התורה והמצוה ויקרא כב א-ג
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן סב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו"-- אין "נזירה" אלא הפרשה. וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) "וינזר מאחרי ויעל גלוליו", ואומר (ישעיהו א, ד) "נזורו אחור".
וינזרו: מבואר אצלי שיש הבדל בין פעל נזר ובין נסג. "נסג" מורה רק שמתרחק מן הדבר, אבל עם פעל "נזר" נקשר מושג הפרישות ר"ל שנבדל מאיזה דבר מפני פרישות מדברים טמאים מפני קדושתו כמו "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", או מדברי חול כמו הנוזר מן היין. וכן יבא על הפורש מן הדבר מפני קדושת הדבר כמו "וינזרו מאחרי" שפירושו מפני קדושת השם שמדמה בדעתו שלא יוכל לעבוד ה' מצד רוממותו, וכמ"ש "לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלוקים קדושים הוא" (יהושע כד, יט). [וכן יש לפרשו שהיא שחושב שיש באליל קדושה יותר וכמו שפירשנו בפי' ישעיהו סימן א]
וכן אמר פה שינזרו מן הקדשים מפני קדושתם וז"ש אין נזירה אלא הפרשה פירוש-- פרישות ומצוה. לא כן אם היה אומר "ויסוגו מן הקדשים" היה פירושו שיתרחקו מהם ויעזבו אותם תמיד, גם בהיותם טהורים.
סימן סג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
"וינזרו מקדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי העכו"ם משום פיגול נותר וטמא.
וינזרו מקדשי בני ישראל: דרך הלשון תמיד לומר "מקדשי ה' " או "מן הקדשים" סתם, ובכל מקום שאומר "מקדשי בני ישראל" יש בו טעם פרטי. ופירושו שבא למעט קדשי עכו"ם.
ומ"ש שאין חייבים על פיגול נותר וטמא מפרש בזבחים דף מה ובתמורה דף ג דאתי פיגול "עון" "עון" מנותר, ואתי נותר "חילול" "חילול" מתרומה. ובתרומה כתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" למעוטי עכו"ם.
סימן סד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
"קדשי בני ישראל". אין לי אלא קדשי בני ישראל. קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה' "-- לרבות את כולם.
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי: כבר כתב רש"י ז"ל שהכתוב מסורס, והראוי "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי". וחק מוסד אצלינו שאין סירוס ועוות בדברי אלקים חיים וכבר התבאר (ויקרא מג) שמחוקי הלשון שהשם המצרף הבא במלת "אשר" יבא סמוך להמלה שהיא מצורף עמו בלא הפסק, וכל מקום שיוצא מכלל זה יש בו דרוש.
ודרשוהו חז"ל כפשוטו שרצונו לומר ( א ) וינזרו מקדשי בני ישראל ( ב ) שלא יחללו את שם קדשי ואשר הם בעצמם מקדישים לי ר"ל שלא יחללו קדשי עצמם. וז"ש קדשי עצמם מנין?, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
סימן סה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
[ב] מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן (ויקרא יט, ח) "חילול".
- מה "חילול" שנאמר להלן-- זמן, אף כאן-- זמן.
- ומה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן-- מיתה.
- ומה "חילול" שנאמר להלן הרציה, אף כאן-- הרציה.
ר' יהודה אומר, נאמר כאן "אני ה' " ונאמר להלן "אני ה' ". מה "אני ה' " האמור למטה מכרית, אף "אני ה' " האמור כאן-- מכרית.
