לומר "קצירכם"-- קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחין ובית העמקים.

'קציר'-- ולא הקטניות.

"קצירה"-- ולא השחת.  ר' יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביא שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.  ר' שמעון אומר, אף משהביא שליש מתחיל קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.

"וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"-- אין מצות קצירה בכהן.

[ה] "והניף את העומר לפני ה' "-- ג' שמות יש לו: עומר שבלים, עומר תנופה, עומר שמו.

"לרצונכם"-- אין כופים את הצבור על כורחו.

"ממחרת השבת"-- מחרת יום טוב.

"יניפנו הכהן"-- בנין אב לכל התנופות שיהיו בכהן.

[ו] "ועשיתם ביום...כבש..בן שנתו", אף על פי שאין עומר. 'ועשיתם עומר', אף על פי שאין כבש.

"ביום הניפכם"-- אין תנופה אלא ביום.

'כבש בן שנתו תמים לעולה לה' '-- לא שנה למנין עולם.

[ז] "ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחח"-- הרי זה יצא מכלל כל הכבשים ליתן שני עשרונים.   [ח] יכול כשם שנכפל סולתו כך יכפל יינו? תלמוד לומר "יין רביעית".   יכול לא יכפל יינו --שאין היין נבלל עם הסולת-- אבל יכפול שמנו שהרי השמן נבלל עם הסולת? תלמוד לומר "ונסכה רביעית ההין"-- כל נסכיו יהיו רביעית.

[ט] אילו אמר "קלי וכרמל לא תאכלו", יכול אף קטניות בכלל. תלמוד לומר "לחם".  אין לי אלא חטים שקרוים "לחם" שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". ומנין לרבות שעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר "וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".

[י] "עד הביאכם את קרבן אלקיכם"-- זה העומר.  יכול זה הכבש?... צא וראה מה אמור למטה-- משם "הבאת עומר", אף כאן עומר.

משקרב העומר מוצאים שוקי ירושלים מלא קמח וקלי -- שלא ברצון חכמים, דברי ר' מאיר.  ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים.   משקרב העומר הותר החדש מיד. והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך.

משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה, והלא מן התורה הוא אסור שנאמר "עד עצם היום הזה"?!   מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן? מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו.

[יא] "חוקת עולם"-- לבית עולמים.

"לדורותיכם"-- שינהג הדבר לדורות.

"בכל מושבותיכם"-- בארץ ובחוץ לארץ.  אמר ר' שמעון, שלשה דברים תלוים בארץ ונוהגים בארץ ובחוץ לארץ: החדש, והערלה, והכלאים. החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יב

[א] "וספרתם לכם"-- כל אחד ואחד.

"ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? אמר ר' יוסי בר' יהודה, כשהוא אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום"-- כל ספירתם לא יהיה אלא חמשים יום. [ב] אם אומר אתה "ממחרת שבת בראשית" פעמים שאתה מונה חמשים ואחד, חמשים ושתים, חמשים ושלש, חמשים וארבע, חמשים וחמשה, חמשים וששה. הא מה אני מקיים "ממחרת השבת"? -- ממחרת יום טוב.

[ג] ר' יהודה בן בתירה אומר, "ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? כשהוא אומר (דברים טז, ט) "שבעה שבועות תספר לך"-- ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין שספירתה בכל אדם.

[ד] ר' יוסי אומר "ממחרת השבת"-- ממחרת יום טוב.  יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר "ממחרת שבת בפסח"? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת שבת'. והלא כל השנה מלאה שבתות!? צא וחשוב מאיזה שבת. נאמר כאן 'ממחרת שבת' ונאמר למטה 'ממחרת שבת'. מה 'מחרת שבת' האמור למטה-- רגל ותחלת רגל, אף 'מחרת שבת' האמור כאן-- רגל ותחלת רגל.

[ה] ר' שמעון בן אלעזר אומר, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות" וכתוב אחד אומר (שמות יב, טו) "שבעת ימים מצות תאכלו". הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?   מצה שאי אתה יכול לאכלה מן החדש כל שבעה אתה יכול לאכלה ששה מן החדש. הא מה אני מקיים "ממחרת השבת"? --ממחרת יום טוב.

[ו] "מיום הביאכם..תספרו"-- יכול יקצור, ויביא ויספור אימתי שירצה? תלמוד לומר (דברים טז, ט) "מהחל חרמש בקמה תחל לספור". אי "מהחל חרמש", יכול יקצור ויספור, ויביא אימתי שירצה? תלמוד לומר "מיום הביאכם..תספרו".

יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה"-- אימתי הם תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה? תלמוד לומר "מיום הביאכם"-- אין הבאה אלא ביום.   הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.

[ז] "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום"-- זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה כל ספירתך לא תהיה אלא חמשים יום.

[ח] "תספרו חמשים יום"-- יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". [ אי "שבע שבתות תמימות תהיינה" ], יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה? תלמוד לומר "תספרו חמשים יום".   הא כיצד? מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל.

[ט] "והקרבתם מנחה חדשה לה' "-- שתהא חדשה לכל המנחות.  אין לי אלא מנחת חטים. מנחת שעורים מנין? כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"-- אם אינו ענין למנחת חטים, תנהו ענין למנחת שעורים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יג

[א] "ממושבותיכם"-- ולא מחוץ לארץ.

