חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה יד


ביאור - פרשתא יד

עריכה

(א) אף על פי שלא היו ממזרים באותו השעה הוא היה ממזר:    כן הוא גירסת הילקוט והראב"ד, וכן גרס הגר"א באדרת אליהו וביאורו נראה פשוט אף על פי שלא וכו' מפני שכל ישראל היו מיוחסים וכשרים, שהקב"ה העיד עליהם וחתם שמו כמו שכתב רש"י בפרשת פנחס, אך זה האחד היה ממזר. וכתב הראב"ד דס"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ויש גורסים "כממזר", דמדינא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אך דחשבוהו בני ישראל כממזר מפני שאמו היתה זונה.
מלמד שנתגייר:    אע"ג דלא היה צריך גיור, דבין אם הוא ממזר ובין כשר עכ"פ ישראל הוא -- תירץ הרמב"ן דמה שאמרו שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל והוצרכו לומר בזה שנתגייר לומר שהיה בתוך בני ישראל בקבלת הברית ולא נמשך אחר אביו.

(ב) אינו אומר ויברך וכו':    פי' דהיה ראוי לכותב התורה לכתוב בלשון כבוד שלא ליחס שם קללה בשם, אלא שהוצרך לומר כן ללמדינו שלא לחייב המקלל עד שיקלל בהדיא, אבל אם כינה הקללה בשם ברכה, אף דבודאי כונתו לקללה, והוא הדין אם אמר קללתו על כינוי השם, אף דבודאי כונתו לשם -- אינו חייב כל זמן שלא העידו העדים שקילל השם המיוחד.

(ג) בכל יום:    כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת עדים דנין עמהם ובודקים אותם בכינוי.
יכה יוסי את יוסי:    הוא מרמז על השם שהוא גימטריא פ"ו כמנין אלהים, ולהכי נקט יכה זה את זה משום דילפינן התם דאינו חייב עד שיקלל שם בשם.
לא היו הורגים בכינוי:    שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי.
לחוץ:    דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים.
ולא מאחין:    שנשארו קרועים תמיד.

(ד) ולא הביאו המקושש עמו:    מדכתיב "אותו" משמע שהיה אז עוד אחד שראוי להביאו ע"ד משפטו והוא המקושש ששניהם היו בפרק אחד כדלקמיה, דענין ההבאה כדי להניחו במשמר עד שיתברר להם משפטו ואין חובשין שנים ביחד כדלקמיה.

(ה) ולא הניחו המקושש עמו:    מדכתיב "ויניחוהו" משמע אותו לבדו אף על פי שהיה עוד אחר עמו, והטעם דגזירת הכתוב שאין חובשין שנים ביחד (ר"ש). והראב"ד כתב הטעם שלא היה ספיקו כספיקו של מברך את השם.
באיזה מיתה ימות:    אם בחנק כסתם שאר מיתה הנזכרת בתורה או בסקילה דע"א ושבת שקולים הם, דכל אחד מהם שקול כנגד כל המצות, ועל זה אמר כי לא פורש מה יעשה לו, ר"ל מה מיתה יעשה לו.
וכאן הוא אומר לפרוש להם ע"פ ה':    אם ימות או לא.