התורה והמצוה ויקרא כב יג-טז

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן צז עריכה

ויקרא כב יג:
וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

[א] "ושבה אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם.   "כנעוריה"-- פרט למעוברת.  והלא דין הוא! ומה במקום --שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפטרה מן היבם-- עשה את העובר כילוד, כאן --שעשה את הולד מן הראשון כולד מן מהאחרון לפסלה מן התרומה-- אינו דין שנעשה את העובר כילוד?!  לא! מה לא עשה את העובר כילוד לפטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים, נעשה את העובר כילוד לפסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?! תלמוד לומר "אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם, "כנעוריה"-- פרט למעוברת.


ושבה אל בית אביה כנעוריה: מלבד שהוא מיותר, יקשה שהיה לו לומר "ואכלה מלחם אביה" שכל המאמרים המסודרים יקדם הפעל אל השם. ומזה הוכיחו חז"ל שמה שכתוב "ושבה אל בית אביה" שייך אל תנאי המאמר, ו"מלחם אביה תאכל" היא תשובת התנאי ובזה יקדים לפעמים את השם אל הפעל-- "מן הבהמה תקריבו", "זכר תמים יקריבנו", "סולת בשמן תעשה" ודומיהם. ופירשו שהתנה ב' דברים:   ( א ) "ושבה אל בית אביה" שגדר פעל "שב" היא אם שב בענין שהיה בו תחלה, פרט לשומרת יבם שאינה שבה אל אביה כי זקוקה ליבמה. והגם שתלך לבית אביה לא תשוב להשאר שם כמ"ש "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ותלך תמר ותשב בית אביה", הרי אמר "ותלך", לא "ותשב".  ( ב ) "כנעוריה" פרט למעוברת, כי א' מן ההבדלים שבין שם "נערה" לשם "אשה", ששם "נערה", הגם שכולל בתולה ובעולה, לא יכלול המעוברת בשום מקום. וביבמות (דף פז) ובנדה (דף מד) פירשו דאף על פי שמעט המעוברת צריך גם כן "וזרע אין לה" דיש לטעות דמעוברת גריעה יותר שהולד במיעיה ולכן פוסלה דמעיקרא גופא סריקא והשתא מליא, עיי"ש.

והקשה והלא דין הוא שמעוברת לא תאכל דהא לענין יבום אין מועיל לה ולד שיש לה מן הבעל הראשון ובכל זאת מעוברת פטורה מיבום, כאן, אף שנשאת לאַחֵר הוולד מן הבעל הראשון הישראל פוסלה כל שכן שהעובר יפסול!  ומשיב דשם העובר פוטר מיבום שכן גם אם מת הבן אחר כך היא פטורה כמ"ש בגמרא שם משום דרכיה דרכי נועם, וכיון שנפטרה מחליצה על ידי הבן פטורה לעולם אף שמת אחר כך. אבל בתרומה שאין כח לבן המת לפסול אותה הוא הדין שהעובר לא יפטור, לכן צריך קרא. וכל זה מובא בגמ' יבמות (שם).

סימן צח עריכה

ויקרא כב יג:
וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

"מלחם אביה תאכל"-- הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.


מלחם אביה תאכל: פירשו חז"ל שחוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק. וביבמות (דף פז) אמרו בזה כמה למודים:

  • רבינא בר שילא אמר, אמר קרא "היא בתרומת הקדשים לא תאכל"-- במורם מן הקדשים. ר"ל שכבר בארנו שבמה שכתב "בתרומת הקדשים" כולל תרומה וחזה ושוק והיה לו לומר פה "תאכל בו" בכינוי. ואמר "מלחם אביה" ולא "מתרומה הקדשים" שהוא חזה ושוק.
  • רב ספרא אמר "מלחם אביה תאכל"-- ולא בשר ר"ל בכל הפרשה קראו בשם "קדשים" לפני זה אמר "בתרומה הקדשים" ופה פרט שם "לחם", בודאי בא על צד הדיוק.
  • רב נחמן אמר "מלחם"-- ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק ר"ל כי פעל "אכל" נקשר תמיד עם "את" או "ב", ואם נקשר עם מ"ם מורה הקצתית כנ"ל (סימן עח)-- רק מקצת לחם אביה, לא כולו.
  • ר"פ אמר "לחם אביה"-- הקנוי לאביה ר"ל ששם "לחם" יפול גם על האישים מצד שהם "לחם אלקים" כמו שכתוב "את קרבני לחמי" ובכ"מ שמדבר בהם אל הכהן ייחסם אל ה' "את אשי ה' ", "לחם אלקיהם הם מקריבים", "לחם אלקיו יאכל". כי כהנים משולחן גבוה גא זכו ואחר שקראו "לחם אביה" על כרחך מדבר בקדשי הגבול.

סימן צט עריכה

ויקרא כב יג-יד:
וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

   

וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

[ב] מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חבירו, יכול יהיו חייבים בחומש?... תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה"-- יצאו אלו שאין זרים לה.