בזבחים (דף מה:) תני לוי מנין שאף בפסול זמן מדבר? ת"ל "ולא יחללו את שם קדשי"-- בשני חלולים הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה. נראה פירושו כי יש הבדל לדעת חז"ל בפעלי הכפל בין כשבא הפעל בתשלומו למ"ד הפעל כפול, ובין כשלמ"ד הפעל נבלע בדגש. שכל מקום שבא בתשלומו מורה על ריבוי הפעולה וכבדותה כמו שדרשו צרת צרה מנין? ת"ל "לצרור" ולא "לצור" (יבמות דף ג ודף ח), "כרת"/"כריתות" (קדושין דף ה ובכמה מקומות), "שככה"-- שתי שכיכות הללו למה? (מגילה טז), בלעם חגר ברגלו אחד "וילך שפי", שמשון בשתי רגליו "שפיפון" (סוטה דף י), "נדוד"-- נדנוד אחר נדנוד (בר"ר פ' לט), "ויתמהמה"-- תמהון אחר תמהון (שם פ' נ) ובסנהדרין (דף ??), "לא יחל" ולא יחלל. וכן ממה שכתב "ולא יחללו", בכפל למ"ד הפעל, מורה כמה חלולים [בזה מיושב מה שהקשו התוס' זבחים טו בד"ה אלא, דהא צריך חילול בלשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששמש. ולמה שכתבנו לא מלשון רבים למד, רק מכפל הלמ"ד].
אולם עדיין לא ידענו שהם פסול טומאה ונותר, דלמא טומאה ופסול אחר? על זה אמר בספרא פה (וכן צריך לגרוס) מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן חילול וכולי ר"ל אחר שמצאנו שכתוב בנותר "כי את קדש ה' חלל ונכרתה", גמרינן גז"ש שמה שכפל פה למ"ד הפעל לרבות עוד חילול, היא חילול דנותר. וממילא גמרינן מאהדדי שמה שכתוב פה "ולא יחללו", שכולל נותר וטומאה, על שניהם יש מיתה אחר שמצאנו מיתה בנותר מסתמא עונש שניהם שוה. וכן כמו שנותר אינו מרצה כמו שכתוב "לא ירצה", כן גם טמא ששמש אין הציץ מרצה.
[ובזה מיושבים קושי' התוס' בזבחים דף מו ד"ה ה"ג, עיי"ש, כי באמת גם לוי על הגזירה שוה סמיך, רק ההכרח שהכריחו לדרוש הגזירה שוה הוא ממה שכתוב "לא יחללו" בכפל למ"ד הפעל שזה מורה שיש עוד חילול. וזה קרוב למה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף פג ד"ה חילול דרבים)]
סימן סו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
[ג] "אמר אלהם"-- אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם"-- שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?! לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות -- צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.
אמור אלהם לדורותיכם: פירוש-- מה שכתוב "אמור אליהם" הוא לדור הזה ומה שכתב "לדורותיכם" הוא שינהג לדורות. ופירש הרשב"ם בבבא בתרא (דף קכ) שאם יכתב סתם ולא פירש, לא אבות ולא בנים, הוה מוקמינן ליה באבות מדלא כתיב "כ תבואו" כדכתיב בשאר מצות האמורות לבנים. אי נמי הוה ילפינן בגזירה שוה או בבנין אב או בקל וחמר מאחת ממצות המפורשות לאבות או לבנים והוה מוקמינן ליה כאחת מהן, להכי כתיב תרוייהו. ומהשתא נילף מהכא לכל מצות הסתומות שנוהגת בין בבנים בין באבות עד שיפרט לך הכתוב כגון שכתב "כי תבואו" ונדע שהוא רק בבנים, או שכתב "זה הדבר" ונדע שאין נוהג רק באבות, עד כאן דבריו.
ויפלא לפי זה למה כתבה התורה במצות רבות "לדורותיכם"?! ותמצא זה יותר משלשים פעמים. והרבה מהם בארו חז"ל בפירוש שבא ללמד שינהג לדורות, ולמה לא נלמד מכאן כדברי הרשב"ם?
- ואמר בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק כ מ"ו) על מה שכתוב בחלב ודם "לדורותיכם" שינהג הדבר לדורות,
- וכן אמר שם (צו פרק ג מ"ה) על "לדורותיכם" דגבי מנחה,
- ושם (צו פרק יח מ"יא) גבי עומר.
- ובמכלתא (פר' בא) על "לדורותיכם חוקת עולם" דגבי פסח,
- ושם (פר' תשא) על "לדורותם" דגבי שבת,
- ובספרי בהעלותך (פסקא סט) גבי פסח שני,
- ובפ' שלח (פסקא קט) על "וכי יגור אתכם גר בתוככם או לדורותיכם" גבי נסכים,
- ופר' קרח (פסקא קיט) גבי מעשר.