"ממושבותיכם"-- אף מן העליה.

"תביאו"-- מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זה עשרון לחלה, אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה.  או מה אלו "שני עשרונים" אף הללו "שני עשרונים"?... תלמוד לומר "תהיינה"-- אלו שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים.

"לחם תנופה שתים"-- שיהיו שוות.  "שני עשרונים"-- שיהיו שוות.

"סלת תהיינה חמץ תאפנה"-- שאור בודה להן מתוכן ומחמצן, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה. אמר לו אף היא היתה חסרה או יתירה.

[ג] "בכורים לה' "-- ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא ב, יד) "בכורים לה' "-- מה "בכורים" אמורים כאן של ציבור, אף "בכורים" אמורים להלן-- משל ציבור. אם תאמרו זו משל ציבור והלן משל יחיד, אמרת לאו. אם זו "ראשית קציר" אין הלן "בכורים לה' " ואם הלן "בכורים לה' " אין זו "ראשית קציר". דברים מחוסרים להלן אמרן הכתוב כאן.

[ד] "והקרבתם על הלחם"-- חובה ללחם.

"שבעת כבשים תמימים בני שנה"-- כבשים אף על פי שאין לחם, דברי ר' טרפון. אם כן למה נאמר "לחם"? מלמד שלא נתחייבו בכשבים עד שנתחייבו בלחם.

[ה] "ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה' "-- דבר הכתוב בקצרה.

[ו] "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת"-- יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן? וכשאתה מגיע לפרים ולאלים אינם הם. אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום.

[ז] "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- שתהא זביחתן לשם שלמים.

"ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרין? על טומאת מקדש וקדשיו. אם כפר הראשון, על מה השני בא ומכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. אמור מעתה כך היו ישראל צריכים בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב את ישראל.

[ח] "והניף הכהן אתם על לחם הבכורים תנופה לפני ה'..."--

  • יכול יהיה הלחם מלמטה? תלמוד לומר "..על שני כבשים".   אי "על שני כבשים", יכול לחם על גבי כבשים? תלמוד לומר "על לחם הבכורים". עדיין הדבר צריך.   מה מצינו בכל מקום הלחם מלמעלן, אף כאן הלחם מלמעלה.
  • ר' יוסי בן משולם אומר כבשים על גבי הלחם. ומה אני מקיים "על שני כבשים"? --להוציא שבעה.
  • חנינא בן עכינאי אומר מניח שתי הלחם בן ירכותיהם של כבשים ומניף, ונמצא מקיים שתי מקראות הללו, לחם על גבי כבשים, וכבשים על גבי לחם.
  • אמר רבי, לפני מלך בשר ודם אין עושים כן, לפני מלך מלכי המלכים עושין כן?! אלא מניח זה בצד זה ומניף.

[ט] "קדש יהיו לה' לכהן"-- לחם אף על פי שאין כבשים, דברי ר' עקיבא.   אמר ר' שמעון בן ננס, לא כי, אלא כבשים אף על פי שאין לחם.

אמר רבי הדבר שקול. מי מכריע? אמר לו בן ננס, אני אכריע! שכן מצאנו במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן בלא לחם.  [י] אמר ר' שמעון, הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו. שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר והאמור בתורת כהנים לא קרב בדמבר, ושבאו לארץ קרבו אלו ואלו, שנאמר "כי תבואו..והבאתם". מכל מקום אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם -- שהכבשים מתירים את עצמם, ולא לחם בלא כבשים -- שאין לו מי יתירנו.

[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"-- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה יא

[א] "בני ישראל..מקרא קדש"-- ואין העכו"ם מקרא קדש.  אי "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "יהיה לכם".

"שבתון זכרון תרועה מקרא קדש": ר' אליעזר אומר "שבתון"-- זו קדושת היום, "מקרא קדש"-- קדשהו. אמר לו ר' עקיבא אינו אומר "שבתון" אלא שבות, שכן הוא פותח בשביתה ראשון. אלא "זכרון"-- אלו הזכרונות, "תרועה"-- אלו השופרות, "מקרא קדש"-- זו קדושת היום. ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב-כד) "ה' אלקיכם...בחדש השביעי".

[ב] ר' יוסי בר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (במדבר י, י) "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", שאין תלמוד לומר "אני ה' אלקיכם"!? אלא זה בנין אב -- כל מקום שאתה אומר זכרונות את סומך לה את המלכיות.

[ג] כיצד סדר ברכות?

  • אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהם, ואינו תוקע. קדושת היום ותוקע. [זכרונות ותוקע -- גר"א] . שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי.
  • [ד] אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל את מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.
  • [ה] רבי אומר עם המלכיות אומר קדושת היום. מה מצינו בכל יום-- ברביעית, אף כאן-- ברביעית.
  • רבן שמעון בן גמליאל אומר קדושת היום עם הזכרונות. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה מצינו בכל יום באמצע, אף כאן אומרה באמצע.