וכל זר לא יאכל בו: כבר נאמר (למעלה פסוק י). ופירשו חז"ל שבא להוציא בל נטעה שמה שכתוב "ואיש כי יאכל קדש" מוסיף חומש היינו גם הבלתי זר אצל התרומה. לכן הקדים שרק הזר לא יאכל ויוסיף חומש באכילתו, לאפוקי כהן שאכל תרומה חברו. וכן בת כהן שנשאת לישראל אף על פי שמשלמים קרן, אינם צריכים להוסיף חומש.

ואם נשאת לפסול לה פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה (בפרק ז דתרומות וכריתות דף ה).

סימן ק עריכה

ויקרא כב יד:
וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

"ואיש"-- פרט לקטן.  או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

[ג] "כי יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף "קדש" האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[ד] "בשגגה"-- פרט למזיד.  אמר ר' יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים.


ואיש כי יאכל קדש בשגגה: בכל מקום שאומר "איש" מוציא קטן [כמו שבארנו בתורה אור ויקרא סימן י].

ומ"ש יכול שאני מוציא בן ט' פירושו יכול שאוציא אותו מכלל קטן כמו שהוא לגבי עריות דשם הלכה ופה אינו בכלל איש והוא קטן ופטור.

ומ"ש אין אכילה פחותה מכזית התבאר פר' צו (סימן לא). ובפסחים (דף לב) יש פלוגתא בזה.

ומ"ש "כי יאכל קדש" פירושו תרומה, וכמו שהתבאר למעלה (סימן צח).

ומ"ש "בשגגה"-- פרט למזיד דבמזיד ולא התרו ביה משלם קרן לבד (כמ"ש בפרק ז דתרומות) ובהתרו ביה פטור לגמרי וכמ"ש הרע"ב שם, ועיין בירושלמי שם.

ומ"ש ר' יוסי, הנה מבואר בריש מעילה דאין מעילה בקדשי קדשים לאחר זריקת דמים. וטעמו שאמר שיקחו בדמיו שלמים לא ידעתי.

סימן קא עריכה

ויקרא כב יד:
וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

"ויסף חמשיתו עליו"-- שיהיה הוא וחומשו חמשה.

[ה] מנין שאין משלמים מן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- דבר הראוי להיות (ס"א לעשות) קדש, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים משלמים מכולם.

[ו] ומנין שאין משלמים אלא ממין על מינו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי רבי עקביא. ר' אליעזר אומר משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה. הא כיצד? אכל גרוגרות ישלם לו תמרים תבא עליו (ס"א לו) ברכה.


ויסף חמישתו עליו: היינו שהחלק החמישית יהיה תוס' על הקרן כר' יאשיה בב"מ (דף נד). וכבר בארתי זה היטב (ויקרא סימן שנד).

וכבר יסדנו (באילת השחר כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הראשון יבא הפעל השני בלא כינוי, וכל שכן שלא יחזור עמו שם הפעול. וכן היה די שיאמר "ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן". מזה הוציא שמ"ש "את הקדש" ר"ל שהפדיון יהיה קדש כדין תרומה [וכמ"ש (במשנה א פרק ו דתרומות) והתשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול].  אולם על זה היה מספיק אם יאמר "ונתן אותו לכהן" ונידוק מן מלת "אותו" המיותר שתופס גוף הפעול שמה שנותן הוא הקדש בעצמו, שנתפס בקדושה, וכמו שבארנו כלל זה (כלל קן). ולכן מדייק ר' מאיר שמה שכתוב "את הקדש" היינו שיתן דבר שהיא ראוי להיות קדש ולא לקט שכחה ופאה והפקר שנפדו כיון שקודם שנפדו לא חזו. [ובמשנה שם משנה ה גריס שנפדו, והר"ש מביא שבתורת כהנים היה הגירסא שלא נפדו והקרבן אהרן מפרש שמיירי שנפדו ולא נפדו כהלכתן וכמו שציירו בגמ' (בברכות שבת ועירובין) ומאן דגריס שלא נפדו פירושו שלא נפדו כהלכתן, ומאן דגריס שנפדו פירושו גם כן שלא כהלכתן. וכבר הביא זה הרא"ש בפירוש זרעים בשם יש מפרשים]  וחכמים פליגי דמשלמים מכולם [וזה כגירסת ר' יוחנן בירושלמי שם, עיי"ש].

ור' עקיבא דייק מ"ש "את הקדש" ר"ל דוקא מאותו מין, רצונו לומר קדש שאכל. לפיכך אם אכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואים של אותה שנה מצוים עוד צריך להמתין למוצאי שביעית, דמשל שבעית אסור לפרוע (אף באופן שאינם ספיחי שביעית) משום דאסור לשלם חובו משל שביעית דדמי לסחורה. ור' אליעזר פליג עליו ודייק בהפך-- כל שהוא ראוי להיות קדש, וכל זה מובא במשנה שם.

סימן קב עריכה

ויקרא כב יד:
וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

[ז] יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.