- ומפורש אומר בספרי זוטא (הובא בילקוט גבי פסח שני) אי לדורותיכם, יכול מיעוט דורות שנים?... ת"ל "חוקת עולם" ולמה לא נלמד כל הנהו מפה?
- וגם על מה שכתוב גבי מתנות כהונה "לחק עולם" דרש בספרי (קרח פסקא קיז) שינהג לדורות,
- וכן אומר שם עמ"ש (קרח יח פי"א) "לחק עולם",
- וכן על מה שכתוב גבי פרה (חוקת יט י ושם כא) "לחוקת עולם" דרש בספרי (פסקא קצד וקכט) שינהג הדבר לדורות,
- וכן על מה שכתוב ביום הכפורים "לחוקת עולם" דרש כן בספרא (אחרי מות פרק ז מ"א).
- ובמה שכתב גבי חביתין "לחק עולם" פליגי ר"י ור"ש בספרא ומנחות דף צא.
וכל זה סותר והורס את דברי הרשב"ם הנ"ל.
ואחרי העיון שמתי על לבי כי בספרא ברוב המקומות שהבאתי למעלה כתוב "חוקת עולם"-- לבית עולמים. "לדורותיכם"-- שינהג לדורות. ובזה נצא מן המבוכה, כי כל אלה המקומות שנזכרו אין נוהגים בבמה, כי רובא דתנאי, ור' יהודה סתמא דספרא מכללם, סבירא להו דאין מנחה בבמה. וכן קיימא לן דאין חזה ושוק בבמה. וכן פסח ופסח שני ועומר התנופה ושחוטי חוץ -- כולם אין נוהגים בבמה. ועל כן הוכרח להודיע שבכל זאת ינהגו לדורות בבית עולמים ר"ל כל עת שיבנה המקדש שהיה לו הפסק בכל פעם כמ"ש בפרק בתרא דזבחים באו לגלגל..באו לשילה..באו לנוב וגבעון. וכן אחר כך בנוי וחרב ובנוי.
ובמה שכתוב "וכי יגור אתכם גר...לדורותיכם" אמר בכריתות (דף ח) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים. אמר רב אחר ב"י "וכי יגור..לדורותיכם". וגבי מעשר בארו שם דהוה אמינא שאין נוהג אלא בזמן שהעבודה נוהגת כמו שכתוב "ועבד הלוי וכולי". וזה גם כן הטעם מה שכתב "לדורותכם" גבי מתנות כהונה. וגבי פרה כתוב "לדורותיכם" ללמד שינהג טומאה וטהרה גם אחר חורבן הבית כמ"ש בנדה (דף ו) חבריא מדכן בגלילא ושאפר פרת משה נשארה לדורות וכמ"ש גם בהוריות (דף יב). כריתות (דף ו) עמ"ש "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם" ואמר במנחות (דף פד) גבי עומר רחמנא אמר "לדורותיכם" ואת אומר תבטל.
והנה מצאנו עוד מצות רבות שנאמר בהן "לדורותיכם" וחז"ל לא פירשו אותם. ויתפרשו גם כן כטעם הנ"ל כמו בנרות (שמות כז כא, ויקרא כד ג), בתמיד (שמות כט מב), "בקטורת (שמות ל ח), ברחוץ ידים (שם ל כא), במחוסר בגדים (שם מ טו), בבעלי מומין (ויקרא כא יז)-- שכל אלה אין נוהגים בבמה כמ"ש בפרק בתרא דזבחים.