וכשקדשו את השנה באושא ביום הראשון, עמד ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "לא היינו נוהגים כן ביבנה". ביום השני עמד חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמר כדברי ר' עקיבא. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "כך היינו נוהגים ביבנה".

[ו] ומנין שהוא בשופר? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת שביעי כזו. מה זו בשופר, אף תרועת ראש השנה-- בשופר.

[ז] ומנין שהיא פשוטה לפניה? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". ומנין שהיא פשוטה לאחריה? תלמוד לומר "תעבירו שופר".

אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת כל חדש שביעי כזו. מה זו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה-- פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

[ח] מנין שלש של שלש שלש? תלמוד לומר  (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה",   (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה מקרא קדש",   (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם" -- מלמד שהם שלש של שלש שלש.

[ט] ומנין ליתן את האמור ביובל בראש השנה, ואת האמור בראש השנה ביובל? תלמוד לומר  (ויקרא כג, כד) "בחדש השביעי"   (ויקרא כה, ט) "בחדש השביעי" לגזירה שוה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יד

[א] "מקרא קדש".."יום הכפורים הוא...ועניתם את נפשותיכם..וכל מלאכה לא תעשו..כי יום כפורים..."-- שיכול אין לי יום הכפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קדש, ונתענה, ולא עשה בו מלאכה. ומנין אפילו שלא עשאו מקרא קדש, ולא נתענה בו, ועשה בו מלאכה שהיום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא"

שיכול, אין לי יום הכפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעירים. ומנין אף על פי שלא בקרבנות ושלא בשעיר היום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא".

יכול יכפר על השבים ועל שאינם שבים?  ודין הוא! חטאת ואשם מכפרים ויום הכפורים מכפר. מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים, אף יום הכפורים לא יכפר אלא על השבים.  [ב] לא! אם אמרת באשם וחטאת-- שאין מכפרים על הזדון כשגגה, תאמר ביום הכפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה?! הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינם שבים!... תלמוד לומר "אך"-- הא אינו מכפר אלא על השבים.

[ג] "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח)-- הרי זו אזהרה למלאכה.  "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי" (ויקרא כג, ל)-- הרי זו עונש למלאכה.

[ד] "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ונכרתה" (ויקרא כג, כט)-- הרי זו עונש עינוי.

"והאבדתי" מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני יודע מהו, כשהוא אומר "והאבדתי"-- לימד על הכרת שאינו אלא אבדן.

ומנין שיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל? תלמוד לומר "שבתון"-- שבות.  יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולן?... תלמוד לומר "שבתון הוא לכם ועניתם"-- הוא אסור בכולן ואין שבת בראשית אסור בכולן.

[ה] "ועניתם את נפשותיכם בתשעה"-- יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך? תלמוד לומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה".  הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מן החול על הקדש.

[ו] אין לי אלא מלפניו. מלאחריו מנין? תלמוד לומר "מערב עד ערב". אין לי אלא יום הכפורים. שבת בראשית מנין? תלמוד לומר "תשבתו". ימים טובים מנין? תלמוד לומר "שבתכם".   --הא כל שבות (ס"א שביתה) שאתה שובת אתה מוסיף לה מחול על הקדש, בין מלפניו (ס"א מלפניה), בין מלאחריו (ס"א מלאחריה).

[ז] יכול יהיו חייבים על התוספת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ל) "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי"-- על עצם היום הזה ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה.

[ח] יכול לא יהיו חייבים כרת על תוספת מלאכה אבל יהיו חייבים כרת על תוספת עינוי? תלמוד לומר (ויקרא כג, כט) "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה"-- על עצם היום הזה חייבים כרת ואין חייבים כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר (ויקרא כג, כח) "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה"-- על עצם היום הזה מוזהרים ואין מוזהרים על תוספת מלאכה.

[ט] יכול לא יהיו מוזהרים על תוספת מלאכה אבל יהיו מוזהרים על תוספת עינוי?  ודין הוא! ומה מלאכה --שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים-- הרי זה אינו מוזהר עליה, עינוי --שאין נוהג בשבתות וימים טובים-- אינו דין שלא יהיה מוזהר עליה?!  אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. וכשהוא אומר עונש מלאכה, שאין תלמוד לומר, שכבר קל וחמר: ומה אם עינוי --שאינו נוהג בימים טובים ושבתות-- הרי הוא ענוש כרת, מלאכה --שהיא נוהגת בימים טובים ושבתות-- אינו דין שיהא עונש כרת?! אם כן למה נאמר עונש מלאכה? ללמוד ממנו אזהרה לעינוי. מה עונש מלאכה-- לאחר אזהרה, אף עונש עינוי-- לאחר אזהרה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה יב

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' " מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כג, מב) "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואיני יודע אם שבעה ראשונים ואם שבעה אחרונים... כשהוא אומר "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' "-- הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.

[ב] "..הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.  והלא דין הוא! ומה אם זה --שאינו טעון מצה-- טעון סוכה, חג המצות --שהוא טעון מצה-- אינו דין שיטעון סוכה?! תלמוד לומר "הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.

