חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה ג


ביאור - פרשתא געריכה

(א) הא תינוק פסול:    מדכתיב "איש".
לאחר הדבור:    שנאמר להם הפרשה דכן משמע מלת "יהיה".
כזיבה וכנגעים:    פי' כאשר פירשנו לעיל ב"כי יהיה" בזיבה ובנגעים שאמרנו ש"יהיה" אחר הדיבור.
הכי גרסינן תלמוד לומר אשר בו מום [הגר"א בהגהותיו וכן הוא גם כן גירסת הילקוט והסמ"ג לאוין ש"ח ] והיינו בפסוק השני, ומשמע מזה דאפילו היה בו המום ההוא מקדם לכן גם כן לא נפיק מכלל בעל מום.
אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום:    בין שהיה דבר זה לאחר הדיבור או קודם הדבור.
ממעי אמו מנין:    דאפשר כיון דבפסוק הראשון כתיב "אשר יהיה בו מום" משמע דנתהוה אחר שנולד אבל ממעי אמו כיון דתחלת ברייתו כך אין זה בכלל בעל מום.
הכי גרסינן תלמוד לומר אשר בו מום [הגר"א וכן הוא גירסת הילקוט], והיינו מה דכתיב עוד הפעם "אשר בו מום" להורות דבכל גווני בכלל בעל מום הוא.


תבנית:דה מרפש כגון מוספין ושעירי הרגלים.
ומנין אמורי חטאת ואשם:    דאי מלחם אימא עולה דכולה כליל דומיא דתמיד אבל אימורין אימא נשתרו בבעל מום. תלמוד לומר "לא יגש להקריב", ד"לא יקריב" היל"ל, ואמר "לא יגש להקריב" לרבות כל דבר הנקרב.
מנין היציקות והבלילות:    וא"ת והא אמרינן בהקומץ (מנחות כ, א) לא יצק כהן אלא זר כשר, ומשמע דהוא הדין לכתחלה יכול לעשות, והכא פסלינן בעל מום לכתחלה. וי"ל דהכא ר' שמעון הוא דחשיב להו להני גבי עבודות המסורות לבני אהרן אבל לרבנן אין הכי נמי דכשר זר והוא הדין בעל מום.
והקמיצות והקטרות:    כתב הראב"ד שיגרא דלישנא הוא דהא קתני לעיל הקומץ והקטורת, והקטרת אימורין נמי תנינהי לעיל.
והזיות:    היינו בהזאת לוג שמן של מצורע, דאי בהזאת הדם כבר איתרבי למעלה. והגר"א מחקו.
שהוא עבודה:    דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב "לחמי לאישי", אי נמי "לחם אשה".
אף כל שהיא עבודה יצאו היציקות והבלילות התנופות וההגשות שאינן עבודה:    שהרי אם לא יצק ולא בלל ולא הניף ולא הגיש - כשר, כדאיתא במנחות (דף יח.).


(ה) מה תלמוד לומר:    פי' מה תלמוד לומר כל איש אחר שאמר מקודם איש מזרעך.
הכי גרסינן תלמוד לומר כל איש אשר בו מום פי' בין איש אשר יש לו מום קבוע ובין אשר יש לו מום עובר.
חורור:    שיש טיפין לבנות בעין. אי נמי חורור שנתלבנו עיניו וכהה מאורו לגמרי (ראב"ד).
והמים הקבועין:    שעיניו נוטפות מים תמיד.


(ז) רגלו חלולה:    בתוספתא תני פרסתו חלולה. ה"ג ת"ל או פסח ואו ריבויא הוא.
שקוע:    למעלה בין עיניו.
חוטמו בלום:    נסתמו נקביו.
סולד:    שקצר באורכו.
חוטמו נוטף:    אריך ותלוי למטה משפתו.


(ח) הכוחל שתי עיניו כאחת:    שאין לו חוטם בין שתי עיניו, וכשהוא כוחל במכחול יכול למשוך מעין לעין ואין החוטם מעכבו.
הפלגתה יותר מדאי:    שאין צריך כל זה להקרא חרום, שאף על פי שאין חוטמו שקוע כל כך נקרא חרום.
פיקה יוצא מגודלו:    חתיכת בשר עגילה כפיקה יוצא מגודלו.
עקבו יוצא לאחוריו:    פירשו בגמרא ששוקו עומד באמצע רגלו שחצי הרגל עומד לפנים וחצי לאחור.
{{דה מפרש|כשל אווז שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יתר על רחבן.