וכן במ"ש "לדורותיכם" גבי שבת וגבי מועודות וגבי חלב ודם וגבי מצה ומרור נכון גם כן עפמ"ש בקדושין (דף לז) השתא דאמרת חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, "מושבותיכם" דכתב רחמנא גבי שבת למי לי? אצטריך, סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיב, תיבעי קידוש בית דין כמועדות. ולפי זה אצטריך "לדורותיכם" אצל שבת ומועדות כי אין קידוש בית דין אלא ביהודה כמ"ש רש"י שם. עוד אומר שם "מושבותיכם" דכתוב גבי חלב ודם למה לי? סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיב, בזמן דליכא קרבן לא נתסר. מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי? אצטריך, סד"א הואיל דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו" בזמן דאיכא פסח, אין. בזמן דליכא פסח, לא.. ובמ"ש "לדורותיכם" גבי שתויי יין דרש בספרא שם אין לי אלא אהל מועד. שילה ובית עולמים מנין? ת"ל "לדורותיכם" משום דכתיב שם "אהל מועד". ו"לדורותיכם" דגבי חצוצרות דרש בספרי (בהעלותך פסקא עה) לחוקה ניתנו לדורותיכם, ולא ירושה לדורות. ו"לדורותיכם" דגבי חלה דרש בספרי (שלח פסקא קי) להביא את עסת שביעית שתהא חייבת בחלה וכמ"ש בבכורות (דף יב) ובמנחות (דף פד) אמר טעם זה שעומר בא בשביעית. ומ"ש גבי רוצח "לחוקת משפט לדורותיכם" דרש במכות (דף ז) ללמדך שסהנדרין נוהגת בארץ ישראל ובחוץ לארץ.
הרי יגענו ומצאנו ישוב בכל המקומות, רק במה שכתוב גבי ציצית "לדורותם" לא מצאנו לו טעם. הגם שהפוסקים הביאו מדרש "לדורתם"-- לדור תם שמטילין ציצית בטליתות של מתים הוא דרוש אסמכתיי. הנה הראני ה' שבכל מקום דכתיב "לדורותיכם" היה בו מקום לטעות או יש בו דרוש. וביתר המצות שלא כתיב "לדורותיכם" רובם ילמדו מפה שנוהגים לדורות וכמו שכתב הרשב"ם ז"ל.
סימן סז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
[ד] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם".
איש אשר יקרב מכל זרעכם: כבר בארנו (ויקרא סימן י) שכל מקום שכתוב שם "איש" יש לפרשו שהוא שם המין וממעט אשה. אמנם במקום שבא שם "איש" על הכללות ופירושו כל איש ואיש, אינו ממעט אשה. וזה בכל מקום דכתיב "איש מכם" "איש מבני ישראל" "איש מכל זרעכם" הוא שם הכללות ובפרט ש"זרע" כולל זכרים ונקבות וגם אשה בכלל.
סימן סח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".
כל איש אשר יקרב מכל זרעכם: כבר בארנו (ויקרא סימן יא) שהמלות שבאים לבאר שם הנושא צריכים לכתוב בסמוך לו. וכן היה ראוי לכתוב "כל איש מכל זרעכם אשר יקרב". ובמקום שמקדים את הפעל יפרשוהו חז"ל כפי הלשון שמשמע שהמאמר מחולק -- כל איש אשר יקרב, היינו אף איש זר, וכן אשר יקרב מכל זרעכם שהוא מזרע אהרן. וכן מורה מה שבא מלת הכללות כפול-- "כל איש..מכל זרעכם", שזה מורה ש"כל איש" כולל כל הזרים ו"כל זרעכם" כל זרע אהרן. וז"ש מנין לרבות כל ישראל ת"ל "כל איש".
סימן סט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד:
[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר". או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים?... מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים... ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר". אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח". אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".
יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?... ודין הוא! ומה אם פיגול --שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה --שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.
[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו". אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב-- את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.
[ח] "וטומאתו עליו"-- טומאת הגוף. יכול טומאת בשר?
- תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן-- בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן-- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר.
- רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת בשר.
- ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"-- בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר.
- אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.
[ו] "ונכרתה הנפש ההיא"-- יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה' "-- בכל מקום אני.
כל פסקא זו כבר נשנה בפר' צו משנה ה' ו' ז' בפרק טו, ובארתיו בסימן קלד.
ומשנה ז' ומשנה ח' נשנה שם פרשה ה' ופרשתי בסימן קיט.[1] דרשהו משם כי אין לכפול הדברים.