[ג] "חג הסוכות שבעת ימים לה' "-- יכול תהיה חגיגה וסוכה לגבוה? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים".  אי "חג הסוכות תעשה לך", יכול יהא חגיגה וסוכה להדיוט? תלמוד לומר "חג הסוכות שבעת ימים לה' ".  הא כיצד? -- חגיגה לגבוה וסוכה להדיוט.

[ד] "ביום הראשון מקרא קדש"-- קדשהו!   "וביום השמיני מקרא קדש"-- קדשהו!   במה אתה מקדשו? במאכל, ובמשתה, ובכסות נקיה.

[ה] "כל מלאכת עבודה לא תעשו"-- הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה. [ו] יכול יהיו אסורים בכל מלאכה? תלמוד לומר (ויקרא כג, לו) "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכה, דברי ר' יוסי הגלילי.

[ז] ר' עקיבא אומר מה תלמוד לומר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אם לענין ימים טובים, כבר ימים טובים אמורים שנאמר "מלבד שבתות ה' ", ואומר (ויקרא כג, לט) "ביום הראשון שבתון..וביום השמיני שבתון". אם כן למה נאמר "אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אלא אלו ימי מועד שאסורים במלאכה. [ח] יכול יהיו אסורים בכל מלאכת עבודה? תלמוד לומר "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה.

[ט] "להקריב אשה לה' עולה ומנחה"-- אם אין עולה, אין מנחה. שתקדום עולה למנחה. שאם קדמה מנחה לעולה-- פסולה.

"זבח ונסכים"-- אם אין זבח, אין נסכים. שיקדם זבח לנסכים. שאם קדמו נסכים לזבחים-- פסולים.

"דבר יום ביומו"-- מלמד שכל היום כשר למוספים.  "ביומו"-- עבר זמנו, אינו חייב באחריותו.  יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכים למחר? תלמוד לומר (במדבר כט, כד) (במדבר כט, לז) "מנחתם ונסכיהם"-- למחר.

[י] מנין למוספי שבת שיקרבו עם אמורי הרגל? תלמוד לומר "מלבד שבתֹת ה' ".

"ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה' " מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי קרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. מנין קרבנות היחיד, וקרבנות הציבור, ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? תלמוד לומר "מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם". "אשר תתנו לה' "-- אלו העופות והמנחות, לרבות את כולם, שכולם יבואו ברגל.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק טו

[דברי הספרא כאן הם המשך דברים של הפרק הקודם, פרשה יב, עיין שם]

[א] יכול רשות? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם" -- אם להתיר, כבר התיר. אם כן למה נאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם"? אלא קבעם חובה שיבואו ברגל כולם.

[ב] יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר (דברים יב, ה) "ובאת שמה והבאתם שמה" -- אם להתיר, כבר התיר. אם לקבוע, כבר קבוע. אם כן למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? אלא זה רגל ראשון שפגעת בו.

[ג] יכול אם עבר רגל ולא הביא יהי עובר עליו משום בל תאחר? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם"-- אינו עובר משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי [כל] השנה כולה.     ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון. [ד] כיצד? נדר לפני הפסח -- עד שיעברו עליו הפסח והעצרת והחג. נדר לפני עצרת -- עד שיעברו עליו העצרת והחג והפסח ועצרת והחג. נדר לפני החג -- עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.

[ה] בית שמאי אומרים יכול יחוג אדם ביום טוב? תלמוד לומר "אך"-- במועד אתה חוגג ואין אתה חוגג ביום טוב.   בית הלל אומרים יכול יחוג אדם בשבת? תלמוד לומר "אך"-- ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת.

[ו] "באספכם את תבואת הארץ"-- עַבֵּר את השנה שתיעשה החג באסיפת הפירות.

[ז] יכול באסיפת כל הפירות? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך". "מגרנך"-- ולא כל גרנך. "מיקבך"-- ולא כל יקביך.  אי "באספך מגרנך ומיקבך", יכול מקצתם? תלמוד לומר "באספכם את תבואת הארץ". כיצד?   השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות (בס"א ברוב אסיפת כל הפירות) .

[ח] "תחֹגו את חג ה' שבעת ימים"-- בתשלומין כל שבעה.

"ביום הראשון שבתון"-- שבות. "וביום השמיני שבתון"-- שבות.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק טז

[א] "ולקחתם לכם"-- ר' יהודה אומר נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר להלן (שמות יב, כא) 'לקיחה'. מה 'לקיחה' האמורה להלן אגודה, אף כאן-- אגודה.  וחכמים אומרים אף על פי שאינו אגוד-- כשר.

[ב] "ולקחתם לכם"-- כל אחד ואחד.

"לכם"-- משלכם, ולא את הגזול.  מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו וחבירו לחבירו -- אפילו הן מאה. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא נמצא לולב כי אם ביד רבן גמליאל בלבד. ונתנו רבן גמליאל מתנה לר' יהושע, ור' יהושע לר' אלעזר בן עזריה, ור' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא. וכולם יצאו ידי חובתם.

[ג] "ביום"-- ולא בלילה.

"ביום הראשון"-- ואפילו בשבת.   "ביום הראשון"-- אין דוחה את השבת אלא יום הראשון בלבד. (ס"א אלא על יום טוב הראשון בלבד)

[ד] "פרי עץ"-- את שטעם עצו דומה לפריו, זה אתרוג. בן עזאי אומר "הדר"-- הדר באילנות משנה לחברתה.