(י) הקשן:    שמקיש בקרסולין שארכובותיו הם עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זו לזו כשהוא הולך.
והעיקלן:    פירשו בגמרא כל שהוא מקיף פרסותיו כשהוא יושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו שעקומות כלפי חוץ.
והקולבן:    רש"י פירש שהוא פיקה היוצאת מגודלו וכאן בתו"כ משמע דהוא בכלל שרוע. והקרבן אהרן פירש מי שרגליו מהופכות והוא הולך על צידי רגליו (ועיין בראב"ד ובר"ש ובמה שכתבנו בליקוטינו על בכורות).
תלמוד לומר איש -- טעות סופר, וצ"ל תלמוד לומר או איש וגו' (וכן משמע בילקוט), והיינו דאו לרבות היא וכן מוכח בגמרא.


(יא) עד הפרק:    שהיו קלוטות עד הפרק האמצעי.
למטה מן הפרק:    לצד הצפורן שמחוברין כולן.
חתכה כשר:    דלא גרע זה משאר מום עובר כשעבר מומו.
מנין ת"ל או שבר יד:    לפי מסקנת הגמרא (בכורות מה, א) האי מנין אדלעיל קאי וה"ק מנין דבעינן דוקא חתכה ואי לא"ה פסול דכתיב או שבר יד ואו לרבות הוא.


(יב) שיש לו שני גבינים:    היינו ששני גבות עיניו מצטרפות זו לזו ואין הפרש חלק ביניהם (רש"י).
הכי גרסינן או אין לו אלא גבין אחד ת"ל או גבין (הגר"א) וכן איתא בגמרא, ופי' דמרבינן זה מ"או". וגבין האמור בתורה הוא שיש לו שני גבינין ומאי דמסיים "זהו גבן האמור התורה" פי' זה הדרש מן "או גבן" האמור בתורה (גמרא שם).
שגביניו שוכבין:    ששערות גביניו גדולים ומוטלים על עיניו.
ושתי שדראות:    מסקינן בגמרא דלאו שתי שדראות ממש דבאופן זה לאו חיי, אלא שהיה לו שדרה עקומה ומחזי כשתי גבים ושתי שדראות.
זה הדוק:    שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א כמו (ישעיהו, מ) "הנוטה כדוק".
חלזון נחש עינב:    מפרש בבכורות (דף לח.) חלזון זהו נחש והוא בדוק שבעין ויש לה צורת חלזון ולפעמים הוא עגול כעובה של אשכול וקמרבה ליה מן "או דק".


(יג) איזהו תבלול:    ר' יוסי מסיים לדבריו.
לבן הפוסק בסירא:    סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור, שחור הוא העיגול שמשם מראית העין באה. ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום.


(יד) להביא את שבעינו:    היינו כל המומין שבעיניו וכדמסיים.
שתי עיניו למעלה:    בגובה המצח שלא כשאר בני אדם.
למטה:    מן המקום הראוי להם.
עינו אחת למעלה:    דקיימא עינו אחת למעלה מן המקום הראוי.
ולמטה:    מן המקום הראוי.
ורואה את החדר ואת העלייה כאחת:    פי' שעיניו עומדות במקומן הראוי אבל רואה באחת למטה ובאחת למעלה, היינו החדר למטה והעלייה למעלה ורואה אותן כאחת.
סני שמש:    ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם (רש"י).
זוגדום:    פי' כל האברים שיש בגוף זוגות הם שווים כגון הב' עינים והאזנים ואם יש שינוי כגון אחד לבן ואחד שחור או אחד גדול ואחד קטן זה הוי מום ומרבה מ"בעינו" כל שינוי שיש באבריו.


(טו) גרב זה החרס:    שחין יבש כחרס שאין לו רפואה.
וילפת זה חזזית המצרית:    שחין שהובא על המצריים זה יבש מבפנים ולח מבחוץ.
כל שנמרחו אשכיו:    פי' שנמחו בציו.
רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו:    פי' שרוח בתוכם והם נפוחים.
כל שמראיו חשוכים:    פי' שמראיו שחור ככושי ולא בבצים משתעי כלל.