התורה והמצוה ויקרא כג א-ד

סימן קלט

ויקרא כג א-ב:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[א] ומנין שמעברין את השנה על הגליות שגלו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר "בני ישראל..מועדי ה' "-- עַשֵה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל.

דבר אל בני ישראל מועדי ה': קריאת המועדים וקביעת השנים והחדשים אינה תלויה ביד העם, רק ביד בית דין הגדול ולמה אמר "אל בני ישראל"? פירשוהו שגם מפני צורך העם דוחין המועדות, אם נשמע לבית דין שבני הגולה הרחוקים מארץ ישראל נעקרו ממקומם לעלות לארץ ישראל ולא יגיעו ברגל, וכמו שכתוב בירושלמי (סוף שביעית, ופרק ג' דראש השנה, ופרק א' דסנהדרין. ועיין בבלי בסנהדרין דף יא) ובתוספתא שם. ועיקר דרוש הזה נדרש ממה שכתוב "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש" ויתבאר (בסימן קמג).

סימן קמ

ויקרא כג א-ב:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ב] היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונתנו בדבר וגמרו, ולא הספיקו לומר "מעוברת" עד שאירע ניסן. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אשר תקראו אותם...מועַדָי"-- קראתם אותם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

אשר תקראו אתם: היא קריאת השם שיקראו אותם בשם "קדש" כמו "כי קרא שמיטה לה' " וכמו שאמרו בראש השנה (דף כד) ראש בית דין אומר "מקודש" וכל העם עונים אחריו "מקודש". אר"פ מאי טעמא? "אשר תקראו אתם" קרי ביה אתם.

וקריאה אינה אלא בפה בכל מקום ולכן כשלא קראו בפה אינו מועיל. וכן אמר (בפרק י משנה א) לענין קידוש החדש.

סימן קמא

ויקרא כג א-ב:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ויקרא כג ד:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

ויקרא כג לז:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ג] לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה שוגגים או מזידים או מוטעים (כצ"ל - מלבי"ם) . מנין שהיא מעוברת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אשר תקראו אֹתם במועדם". "אתם"-- אפילו שוגגים, "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידים. אם קראתם אתם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי.

אשר תקראו אתם: זה נאמר בפ' זו שלשה פעמים. ודרשו בראש השנה (דף כה) אפילו שוגגים מזידים מוטעים [וכצ"ל כאן. עיין בהגהות מיימונ' פרק ב מה' קידוש החדש].

והמפרשים פירשו משום דכתיב "אֹתם", חסר, וקרי ביה "אַתם". ויש לפרש שמן המלה בעצמה למד כי יש הבדל בקריאת השם בין "קרא את" ובין "קרא לו". כשהנקרא מחוסר שם יאמר "קרא אותו". אבל אם הנקרא יש לו שם ורוצה להוסיף עליו שם אחר יאמר "קרא לו"-- "ויקרא לאור יום", "צדונים יקראו לחרמון שריון". וכבר העירו בזה דורשי הלשון. ולפי זה אם היה אומר "אשר תקראו להם מקראי קדש" היה מבואר שצריך שיהיה זמן המועד כדינו באופן שכבר הם מועדים מעצמם והם מוסיפים עליהם שם "מקרא קדש". אבל כשאמר "אשר תקראו אותם" רצונו לומר אף שאין ראוים למועד כלל, וקראתם עצם השם על דבר שאין לו שם "מועד" כלל על ידי שוגג או מזיד או טעות, בכל זאת הם "מועדָי".

סימן קמב

ויקרא כג א-ב:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ד] עברוה בלילה, עברוה משנה לחברתה, פחות חדש או יתר חדש. יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר "אותם...אלה הם מועדי"-- אין אלה מועדי.

אלה הם מועדי: וכן אמר בכל מקום שאמר "אשר תקראו אתם" אמר "אלה מועדי ה' " וכינוי הרומז, "אלה", ממעט תמיד. שהגם שנותן לכם הרשות לקרא אותם אף שלא בזמנם, מכל מקום, צריך שיהיה העיבור כדין, לא אם עברו בלילה ומִשָנה לחברתה או פחות חדש שאינו כדין כמו שלמדו בסנהדרין (דף יא), אינם "מועדָי".

סימן קמג

ויקרא כג ב:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ה] ומנין שמעברין את השנה מפני הצורך? תלמוד לומר "מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש".

[ו] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יעברוה מפני הטומאה? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם בחדש הראשון פסח"-- אל יצא חדש הראשון בלא פסח.

מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש: משמע שהם הקוראים "מקראי קדש" אף שאינם מוכנים לקדש כגון אם מעברין מפני הצורך כמו מפני הדרכים והגשרים והגליות כמו שחשב בסנהדרין (דף ??). וזה עצמו הדרוש (בסימן קלט). ואחר כך אמר (בפסוק ד') "מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם", כי שם מדבר בקידוש החדש כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה ואין מקדשים את החדש מפני הצורך כמו שאמרו שם (משנה ה'). לכן אמר "מקראי קדש אשר תקראו" שהם אין בכחם לקבוע מקרא קדש כחפצם. ופה דבר על כללות המועדות ושם דבר מפסח לבד כמו שכתוב "ובחדש הראשון...פסח" ולימד שגם כן אין בכחם לקבוע מקרא קדש בשביל הטומאה וכמו שאמרו בסנהדרין, כי בלי זה פסח דוחה טומאה ולא יצא החדש בלא פסח. ובספרים כתוב פסוק זה קודם, והגהתי כפי הנראה לפע"ד.

סימן קמד

ויקרא כג ב-ג:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ז] ומה ענין שבת לענין המועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות.

ששת ימים: לא היה לו לכלול שבת עם המועדות ששבת קדישא וקיימא ואינה מתקדשת על ידי בית דין. רק בא ללמד בל יקל אדם בקדושת המועדות אף על פי שנקראים על ידי הבית דין, כי קדושתם שוה עם קדושת השבת וענינם אחד לפי סודם וטעמם. והמחלל את המועדות כאילו חלל את השבתות.

סימן קמה

ויקרא כג ב-ג:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ט:

[ח] ומנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה. מנין שהוא חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו? תלמוד לומר "שבת הִוא" "יום הכפורים הוא", דברי ר' עקיבא. ר' יוסי הגלילי אומר אינו חייב אלא אחת.

שבת הוא לה': מיותר. וכן ביום הכפורים אמר "יום הכפורים הוא". ודרש רבי עקיבא שבא ללמד שכל אחד היא בפני עצמה ואם חל יום הכפורים בשבת ועשה מלאכה-- חייב על שניהם. ומפרש בחולין (דף קא) דסבירא ליה דאיסור חל על איסור כולל או מוסיף. ושבת איסור מוסיף, דחייב סקילה ויום הכפורים איסור כולל דמיתסר באכילה. ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור, עיי"ש.