[ה] "כפות תמרים"-- ר' טרפון אומר כָּפוּת. ואם פרוד-- יכפתנו.

[ו] "וענף עץ עבות"-- את שענף עציו דומה לקליעה, זה הדס.

"וערבי נחל"-- אין לי אלא של נחל. של בעל ושל הרים מנין? תלמוד לומר "וערבי נחל".  אבא שאול אומר "ערבי נחל"-- שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש.

[ז] ר' ישמעאל אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- שלשה. "וערבי נחל"-- שתים. ואפילו שתי דליות ואחד שאין קטום.  ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים.

ר' עקיבא אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- אחד. "וערבי נחל"-- אחד. הא כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת.

ר' אליעזר אומר יכול אף האתרוג יהיה עמהם בכלל אגודה?   וכי נאמר "פרי עץ הדר וכפות תמרים"?! הא כיצד? אתרוג לעצמו, הללו אגודה לעצמם.

[ח] ומנין שמעכבים זה את זה? שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"-- שתהא לקיחה תמה, מלמד שהם מעכבים זה את זה.

[ט] "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים"-- ולא בגבולים כל שבעה. ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יז

[א] "וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים": לפי שנאמר (דברים טז, טו) "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך", יכול יטעון חגיגה כל שבעה? תלמוד לומר "אותו"-- יום אחד בלבד.  [ב] ואם כן למה נאמר "שבעת ימים"? בתשלומין כל שבעה.  [ג] ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון? תלמוד לומר "בחדש השביעי תחוגו". יכול אם לא חג ברגל חוגג אחר הרגל? תלמוד לומר "תחוגו אותו"-- במועד אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.

[ד] "בסוכות"-- ולא בסוכה שבתוך הבית. ולא בסוכה שתחת האילן. ולא בסוכה שתחת סוכה.  ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה, התחתונה כשרה.

[ה] "תשבו"-- אין "תשבו" אלא כעין תדורו. מכאן אמרו: אוכל בסוכה, ושותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה.

אין לי אלא ימים. לילות מנין?    הריני דן: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' (ויקרא ח, לה) באהל מועד. מה 'שבעה' האמור באהל מועד עשה בהן לילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- נעשה בהן לילות כימים.   [ו] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' בלולב. מה 'שבעה' האמורים בלולב לא עשה בהם את הלילות כימים, אף 'שבעה' האמורים כאן-- לא נעשה בהם את הלילות כימים.  [ז] נראה למי דומה: דנים 'שבעה' שהם תדירים כל היום מ'שבעה' שהם תדירים כל היום, ואל יוכיחו 'שבעה' שבלולב שאינם תדירים כל היום.   [ח] או כלך לדרך זה: דנים 'שבעה' שהם מנהג לדורות מ'שבעה' שהם מנהג לדורות, ואל יוכיחו 'שבעה' שבאהל מועד שאין מנהג לדורות...  תלמוד לומר "תשבו...שבעת ימים" "תשבו שבעת ימים" לגזריה שוה. מה "תשבו...שבעת ימים" שנאמר באהל מועד-- עשה בהם את הלילות כימים, אף "תשבו שבעת ימים" האמורים כאן-- נעשה בהם את הלילות כימים.

[ט] "אזרח"-- זה אזרח. "האזרח"-- להוציא את הנשים. "כל האזרח"-- לרבות את הקטנים. "בישראל"-- לרבות גרים ועבדים משוחררים.

[י] "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר.  שהיה ר' יהודה אומר, והדין נותן שלא תהא סוכה אלא מארבעת המינים: ומה אם לולב --שאינו נוהג בלילות כבימים-- אינו בא אלא מארבעת המינים, סוכה --שהיא נוהגת בלילות כבימים-- אינו דין שלא תהא אלא מארבעת המינים?!   אמרו לו לר' יהודה כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין -- הא, אם לא מצא מארבעת המינים ישב לו שלא בסוכה?! והכתוב אומר "ישבו בסוכות"-- בסוכות של כל דבר.

[יא] וכן עזרא אומר (נחמיה ח טו): "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב"

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים":    ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ר' עקיבא אומר, ענני כבוד היו.

"בהוציאי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים.

[יב] "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. בלשון שהיה שומע, בו בלשון הוא אומר לישראל, וכל פרשיות נאמרו בענין אחד.  ר' יוסי הגלילי אומר, "מועדי ה' " נאמרו, ולא נאמר שבת בראשית עמהם.  בן עזאי אומר, נאמרו "מועדי ה' ", ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם.

[יג] רבי אומר, מה תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"? לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת שנאמר בהם "במועדו". שאר כל קרבנות הציבור מנין? נאמר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם".   לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו... וכשהוא אומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"-- קבע מועד לכולם.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה יג

[א] "צו"-- אין "צו" אלא זירוז, מיד ולדורות. אמר ר' שמעון, ביותר כל מקום שיש בו חסרון כיס.

"ויקחו אליך"-- אתה גזבר לדבר.

"שמן זית"-- ולא שמן שומשמין, ולא שמן אגוזים, ולא שמן צנונות.