כבר בארתי (ויקרא סימן יד) שלפעמים יקדים שם הנושא שאליו יתנו או יעשו דבר לפני הדבר הנתון והנעשה כמו "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור". ולפעמים בהפך-- "ויבן נח מזבח לה' ". וזה תלוי לפי מחשבת המדבר. שהדבר העיקרי במחשבתו קדום תמיד במאמר. ועל פי זה דייק ר' מאיר ממה שלא אמר "ונתן את הקדש לכהן", כיון שלפי דעתו מ"ש "את הקדש" בא לדייק דבר הראוי להיות קדש והיה לו להקדימו, מזה מבואר שלא נעשה קודש עד אחר הנתינה -- "ונתן לכהן" ואחר כך הוא קדש. ור' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה שעיקר הרבותא במה שכתב "ונתן לכהן" דאף שהוא קדש משעת הפרשה ויכול הכהן למחול אחר הפרשה, בכל זאת כשלא מחל מצוה לתתו לכהן. ודבר זה מובא בירושלמי (פרק ו דתרומות) ודלא כקרבן אהרן שפירש זה על תרומה כמו שהשיגו המ"ל (ריש פרק י מהל' תרומות).

סימן קג עריכה

ויקרא כב טו-טז:
וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲו‍ֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ו:

[ח] "ולא יחללו"-- להביא את הסך ואת השותה.

"את קדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.

[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה' "-- על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

[י] "והשיאו אותם עון אשמה"-- מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

"באכלם את קדשיהם"-- פרט לזורע ולמטמא.

"כי אני ה' מקדשם"-- להגיד מה גרם.


ולא יחללו את קדשי בני ישראל: כבר הזהיר על זר האוכל קדש. ועל כן נלחצו המפרשים למה כפל הדברים. וחז"ל פירשו מפני שבאזהרה פירש לא יאכל קדש, הוסיף שלא יחללו בשום דבר, ומרבה הסך כשותה [כי שתיה בכלל אכילה, כן פירשו בנדה (דף לב). ועיין בתוס' שם ועיין בירושלמי דמעשר שני (פרק ב)].

ומה שלא אמר "ולא יחללו את קדשיהם" פירשוהו שאמר "קדשי בני ישראל" למעט קדשי עכו"ם כמו שכתבנו בזה (ויקרא סימן ??) ר"ל תרומת עכו"ם [וכר"ש פרק ג דתרומות משנה ט].

והנה דעת הספרא שמה שכתוב "אשר ירימו לה' " בא למעט הטבל ר"ל הקדשים אשר הורמו לה', לא הטבל שלא הורם. כי מה שכתוב "ולא יחללו" הוא טעם למה שכתב תחלה שזר האוכל בשוגג יוסיף חומש, ועל ידי כן יזהרו שלא יחללו, ורק על תרומה מוסיף חומש, לא על טבל. ומובא בחולין (דף קל).   אמנם בסנהדרין (דף פג) למד שמואל בשם ר"א דטבל במיתה ממה שכתוב "ולא יחללו..את אשר ירימו"-- בעתידים לתרום הוא דייק מה שבא פה לשון עתיד ולא אמר "אשר הורמו" [כמ"ש בזבחים (דף יב:) ופי' שמה שכתוב "ולא יחללו" הוא ענין אחר ומדבר מחילול במזיד שחייב מיתה, כי למד חילול-חילול ממה שכתוב תחלה "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו". ובזה מישב מה שכפל פסוק זה למותר. ולרבות הסך ילמד מן "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" כמ"ש בנדה (דף לב) ואיבע"א מהכא היינו לשיטת שמואל בשם ר"א, ומיושב קוש' התוס' שם].

ודעת הספרא שפסוק זה נמשך למעלה על האוכל בשוגג ומה שכתב "אשר ירימו" בלשון עתיד משום שדבר ההוה תמיד יבא בלשון עתיד, כנודע. והוא למד מיתה לאוכל טבל ממ"ש "והשיאו אותם עון אשמה" שמיותר. ופי' שגם ישאו לעצמם עון אשמה באכלם את קדשיהם היינו הקדשים שלא הורמו שהוא הטבל. שנגד מה שהוסיף תחלה "קדשי בני ישראל אשר ירימו" להוציא הטבל משום קדשים במה שאמר "אשר ירימו" אם כן כשאמר שנית "את קדשיהם" סתם מדבר באלה שלא הורמו עדיין. ומלשון "והשיאו אותם" למד עון מיתה כמ"ש תמיד "ולא ישאו עון ומתו".

ומ"ש "באכלם את קדשיהם" ולא תפס לשון חילול-- "בחללם את קדשיהם" דייקו אכילה דוקא, לא זורע ומטמא.

ומ"ש "כי אני ה' מקדשם" מודיע סבה הגורמת.

זה הנראה כפי פשטות הדברים שהספרא לו שיטה אחרת בזה. ועיין בתוספתא שם ובקרבן אהרן דרכים אחרים.