"שמן זית"-- מזיתו.  מכאן אמרו שלשה זיתים ובו שלשה שלשה שמנים:

  • הזית הראשון: מגרגרו בראש הזית וכונסן לתוך הבד וטוחנו בריחים ונותנם בסלים והיוצא מהם-- ראשון.  פורקם וטוחנם שניה וטוענם בקורה-- היוצא מהם שני.  וחזר וטחן-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.
  • [ב] הזית השני: מגרגרו בראש הגג וכונסו לתוך הבד וטוחנו בריחים ונותנו בסלים והיוצא מהם-- ראשון.  פורקן וטוחנן שניה וטוענן בקורה-- היוצא מהם שני.  חזר וטחן וטען-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.
  • [ג] הזית השלישי: עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג. כונסן לבית וטוחנם בריחים ונותנם בסלים-- היוצא מהם ראשון.  פורקן וטחנם שנית וטענם בקורה-- היוצא מהם שני.  חזר וטחן וטען-- זה שלישי.
הראשון למנורה והשאר למנחות.

[ד] ר' יהודה אומר לא היה טוחנם בריחים אלא כותשן במכתשת, ולא היה טוענם בקורה אלא באבנים, ולא היה נותנם בתוך הסל אלא סביבות הסל נותנם וקודח מתוך הסל.

[ה] הראשון שבראשון-- אין למעלה הימנו.
השני שבראשון והראשון שבשני-- שוים.
השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי-- שוים.
השלישי שבשני והשני שבשלישי-- שוים.
השלישי שבשלישי-- אין למטה הימנו.

[ו] "זך"-- שיהא נקי.

"כתית"-- ר' יהודה אומר, אינו אומר "כתית" אלא כתוש.  יכול לא יהא כתית כשר למנחות? וכשהוא אומר (שמות כט, מ) "ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין" לימד על הכתית שהוא כשר למנחות. הא מה אני מקיים "כתית למאור"? לא כתית למנחות.

[ז] "להעלות נר תמיד"-- שתהא שלהבת עולה.

"להעלות נר"-- שתהא נר המערבי דולק תדיר, שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים. ובשעה שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות הוא היה מקדים לפניהם.   כיצד?   נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים -- מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה -- מדשנו ומדליקו ממזבח העולה.

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.

[ח] "מחוץ לפרוכת העדות" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות מ, כד) "וישם את המנורה באהל מועד נוכח השלחן" איני יודע אם סמוכה לפרוכת, אם סמוכה לפתח... וכשהוא אומר "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד" מלמד שהיא סמוך לפרוכת יותר מן הפתח.

[ט] "העדות"-- עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. וכי צריכים לנר? והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר (שמות מ, לח) "כי ענן ה' על המשכן ואש תהיה לילה בו". אם כן למה נאמר "העדות"? עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל.

[י] "יערך אותו אהרן ובניו" (שמות כז, כא) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", יכול יהיה כהן אחד נכנס בשבעה נרות? תלמוד לומר "להעלות נר תמיד".  יכול לא יהא כהן אחד נכנס בשבעה נרות אבל יהיו שבעה כהנים נכנסים בשבעה נרות? תלמוד לומר "יערך אותו אהרן ובניו"-- הא אהרן ובניו אינן עורכים אלא אחד.

[יא] "מערב עד בקר"-- תן להם מִדָתן שיהיו דולקים מערב עד בקר, ושלא תהא להם עבודה מערב עד בקר אלא הם.

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.

[יב] "על המנורה הטהורה"-- על טהרה של מנורה, שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות.

"יערך את הנרות לפני ה' "-- שלא יתקן מבחוץ ויכניס.

"תמיד"-- אף בשבת.  "תמיד"-- אף בטומאה.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יח

[א] "...סולת ואפית אותה"-- מנין אף חטין יקח? תלמוד לומר "ולקחת סולת".  יכול אף שאר מנחות נלקחות חטין? תלמוד לומר "אותה"-- זו נלקחת חטין ואין שאר מנחות נלקחות חטין.

[ב] "שתים עשרה חלות"-- שיהיו שוות.  "שני עשרונים"-- שיהיו שוים.

"החלה האחת"-- כל לישתה ועריכתה לא יהיו אלא אחת אחת.  ומנין שאף שתי הלחם לישתן ועריכתן אחת אחת? תלמוד לומר "יהיה החלה האחת".

ומנין שירדו לתנור שתים שתים? תלמוד לומר "ושמת אותם".  יכול אף שתי הלחם ירדו לתנור שתיהם? תלמוד לומר "אותם"[-- זו נאפית שתים שתים ושתי הלחם נאפים אחת אחת.]

"ושמת אותם"-- לטפוס.  ושלשה טופסים היו שם: נותנם לטפוס כשהם בצק, ובתנור היה להם טפוס, וכשהוא רודם נותנם לטפוס כדי שלא יתקלקל.

[ג] "שתים מערכות"-- יכול שמונה וארבע? תלמוד לומר "שש המערכת".   אי "שש המערכת", יכול שש ושש ושש[עיין מלבי"ם]? תלמוד לומר "שתים עשרה".   אי "שתים עשרה", יכול ארבע וארבע וארבע? תלמוד לומר "שתים מערכות שש המערכת" -- הא עד שיאמרו שלשה כתובים ואם לאו לא שמענו.

[ד] "על השלחן הטהור"-- על טהרו של שולחן, שלא יהיו הסניפים מגביהים את הלחם מעל גבי השולחן.  מכאן אמרו ארבעה סניפים של זהב היו שם מפוצלים מראשיהם, שהיו סומכים בהם (ס"א שיהו סמוכים בהם) שנים לסדר זה ושנים לסדר זה. ועשרים ושמונה קנים בחצי קנה חלול -- י"ד לסדר זה וי"ד לסדר זה.

[ה] "ונתת על המערכת"-- יכול מערכה אחת?   הריני דן: נאמר כאן "מערכת" ונאמר להלן "מערכת". מה "מערכת" האמור להלן תופס שתים מערכות, אף "מערכת" האמור כאן-- תופס שתים מערכות.

[ו] "לבונה זכה"-- שתהיה ברורה.

"והיתה ללחם"-- חובה ללחם.
"והיתה ללחם"-- מלמד שהיתה מעכבת ומפגלת ופוסלת את הלחם.
"והיתה ללחם"-- אינה על גבי לחם אלא נותנה לשני בזיכים שיש להם שוליים ונותנם על גבי השולחן כדי שלא יבצעו את הלחם.

[ז] "לאזכרה" -- ר' שמעון אומר נאמר כאן "אזכרה" ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) "אזכרה". מה "אזכרה" אמורה להלן-- מלא הקומץ, אף כאן-- מלא הקומץ. מלמד שהיא טעונה שני קמצים, מלא הקומץ לסדר הזה ומלא הקומץ לסדר הזה.

[ח] "ביום השבת ביום השבת"-- עורך חדשה ובשבת יקטיר ישנה.

"יערכנו"-- אין עורך עמו קנים בשבת אלא נכנס מערב שבת ושומטם ונותנם לארכו של שולחן  --כל הכלים שהיו במקדש אורכן לאורכו של הבית חוץ מן הארון--  [ט] ואחר שבת היה נכנס וסודר שלשה תחת כל אחד ואחד ושנים תחת העליונה לפי שאין עליה משאוי.

"מאת בני ישראל"-- מרצון בני ישראל.

"ברית עולם"-- ממי שהברית שלו.

[י] "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש"-- מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה במקום קדוש. מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש? תלמוד לומר "והיתה".   [מנין שאף שתי הלחם] לישתן ועריכתן במקום קדוש? תלמוד לומר "כי קדש קדשים".

ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים.  ר' שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי.

[יא] "הוּא"-- שאם נפרסה אחת מהם כולם פסולות.

"לו"-- יכול לו לבדו? תלמוד לומר "ולבניו".  אי "ולבניו", יכול לבניו ולא לו? תלמוד לומר "לאהרן". הא כיצד?    לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת. מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.

"מאשי ה' "-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

"חק עולם"-- לבית עולמים.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה יד

[א] "ויצא בן אשה ישראלית"-- מנין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו "מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?" אמר להן "מבנות דן אני!". אמרו לו הכתוב אומר (במדבר ב, ב) "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגדף.

"והוא בן איש מצרי"-- אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה הוא היה כממזר.

"בתוך בני ישראל"-- מלמד שנתגייר.

"וינצו במחנה"-- על עסקי מחנה.

"בן הישראלית ואיש הישראלי"-- זה שכנגדו.

[ב] "ויקב בן האשה הישראלית את השם"-- זה שם המפורש ששמע בסיני.

"ויקלל"-- אינו אומר "ויברך" כענין שנאמר (מלכים א כא, יג) "ברך נבות אלקים ומלך" אלא "ויקלל"-- מלמד שאין הורגים בכינוי.

[ג] אמר ר' יהושע בן קרחה, בכל יום דנים את העדים בכינוי -- "יכה יוסי את יוסי". נגמר הדין, לא היו הורגים בכינוי, אלא מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהם ואומרים לו "אמור מה ששמעת בפירוש!". והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים, ולא מאחים. והשני אומר "אף אני כמוהו". והשלישי אומר "אף אני כמוהו". ואין העדים צריכים לקרוע (ס"א ליקרע) שכבר קרעו משעה ששמעו.

[ד] "ויביאו אותו אל משה"-- ולא הביאו המקושש עמו.

"ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"-- גנאי הוא לו וגנאי לאמו וגנאי למשפחתו וגנאי לשבטו שיצא ממנו.  וכנגדו אתה אומר (שמות לח, כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב"-- שבח הוא לו ושבח לאביו ושבח למשפחתו ושבח לשבטו שיצא ממנו.

[ה] "וינחהו במשמר"-- ולא הניחו המקושש עמו. ושניהם היו בפרק אחד.   ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה שנאמר "מחלליה מות יומת" אבל לא היו יודעין באיזה מיתה יומת שנאמר (במדבר טו, לד) "כי לא פורש מה יעשה לו". וכאן הוא אומר "לפרוש להם על פי ה' "-- מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק יט

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה"-- מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

"וסמכו..השומעים"-- אלו העדים. "..כל השומעים"-- אלו הדיינים.  "ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד.

[ב] "ידיהם על ראשו"-- סומכים ידיהם עליו ואומרים לו "דמך בראשך, שאתה גרמת לכך!".

[ג] "ורגמו אותו"-- ולא כסותו.

"כל העדה"-- וכי כל העדה רוגמתו?! אם כן למה נאמר "העדה"? אלו עדים במעמד כל העדה.

יכול הוראת שעה היתה? תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר..."-- יהא מנהג לדורות.

[ד] "איש"-- מה תלמוד לומר "איש איש"? להביא את העכו"ם שיהיו נהרגים על קללת השם כישראל. אבל אינם נהרגים אלא בסייף שלא נתנה מיתה לבני נח אלא דין הרג לבד.

[ה] "כי יקלל אלקיו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ונוקב שם ה' מות יומת", שיכול אין לי חייבים מיתה אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינוים? תלמוד לומר "כי יקלל אלקיו", דברי ר' מאיר.  וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל שאר כל הכינוים באזהרה.

[ו] "ונשא חטאו"-- ר' יהודה אומר, נאמר כאן 'נשיאת חטא' ונאמר להלן (במדבר ט, יג) 'נשיאת חטא'. מה 'נשיאת חטא' אמור להלן-- כרת, אף כאן-- כרת.

[ז] "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה"-- יהיו כל העדה כבעלי דבב לו.

'גר'-- זה הגר. "כגר"-- לרבות נשי גרים.
'אזרח'-- זה אזרח. "כאזרח"-- לרבות נשי אזרחיים.

"בנקבו שם יומת"-- אמר ר' מנחם בר' יוסי להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהיו חייבים עד שיקללם בשם.


<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ה

[א] "ואיש כי יכה"-- אין לי אלא איש מכה. אשה מכה מנין? תלמוד לומר (שמות כא, יב) "מכה"-- בין איש, בין אשה.   אין לי אלא שהכה את האיש. הכה את האשה מנין? ואת הקטן מנין? תלמוד לומר "כי יכה...נפש"-- בין איש, בין אשה, בין קטן.   יכול אפילו הכה את הנפלים יהא חייב? תלמוד לומר "איש"-- מה "איש" מיוחד שהוא בן קיימא, יצאו נפלים שאינן בני קיימא.

"כי יכה כל נפש"-- עד שיכה כל נפשו. להביא את שהכה ויש בו כדי להמית ובא אחר והמית, הרי זה חייב.

[ב] אילו אמר "מכה נפש בהמה ישלם" הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה, וכשהוא אומר "ישלמנה"-- בבהמה עסקתי.

[ג] "ואיש כי יתן מום בעמיתו"-- אין לי אלא בזמן שנתן בו מום. מנין צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, והעביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אשה בשוק? תלמוד לומר "כאשר עשה כן יעשה לו".

[ד] ומנין הכהו כלאחר ידו בלוח ובפנקס ובבטימסמירות שבידו? תלמוד לומר "כאשר עשה".

[ה] מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב, בצינה ונצטנן, השיך בו את הכלב, השיך בו את הנחש? תלמוד לומר "עשה".

[ו] יכול אפילו אמר לו "המתן לי כאן בחמה" ונשתרב, "..בצינה" ונצטנן, שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש? תלמוד לומר "מום".  מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט!? מרבה אני את אלו שהם מעשה ביד ומוציא אני את אלו שאין מעשה ביד.

[ז] יכול סימא את עינו, יסמא את עינו? קיטע את ידו, יקטע את ידו? שיבר את רגלו, ישבר את רגלו? תלמוד לומר "ומכה בהמה..מכה אדם"-- מה מכה בהמה בתשלומין, אף מכה אדם בתשלומין.  אם נפשך לומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"-- לרוצח אין אתה נוטל כופר, נוטל אתה לאיברים כופר.

[ח] "ומכה בהמה..מכה אדם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "מכה אביו ואמו", יכול לא יהיה חייב עד שיכה שניהם כאחת? תלמוד לומר "ומכה אדם"-- אפילו אחד מהם.

יכול אפילו הכהו ולא עשה בו חבורה יהא חייב? תלמוד לומר "ומכה בהמה..ומכה אדם"-- מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם עד שיעשה בו חבורה.

יכול אפילו הכהו לאחר מיתה יהא חייב? תלמוד לומר "ומכה בהמה..ומכה אדם"-- מה מכה בהמה בחייה אף מכה אדם בחייו.

[ט] "משפט אחד יהיה לכם"-- כמשפט דיני נפשות דיני ממונות.    מה דיני נפשות בדרישה וחקירה, אף דיני ממונות בדרישה וחקירה.  אי מה דיני נפשות בעשרים ושלש אף דיני ממונות בעשרים ושלש?... תלמוד לומר "עין תחת עין", ריבה.

[י] "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה"-- זה הוא שאמר מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

"וירגמו אותו"-- ולא כסותו.  "אבן"--מלמד שאם מת באבן אחת, יצא.

"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה"-- אף לסמיכה, אף לדחיה, אף לתליה, אף ל"לא תלין נבלתו על העץ".